ביאור שטיינזלץ על פסחים ס״ד

1 קשיא קשה מליקה על מליקה, קשיא קשה הקטרה על הקטרה, שבברייתא אחת שנינו שמליקה אין עוברים עליה ובאחרת שנינו שעוברים, וכן לגבי הקטרת הקרבן, יש סתירה בין הברייתות!

2 ומשיבים: ולטעמיך ולשיטתך שאתה משוה את שתי הברייתות שלדעתך שתיהן עוסקות באותו נושא, תיקשי לך היא גופא תקשה לך היא, הברייתא עצמה. דקתני ששנינו בה: לא אמרו אלא בפסח בלבד, משמע: רק בקרבן זה. והדר תני וחזר ושנה אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק ואחד המזה עוברים. ומליקה והזיה אלו ודאי שאינם בקרבן פסח אלא בקרבן מן העוף!

3 אלא יש לומר: הא והא ברייתא זו וזו שיטת ר' שמעון היא. מליקה על מליקה לא קשיא אינה קשה כי כאן שנאמר שאין עוברים על המליקה — מדובר בארבעה עשר בניסן, כאן שאמר שעוברים אף על העוף — מדובר בחולו של מועד בפסח. ואידי ואידי וזו וזו שיטת ר' שמעון היא הפוטר בשאר קרבנות ביום ארבעה עשר ומחייב עליהם בתוך המועד, כמבואר במשנתינו.

4 ואילו הקטרה על הקטרה נמי לא קשיא גם כן אינו קשה כי תנאי היא מחלוקת תנאים היא על פי שיטת ר' שמעון. איכא דמקיש הקטרה לשחיטה יש מי שמקיש משוה, דין הקטרה לדין שחיטה וכרב פפא. ואיכא מאן דלא מקיש ויש מי שאינו מקיש, משוה ושלא כדברי רב פפא.

5 א שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: אף על תמיד של בין הערבים חייבים בערב פסח אם שוחטים אותו על החמץ. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' יהודה? ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך נאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי" שמות לד, כה, "זבחי" — זבח המיוחד לי, ומאי ניהו ומה הוא? זה קרבן התמיד, שהוא קרבן עולה הבא בכל יום כחלק מעבודת המקדש.

6 ב ועוד שנינו במשנה שר' שמעון אומר: הפסח אם קרב על חמץ ביום ארבעה עשר בניסן, אם זבחו לשמו חייבים רק עליו אבל לא על שאר הזבחים, ובמועד חייבים על כל קרבן שנשחט על חמץ. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' שמעון? ומשיבים: דכתיב שנאמר "זבחי" "זבחי" תרי זמני שתי פעמים שנאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי" שמות כג, יח, וגם "לא תשחט על חמץ דם זבחי" שמות לד, כה קרי ביה קרא בו, שאם תצרף את שני הכתובים ואת שתי המלים "זבחי" יחד יכול אתה לצרף את אותיותיהם בצורה שונה ולכתבן כך: "זבח, זבחיי" שדין זה נאמר גם בזבח פסח וגם בשאר זבחים.

7 ואז למאי הלכתא פלגינהו רחמנא מהדדי לצורך איזו הלכה חלקם הכתוב זה מזה ולא כתב "זבחיי" במפורש למימר כדי לומר על ידי כך: בזמן דאיכא שיש זבח הוא זבח הפסח האמור בהמשך הכתוב לא מחייב אינו חייב על זבחיי האחרים, שבערב הפסח, זמן קרבן הפסח, אין חייבים אם שוחטים שאר קרבנות על החמץ. אולם בזמן דליכא שאין זבח הפסח — מחייב אזבחיי חייב על הזבחים כולם אם שחטם על החמץ.

8 ג שנינו במשנה כי לדעת ר' שמעון אם הקריב את הפסח בחול המועד על החמץ לשמו פטור אף שהקריבו על החמץ, כיון שהוא קרבן פסול. שלא לשמו — חייב, שפסח שנשחט שלא בזמנו הריהו שלמים וכשר. ומדקדקים: טעמא הטעם דוקא ששחטו ופירש שלא לשמו, הא סתמא הרי סתם אם שחטו ולא פירש — פטור לפי שהקרבן פסול, שסתמו עומד עדיין לשם פסח.

9 ותוהים: ואמאי ומדוע צריך לפרש שלא לשמו הוא קרב? הלוא אומרים אנו שסתם פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי הוא, ואם כן אין צורך לומר במפורש שמקריבים אותו שלא לשמו! ולכאורה שמעת מינה שומע אתה מכאן כי פסח שמקריבים אותו בשאר ימות השנה כדי שייעשה לקרבן שלמים בעי צריך עקירה כלומר, שיאמר במפורש שהוא מקריב אותו לשם שלמים ולא לשם פסח!

10 אמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה כלומר, חבורת הלומדים שישבה ועסקה בנושא זה, אמר אחד מהם שלא זכרו מיהו, כיון שהסכימו כולם בסברה זו, ואמרו: כגון שהיו בעלים של אותו קרבן טמאי מת בפסח ראשון, ונדחין לפסח שני, דסתמיה לשום פסח קאי שמן הסתם קרבן זה לשם פסח עומד ואם לא עקרוהו במפורש מתורת פסח אינו נעשה מעצמו כשלמים. מה שאין כן בשאר קרבנות פסח שעבר זמנם.

11 ד משנה הפסח נשחט בשלש כתות שמחלקים את המקריבים לשלוש קבוצות כמו שנאמר "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו, ונזכר כאן שלוש קבוצות: קהל, ועדה, וישראל ולכן מחלקים את ישראל לשלוש כתות. וסדר הקרבתו: נכנסה כת הראשונה של מקריבים ונתמלאה העזרה מהם, נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו הכהנים בשופרות, כשם שעושים בשעת הקרבת כל קרבן,

12 היו הכהנים עומדים שורות שורות בין מקום השחיטה עד המזבח ובידיהם בזיכים, לקבל בהם את דם הקרבן, בזיכי כסף ובזיכי זהב. היתה שורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי כסף כסף ושורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי זהב זהב, ולא היו מעורבים שלא היו בזיכי כסף וזהב באותה שורה. ולא היו לבזיכים שוליים תחתית רחבה שיהיה אפשר להניחם, שאם היתה להם שמא ישכחו ויניחום ויקרש הדם בינתים ויפסל מזריקה.

13 שחט ישראל את הקרבן וקבל הכהן את הדם נותנו מיד לחבירו העומד לידו וחבירו מעבירו לחבירו, ובינתיים מקבל החבר את הבזיך מלא דם ומחזיר לאחר את הבזיך הריקן שכבר זרקו את הדם שבו. כהן הקרוב אצל המזבח זורקו על קיר המזבח זריקה אחת ומקפיד שיהא זורק כנגד היסוד במקום שהיה למזבח יסוד.

14 יצתה כת ראשונה כאשר נגמר כל מעשה השחיטה ונכנסה כת שניה, יצתה שניה נכנסה שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. קראו את הלל כל ישראל העומדים בעזרה במשך זמן שחיטת הפסחים, ואם גמרו לקרוא את כל ההלל לפני שחיטת כל הקרבנות שנו וקראו, ואם שנו ולא נסתיימה שחיטת כל הפסחים שלשו בפעם שלישית, אף על פי שלמעשה לא שלשו מימיהם שהיו הכהנים זריזים והספיקו לסיים את הכל קודם לכן. ר' יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעו אפילו בפעם הראשונה לאמירת "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" תהילים קטז, א שבראש פרק רביעי שבהלל, מפני שעמה מועטין ועד שהיו קוראים שלושה פרקים כבר גמרו לשחוט.

15 כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים היו מדיחים את העזרה בשבת מן הדם שלא ברצון חכמים ולא רצו לשנות לענין זה ממנהג יום חול. ר' יהודה אומר: לפני ההדחה כוס היה ממלא מדם התערובת שהיה על הרצפה, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח. ולא הודו לו חכמים לר' יהודה בענין זה.

16 ה כיצד היו תולין ומפשיטין את הפסח בבית המקדש? אונקליות ווים של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן היו תולין את הפסח ומפשיטין אותו. כל מי שאין לו מקום באונקליות של עזרה לתלות ולהפשיט — מקלות דקים וחלקים מחולקים, מפוצלים לשנים היו שם בעזרה והיה מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה את הפסח על המקל ומפשיט. ר' אליעזר אומר: ארבעה עשר בניסן

17 שחל להיות בשבת ואסור לטלטל את המקלות רמב"ם, לכן היה מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט. קרעו את בשר הפסח והוציא את אימוריו החלב ושאר חלקים שמקריבים על המזבח נתנו במגיס כעין קערה גדולה והקטירן לאימורים על גבי המזבח.

18 ואם היה הדבר בשבת שיש איסור טלטול בו יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, שניה שיצאה ישבה בחיל שהוא מחיצה שלפני עזרת נשים, והשלישית במקומה עומדת בתוך המקדש, ומחכים הכל עד חשיכה, כשהגיעה חשיכה — יצאו וצלו את פסחיהן כל אחד במקומו.

19 א גמרא אמר ר' יצחק: אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם בכל אחת. מאי טעמא מה טעמו של דבר? נאמר "קהל" ו"עדה" ו"ישראל", והמספר הקטן ביותר שחל עליו כל אחד ממושגים אלה הוא עשרה אנשים, ומספקא לן מסופק לנו אי אם בבת אחת כל אלה אי אם בזה אחר זה,

20 הלכך לכן בעינן צריכים אנו כדי לצאת ידי שתי הסברות שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם. דאי שאם תאמר שצריכים שיהיו כולם בבת אחת — הא איכא הרי יש, ואי ואם בזה אחר זה — הא איכא הרי יש, הלכך לכן בשעת הדחק שאין אנשים מצויים בחמשין נמי סגיא בחמישים גם כן מספיק ואין צריך דווקא לתשעים בני אדם. וכיצד? דעיילי תלתין ועבדי שנכנסים שלושים ועושים את המוטל עליהם, עיילי נכנסים עשרה אחרים ונפקי ויוצאים עשרה והרי הם נחשבים לכת שניה, ועיילי ונכנסים שוב עשרה אחרים ונפקי ויוצאים עשרה והם כת שלישית, ונמצא הפסח נשחט בשלוש כתות של שלושים אף שכולם יחד רק חמישים איש.

21 ב שנינו במשנה שנכנסה כת ראשונה ונעלו את העזרה. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדיוק הלשון. אביי אמר: ננעלו דלתות העזרה מאליהן בנס תנן שנינו. רבא אמר: נועלים תנן שנינו, כלומר: דואגים לנעול את הדלתות בזמנן.

22 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין למסמך אניסא לסמוך על הנס. אביי אמר: ננעלו תנן שנינו, כמה דעיילו — מעלו, וסמכינן אניסא שנכנסים — נכנסים, וסומכים על הנס שיינעלו הדלתות מעצמן, כדי שלא יכנסו יותר מדי ויגיעו לידי סכנה ר"ח. ורבא אמר: נועלין תנן שנינו, ולא סמכינן אניסא ואין סומכים על הנס שלא יכנסו יותר מדי.

23 והא דתנן וזו ששנינו במשנה אחרת שהזכירו שנידו את עקביא בן מהללאל על שאמר דברים קשים על שמעיה ואבטליון, אמר ר' יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל כשבאים כל ישראל בשעת הרגל, ובכל זאת לא היה שם אדם שמלא בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל אלא אדם אחר הוא שנתנדה. את הלשון "שאין עזרה ננעלת" אביי מתרץ לטעמיה מסביר לטעמו, לשיטתו ורבא מתרץ לטעמיה מסביר לטעמו, לשיטתו אביי מתרץ לטעמיה מסביר לטעמו, לשיטתו: אין בעזרה בשעה שננעלה על כל אדם בישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא. רבא מתרץ לטעמיה מסביר לטעמו, לשיטתו: אין בעזרה בשעה שנועלים אותה על כל ישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

24 ולעצם הענין מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה על אף ריבוי הקהל, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראים אותו פסח "פסח מעוכין".

25 תנו רבנן שנו חכמים: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל לדעת מה מניינם. אמר ליה לו לכהן גדול: תן עיניך בפסחים שימנה את מספר פסחיהם ויקבל מושג ידוע ממספר התושבים. נטל כוליה כליה מכל אחד שאת הכליות מקריבים על המזבח ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות שהם כפלים כיוצאי מצרים. ומעירים שמנין זה אינו מנין כל ישראל כי הרי זה חוץ ממי שהיה טמא וחוץ ממי שהיה בדרך רחוקה שלא באו להקריב. ועוד, שהרי לא נמנו האנשים אלא הפסחים, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם. ופסח זה היו קוראין אותו "פסח מעובין" משום שהיה מרובה מאוד באוכלוסין.

26 על סיפור זה תוהים: כיצד נטל כוליא כליה? הא בעי אקטורה הרי צריך להקטירה על המזבח? ומשיבים: דהדר מקטיר להו שחוזר ומקטיר אותם. ומקשים: והרי נאמר "והקטירו הכהן המזבחה לחם אשה לה'" ויקרא ג, יא, ללמדנו שלא יערב חלביו של קרבן זה בזה, אלא כל אחד לעצמו!

27 ומשיבים: דהדר מקטיר להו חדא חדא שאחר כך היה מקטיר אותם אחד אחד ולא בתערובת. ומקשים עוד: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת על הכתוב "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'" ויקרא ג, טז, משמע שיהא כולו כל האימורים מן הקרבן קרב כאחד! אלא יש לפרש שנטל את הכליות לספור אותן רק תפיסה בעלמא בלבד, דשקיל מינייהו עד דיהבין ליה מידי אחרינא שנטל מהם מכל אחד עד שהיו נותנין לו דבר אחר לסימן, ואותם החפצים נמנו אחר כך.

28 ג שנינו במשנה שהיו ה כהנים עומדים בשורות, והיו שורות כהנים שבידם בזיכי כסף ושורות שבידם בזיכי זהב, ולא עירבו אותם. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של דבר שלא עירבו את הבזיכים? אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא אם תאמר שחששו שמא יקחו הכהנים בזיך של זהב ויגנבוהו ויכניסו תחתיו בזיך של כסף, אולם אם חוששים אנו לרמאים הלוא לא כל הבזיכים שוים, הכא נמי כאן גם כן בשורה אחת של כלי זהב דילמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה שמא יקחו בזיך בן מאתיים דינר ומכניסים בזיך בן מאה רי"ד, אלא לא זה הטעם, כי אם דהכי שפיר טפי שכך יפה יותר שבכל שורה יש כלים מצבע אחד.

29 ד במשנה שנינו שלא היו לבזיכים שוליים, ומוסיפים מה שתנו רבנן שנו חכמים: כל הבזיכים שבמקדש לא היו להן שוליים מאותו טעם — כדי שלא יניחום ויקרש הדם שבהם, חוץ מבזיכי לבונה שהיו מניחים על לחם הפנים שלהם עשו תחתית רחבה, שאם היו הבזיכים מחודדים בתחתיתם שמא יניחום על הלחם ויפרוס וישבר הלחם. שלחם הפנים היה עשוי בצורה מורכבת ועדינה, ובזיך שקצהו חד היה יכול לנקבו או לשברו.

30 ה שנינו במשנה: שחט ישראל וקבל הכהן ונתנו לחבירו. ותוהים: לא סגיא די שמי דלאו שאינו ישראל ישחט? וכי מצוה בישראל דווקא ולא בלוי או כהן?! ומשיבים: היא גופא קא משמע לן הלכה זו עצמה משמיע לנו התנא ללמדנו ששחיטה בזר כשירה ואפילו ישראל רשאי לשחוט. ומה ששנינו במשנה: וקבל הכהן, הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו שמקבלה ואילך מצות כהונה וזר אסור לו לעשות זאת.

31 שנינו שהיה הכהן לוקח את הבזיך ונותנו לחבירו. ולכאורה שמעת מינה שומע אתה מכאן כי הולכה שלא ברגל בלא ללכת ממש אלא בהעברת החפץ מיד ליד בלבד — הויא הרי היא נחשבת הולכה ונפתרה על ידי כך בעיה זו שנחלקו בה במסכת זבחים יד, ב ולא נפתרה! ודוחים: דילמא הוא נייד פורתא שמא הוא היה זז מעט ברגליו תוך כדי העברת הכלי כדי לקיים מצות הולכה ברגל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה. ושואלים: אם כן, אלא מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בסיפור זה על דרך הולכת הדם? ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו שעושים שורות אלה כדי שיהיו כהנים רבים עסוקים בעבודה ויהיה בכך כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך" משלי יד, כח.

32 ו שנינו במשנה שהכהן מקבל את הבזיך המלא ומחזיר את הריקן, ואומרים: אבל איפכא להיפך לא, שלא היה נותן קודם לחבירו את הריקן ואחר כך מקבל את המלא. מסייע ליה לו לשיטת ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין מעבירים על המצו‍ת שאם נזדמנה לו לאדם מצוה — חייב הוא לעשותה מיד ולא לדחותה להעבירה מפני דבר אחר. כמו כאן, שכיון שיש מצוה בהולכת הדם — צריך לקיים קודם מצוה זו שבאה לידו, ואחר כך להחזיר את הבזיך הדרוש לקבלה מחודשת של דם הזבחים שהיא מצוה העתידה לבוא מאוחר יותר.

33 ז שנינו עוד במשנה כי כהן הקרוב אצל המזבח זורק את הדם למזבח. ושואלים: מאן תנא מיהו התנא הסבור שדם קרבן הפסח בזריקה למזבח ולא די בשפיכתו שם? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא

34 דתניא שהרי שנינו בברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" במדבר יח, יז, ומדייק: "דמו" של הבכור לא נאמר אלא "דמם", וכן "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם". למד על ידי כך על הקרבנות הדומים זה לזה בקדושתם על הבכור שנאמר בו כן במפורש ומעשר בהמה ופסח, שלא נתפרש כיצד נוהגים בהם במקדש בשעת הקרבה שהן טעונין כמו הבכור גם מתן דמים וגם הקרבת אימורין לגבי מזבח, אף שלא נאמר הדבר במפורש במקומו.

35 ושואלים: מנלן מנין למד שטעונין יסוד, שזריקת דמים צריכה להיות על המזבח בצד שיש בו יסוד? אמר ר' אלעזר: אתיא בא, נלמד הדבר בדרך גזירה שווה, משויון המלים שנאמר "זריקה" "זריקה" מעולה, כתיב הכא נאמר כאן "את דמם תזרק על המזבח", וכתיב התם וכתוב שם בדין קרבן העולה "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב" ויקרא א, יא, מה עולה טעונה זריקה במקום שיש בו יסוד — אף פסח נמי גם כן טעון זריקה במקום שיש בו יסוד.