ביאור שטיינזלץ על פסחים ע״א

1 בשעת שמחה ביום טוב עצמו, וליכא ואין כאן. משום חגיגה אינו יוצא משום שקרבן חגיגה הוי הינו דבר שבחובה, שהרי חייב כל אדם להביא קרבן זה, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ואינו יכול להביא קרבן חובה מדבר המוקדש כבר לצורך אחר.

2 ומעירים: לימא מסייע ליה האם לומר שאפשר לסייע לו מברייתא זו: שנינו על דברי הפסוק: "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" דברים טז, טו, ופסוק זה לכאורה מיותר שכבר נאמרה לשון דומה לזו לפני כן "ושמחת בחגך". דברים טז, יד. ודורשים: "והיית אך שמח" בא לרבות לילי יום טוב האחרון של חג, שאף בהם יש לדאוג שתהא שמחה באכילת קרבנות שלמים הראויים. ודנים: אתה אומר שהכוונה ללילי יום טוב האחרון, או אינו בא לרבות אלא לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך שמח" לשון "אך" משמעו: חלק שהוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה.

3 ומעתה נבוא לברר: מאי טעמא מה טעם למדים אנו מלשון מיעוט זו דוקא לגבי לילה ראשון שאינו שייך לשמחה. לאו האם לא משום שבלילה ראשון אין לו במה ישמח? שכפי שאמרנו קרבן שלמים שמקריב מערב החג, אינו יוצא בו חובת שמחה לפי שלא נזבח בשעת שמחה! אבל ביום טוב אחרון יכול לשמוח בשלמים שנזבחו מאתמול בחול המועד, שאף הוא זמן שמחה.

4 ודוחים: לא מטעם זה, אלא כדקתני טעמא כפי ששנוי טעמו של דבר בברייתא ששנינו: מה ראית לרבות לילי יום טוב אחרון לשמחה ולהוציא לילי יום טוב ראשון, שהרי אף ברמזי הכתוב לא נאמר דבר זה? ומסבירים: מרבה אני לילי יום טוב האחרון לשמחה משום שיש שמחה בימים שלפניו כל ימי החג, ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין יום שמחה לפניו, ואין איפוא ראיה מכאן.

5 מתיב מקשה רב יוסף על דברי עולא, שנינו: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה, ומעתה יש לשאול: אמאי מדוע? הא הרי לפי דברי עולא בעינן צריכים אנו זביחה בשעת שמחה, וליכא ואין כאן! אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה לאחר מכן בימי החג, זמן שמחה.

6 אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר דאי שאם לא תימא הכי תאמר כן הא מתניתא, מאן קתני לה ברייתא זו, מי שנה אותה? הלוא בן תימא הוא ששנאה! אולם לשיטת בן תימא הא פסלה לה הלוא נפסלה בלינה, שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר. שמע מינה למד מכאן שאכן לא הקריבו אותה ביום ארבעה עשר, אלא לאחר מכן.

7 מתיב מקשה רבא, שנינו: ההלל והשמחה בחג הסוכות שמנה ימים, ואי אמרת בעינן ואם אומר אתה שצריכים אנו שתהא זביחה בשעת שמחה, הרי זמנין סגיאין פעמים הרבה שלא משכחת לה מוצא אותה אלא שבעה ימים, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת, ובשבת אין מקריבים קרבן חגיגה! אמר רב הונא בריה בנו של רב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים כלומר, מקיימים אז מצות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת, ואותן חטאות נאכלות לכהנים.

8 אמר רבא: שתי תשובות בדבר לדחות: חדא אחת ששעירי הרגלים בשבת חי — נאכלין, צלי — אין נאכלין, שהרי אי אפשר לצלותם ביום השבת, שאין צליה זו מעיקר העבודה, ואפשר אם כן לאכלם רק כבשר חי, ושמחה בחי ליכא אין, שאכילת בשר חי איננה יכולה להיקרא שמחה. ועוד, אם אותם כהנים אוכלין, וישראל אם כן במה הם שמחים ובמה מקיימים הם מצוה זו? אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן.

9 א כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב — יוצא בהן משום שמחה אבל אין יוצא בהן משום חגיגה, ומפרש: יוצא בהם משום שמחה — כי לא בעינן צריכים אנו שתהא זביחה בשעת שמחה, והעיקר הוא שיהא נאכל בשעת שמחה. ולא יצא משום חגיגה, כי חגיגה הוי היא דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

10 מיתיבי מקשים הרי שנינו: "והיית אך שמח" לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר "אך" — משמעו: חלק.

11 מאי טעמא מה טעם הדבר? שסבורים אנו שלשון מיעוט זו באה דווקא למעט יום טוב ראשון, לאו האם לא משום שאין לו ביום טוב הראשון במה ישמח, משום שבקרבן השלמים שמקריב בערב החג אינו יוצא בו ידי חובת שמחה, לפי שלא נזבח בשעת שמחה! ודוחים: לא, הטעם הוא כדתניא כפי ששנינו בברייתא בהמשך: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון — מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש ימים של שמחה לפניו, ומטעם זה מוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין אף יום שמחה לפניו.

12 ב אמר רב כהנא: מנין לאימורי חלבי הקרבנות העולים למזבח של חגיגת חמשה עשר בניסן שנפסלין בלינה כבר בלילה הראשון לאחר הקרבתם, ואין ממתינים להם עוד יום נוסף, אף שאת בשר הקרבן מותר לאכול עוד יום נוסף? משום שנאמר: "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר" שמות כג, יח, וסמיך ליה וסמוך לו המילה "ראשית" כאמור: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" שמות כג, יט, למימרא לומר לנו: דהאי בקר שבוקר זה שנאמר בכתוב הוא בקר ראשון הבא לאחר הקרבת הקרבן.

13 מתקיף לה מקשה עליה רב יוסף על הוכחה זו: טעמא הטעם דוקא שכתב "ראשית", הא הרי אם לא כתב "ראשית" — הוה אמינא הייתי אומר מאי מה משמע בקר — בקר שני, שהוא לאחר יום המחרת. ויש לשאול: מי איכא מידי האם יש דבר מקרה כזה שהבשר כבר איפסיל ליה מאורתא נפסל לו מהערב, שהרי בשר החגיגה מותר לאוכלו רק שני ימים ולילה שביניהם, ואילו אימורין יהיו מותרים עד צפרא הבוקר שלאחר מכן?

14 אמר ליה לו אביי: אלמה למה לא? והרי קרבן פסח לשיטת ר' אלעזר בן עזריה, שלדעתו בשר איפסיל ליה נפסל לו מדין תורה כבר מחצות, שלדעתו אין אוכלים את קרבן הפסח אלא עד חצות הלילה, ואילו אמורין קרבים עד צפרא הבוקר!

15 אמר רבא: רב יוסף הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו: מי איכא מידי האם יש דבר, דוגמה שאלו תנא לבשר הקרבן עצמו לא בעי צריך "ראשית", שהתנא הדן בנושא זה בדין אכילת הבשר אינו נזקק לתוספת "ראשית", משום שהוא סבור שהיא מובנת מאליה, ורב כהנא כדי ללמד לענין אימורין שהוא פשוט יותר בעי צריך את המלה "ראשית"!?

16 ושואלים: מאי היא מה הוא אותו מקור שרמז רבא עליו? ומסבירים: דתניא שהרי שנינו בברייתא על הכתוב: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" דברים טז, ד,

17 לימד בפסוק זה על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. והוא דן: או אינו אלא שנאכלת ליום ולילה בלבד? כשהוא אומר: "ביום הראשון לבקר" ובכך נדע שכולו מותר באכילה, שדי היה לומר "ביום הראשון" דברים טז, ד, וכשהוסיף "לבוקר" — הרי בקר שני אמור,

18 ועדיין יש לומר: או אינו אלא בקר ראשון, ומה אני מקיים את האמור בתורה בקרבן חגיגה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד — בחגיגות אחרות חוץ מזו, כשהוא אומר בקרבן שלמים "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" ויקרא ז, טז, לימד שכל קרבן שלמים בין נדר בין נדבה בין חובה, וגם חגיגת ארבעה עשר בכלל, שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

19 ומעירים: אמר מר החכם באותה ברייתא, "או אינו אלא בקר ראשון", ותוהים: הא הרי אמרת כבר כשהוא אומר "ביום הראשון לבקר" — הרי בקר שני אמור, ומה צורך לחזור ולהוכיח זאת? ומסבירים: הכי קאמר כך אמר, כך התכוון לומר: או אינו אלא שהיא אכן נאכלת ליום ולילה, ומה שהוסיף הפסוק "ביום הראשון לבוקר" בשתי חגיגות הכתוב מדבר, אחת חגיגת ארבעה עשר ואחת חגיגת חמשה עשר. ונאמר: זו לבוקרה — חגיגת ארבעה עשר נאכלת ליום ולילה בלבד עד בוקר ראשון של החג, וזו חגיגת חמישה עשר נאכלת ליום ולילה לבוקרה — עד לבוקר יום ששה עשר בניסן.

20 הדר אמר חזר ואמר אלא דקיימא לן מה שמוחזק בידינו שחגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד. אם כן, פסוק זה המדבר בקרבנות השלמים ונאמר בו: "ואם נדר או נדבה" במאי במה באיזה מקרה הוא מדבר? אי אם חגיגת ארבעה עשר, הא כתיב הוי כתוב בה לפי הנחה זו שאינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד! אי אם חגיגת חמשה עשר, הא כתיב הרי כתוב בה גם כן שאינה נאכלת אלא ליום ולילה!

21 אלא, ודאי יש לומר כי האי זה המקרא המדבר בנדר וכו' לחגיגת חמשה עשר, והאיך כוליה קרא וכל אותו מקרא של "לא ילין" בא רק לחגיגת ארבעה עשר, וכך לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

22 ונשוב מעתה למה שרצינו להוכיח בענין "ראשית", טעמא הטעם, דוקא דכתיב שנאמר "ביום הראשון לבקר", דמאי שמה משמע "בקר" — בקר שני, הא הרי מכאן שכל היכא מקום שכתוב בקר סתמא סתם בלא להוסיף בו פירוט — הכוונה היא לבקר ראשון הקרוב ביותר ליום ההקרבה, ואף על גב ואף על פי שלא כתב ביה בו ראשית, ואם כן לימוד זה מן המלה "ראשית" שלמד רב כהנא — מיותר היה.

23 א משנה הפסח ששחטו מתוך אי ידיעת הדין שלא לשמו בשבת ונפסל משום כך — חייב עליו חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג מלאכה האסורה בשבת שלא לצורך.

24 ושאר כל הזבחים כגון שלמים ששחטן בשבת בטעות לשם פסח, אם אינן ראויין לצורך הפסח כגון שהיו נקבות, או שהיו בקר, או יותר מבני שנתיים, שלא היה מקום לטעות בכך — חייב חטאת, שכיון שאינו יוצא בהם ידי חובת הפסח, הרי ששחיטתו שלא לצורך היתה. ואם ראויין הן — ר' אליעזר מחייב חטאת אף באלה, ור' יהושע פוטר, שכל זבח שזבחו שלא לשמו כשר. ולכן כיון שלא היתה מלאכתו לריק וקיים מכל מקום מצוה — אין לחייבו.

25 אמר ליה לו ר' אליעזר: מה אם הפסח שהוא מותר לשוחטו בשבת לשמו, בכל זאת כששינה את שמו — חייב, שאר זבחים שהן אסורין לשחטן בשבת אפילו לשמן, כששינה את שמן ופסלן אינו דין שיהא חייב? אמר ליה לו ר' יהושע: לא, אם אמרת בפסח שנפסל כשנשחט שלא לשמו שהרי שינהו בדבר אסור, שהרי אותו קרבן ששחט לשמו אסור היה לשחטו בשבת, תאמר בשאר זבחים ששינן בדבר המותר, שהרי חשב באותו זמן ששוחטו לצורך פסח שמותר לשחטו בשבת.

26 אמר ליה לו ר' אליעזר: אימורי ציבור כגון: תמידים ומוספים יוכיחו שהן מותרין לשוחטן בשבת לשמן, ואף על פי כן השוחט קרבן אחר לשמן שלא לצורך חייב. משמע שאפילו כשמותרת שחיטה כזו לצורך עצמה — לא התירו שחיטה אחרת לצורך זה. אמר ליה לו ר' יהושע: לא, אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה, שהרי יש מספר מסויים של קרבנות הדרושים לקרבן הציבור ואין צורך ביותר, ואין מקום לטעות בדבר ולשחוט קרבנות נוספים לאותה מטרה, תאמר בפסח שאין לו קצבה ואין מספר מסויים וקבוע של פסחים, ויש עדיין מקום לטעות בדבר.

27 ר' מאיר אומר: לדעתו אף השוחט בשגגה לשם אימורי ציבור ושחט יותר מהקיצבה הראויה — פטור, ומאותו טעם שאמר ר' יהושע תחילה — ששינה בדבר המותר, שהתכוון לשם מצוה.

28 ב ועוד הלכה אחרת בפסח. שחטו את הפסח בשבת, ונתכוון בטעות שלא לאוכליו חולים וזקנים שאינם יכולים לאכול אותו ושלא למנויו, לצורך ערלין, ולצורך טמאין — חייב חטאת. שהרי פסח זה פסול הוא, ונמצא שעשה מלאכה בשבת שלא לצורך מצוה. אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולין ולערלים, לטמאין ולטהורין — פטור, שכיון שקרבן פסח שחשב בו שתי מחשבות מסוג זה כשר הוא, נמצא השחיטה ראויה.

29 שחטו ונמצא בעל מום — חייב להביא קרבן חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג שהרי היה עליו לבודקו לפני השחיטה מלאכה אסורה, שקרבן בעל מום פסול הוא. שחטו ונמצא טריפה בסתר, שאי אפשר היה לדעת שהוא טריפה גם אם היו בודקים אותו תחילה כראוי — פטור אף מחטאת, למרות שקרבנו פסול, שזו אינה קרויה שגגה אלא אונס.

30 שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ממנו ונמנו על קרבן פסח אחר, ונמצא שנשחט הפסח שלא לצורך שהרי אין לו בעלים, או שנתברר שמתו או שנטמאו, בכל אלו — פטור, מפני ששחט ברשות, שהרי בשעת שחיטה לא ידע, ולא היה לו לחשוב שקרבן זה אינו ראוי.