ביאור שטיינזלץ על פסחים נ״ו

1 ואוכלין מתחת הנשרים דקלים המשירים פירותיהם בשבת, שהיו אוכלים מן הפירות הנושרים מן העץ בשבת, ונותנין פאה מן הירק שפטור מפאה אפילו מדברי חכמים. ומיחו בידם חכמים באלה, שאין עושין כהוגן.

2 א גמרא אגב המדובר בדברים שמיחו ושלא מיחו בהם חכמים מביאים ברייתא דומה. תנו רבנן שנו חכמים: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו חכמים בדורו, ועל שלשה לא הודו לו: גירר עצמות אביו אחז לאחר מותו על מטה של חבלים, ולא קברו בכבוד כשאר מלכים, מפני רשעותו — והודו לו חכמי דורו. כיתת נחש הנחשת שעשה משה לנס, משום שעשאוהו ישראל עבודה זרה — והודו לו חכמי דורו. גנז ספר רפואות — והודו לו.

3 ועל שלשה דברים שעשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושגרן למלך אשור — ולא הודו לו, שביזה את הקודש ללא צורך. סתם מי גיחון העליון כדי להכניס את המים לעיר במחילה מתחת לקרקע — ולא הודו לו, שהזיק לבני הסביבה והיה לו להישען על ה' מאירי. עיבר ניסן בניסן כמבואר שביום א' בניסן נמלך והוסיף חודש נוסף, וקבע שאותו יום הוא ל' באדר ראשון ראה דברי הימים ב, ל — ולא הודו לו.

4 ב מעתה באים לפירוש המשנה. שנינו שהיו מרכיבין דקלים ביום ארבעה עשר בניסן כל היום. ושואלים: היכי עבדי כיצד עושים הרכבה כזו? אמר ר' יהודה: מייתי אסא דרא ושיכרא דדפנא וקימחא דשערי דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין מביאים הדס לח ושיכר של דפנה, וקמח שעורים המונח בכלי שלא עברו עליו משעת טחינתו ארבעים יום, ומרתחי להו, ושדו להו לדיקלא בליביה ומרתיחים אותם, ומכניסים אותם לדקל לתוך ליבתו, וכל עץ דקאי שעומד בארבע אמות דידיה שלו, אי אם לא עבדי ליה הכי עושים לו גם כן כך, צאוי לאלתר מתיבש מיד. משום שהעץ שטיפלו בו באופן זה גדל במהירות רבה על חשבון האחרים. רב אחא בריה בנו של רבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא מניחים ענף דקל זכר לנקבה ועל ידי כך דקל הנקיבה עושה פירות.

5 ג ועוד שנינו שאנשי יריחו היו כורכין את שמע. ושואלים: היכי עבדי כיצד היו עושים, כלומר, מהי כריכת שמע זו? אמר ר' יהודה: היו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין בין המילים. רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים "היום על לבבך", שמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. ואילו את הפסוק יש לקרוא "אשר אנכי מצוך היום — על לבבך". תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

6 ושואלים: ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה ואנו, מה טעם אומרים אנו אותו, אף כי לא נאמר בתורה? ומשיבים: כדרריש כפי שדרש ר' שמעון בן לקיש.

7 שאמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" בראשית מט, א, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין הימים מתי תבוא הגאולה השלימה ראה דניאל יב, יג, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכול היה לנבא. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי בין יוצאי חלצי פסול, כסבי אברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ומשום כך נסתלקה שכינה? אמרו לו בניו: "שמע ישראל אבינו, ה' אלהינו ה' אחד". וכך אמרו: כשם שאין בלבך אלא ה' אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ושיבח: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שכל בניו כשרים.

8 אמרי רבנן אמרו חכמים: היכי נעביד איך נעשה בענין זה? נאמרוהו את המשפט הזה, הרי לא אמרו משה רבינו בקריאת שמע. לא נאמרוהו, הלוא אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי בלחישה. אמר ר' יצחק, אמרי דבי אמרו חכמי בית מדרשו של ר' אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, כלומר, מן התבלין המיובש שבשולי הקדירה, והתאוותה לאוכלם. מה תעשה, אם תאמר לעבדיה שיתנו לה — יש לה גנאי, שהוא מאכל בזוי. ואולם אם לא תאמר — יש לה צער. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי.

9 וכן עושים בדבר שיש ספק כיצד לנהוג בו, אמר ר' אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם, מפני תרעומת המינין. שלא יהיו המינים אומרים: דבר שאינו הגון אומרים שם היהודים בחשאי. ומוסיפים: בנהרדעא, דליכא שאין בה מינין, עד השתא אמרי לה עכשיו אומרים אותה בחשאי.

10 ד תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא באותו ענין: ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים, ואלו שעשו ברצון חכמים: מרכיבים היו דקלים ביום ארבעה עשר בניסן כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין את התבואה לפני הקרבת העומר. ואלו שעשו שלא ברצון חכמים: גודשין את הקציר לפני העומר, ופורצים פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר מה שנשר מן העצים לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים, כדי שיוכלו העניים לקחת מן הפירות הנושרים. ומתירין שימוש בגמזיות ענפים של הקדש של חרוב ושל שקמה, אלו דברי ר' מאיר.

11 אמר לו ר' יהודה: אין נכון לומר בלשון זו, כי אם ברצון חכמים היו עושין, יהו יהיו כל בני אדם עושין כן ולא רק אנשי יריחו. אלא כך יש לומר: אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא על שלשה מהם שהם העלולים לגרום לאיסור חמור מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם, משום שיש בהם צד להקל ולא רצו חכמים למחות, כיון שעברו כבר — עברו.

12 ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים בשני בצורת, נותנין פיאה לירק, ועל אלה מיחו בידם חכמים.

13 ושואלים: וכי סבר ר' יהודה כי קצירה זו שקצרו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים היא? והתנן והרי שנינו במשנה: אנשי יריחו היו קוצרין לפני העומר ברצון חכמים, וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים.

14 מאן מי שמעת ליה אותו שאמר, משתמש בענין זה בביטויים "מיחו, ולא מיחו" — ר' יהודה הוא, שהרי ר' מאיר אומר "ברצון, ושלא ברצון". וקתני ושנינו קוצרין ברצון חכמים! ודוחים: וליטעמיך, הני ולשיטתך, אלה שלא מיחו ארבעה הוה הם: מרכיבים, כורכים, קוצרים וגודשים, ולא שלושה כאמור, אלא: סמי מיכן מחוק מכאן קצירה, שקצירה כלל אינה נכנסת בתוך רשימת דברים אלה, וממילא אין ללמוד ממנה לשאר דברים שמיחו חכמים בידי אנשי יריחו.

15 א שנינו במשנתנו ובברייתא: "ומתירין גמזיות ענפים רכים של הקדש של חרוב ושל שקמה". ומסבירים מה טעמם, אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות גזע העצים בלבד, ואנו נתיר גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל שקמה שמתוך ענפיהם הן צמחו. ומסבירים כי בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן עוסקים אנו פה, וסברי לה וסוברים הם שזה כמאן כמי שאמר: אין מעילה בגידולין. שהמקדיש דבר, לא חלה הקדושה על מה שיגדל או יוולד ממנו. ורבנן סברי וחכמים סוברים: נהי אם כי שמעילה ליכא אין כאן, אבל איסורא מיהא איכא איסור מכל מקום יש כאן.

16 ב שנינו בברייתא שהיו אנשי יריחו פורצין פרצות, שיוכלו עניים לקחת מן הפירות הנושרים בשבתות וימים טובים בשני בצורת. אמר עולא אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו שבין אנשי יריחו וחכמים היא בשל מכבדות כפות תמרים שבראש הדקל המשמשות ככלי קיבול לתמרים אלו, כלומר, שנשרו ואינם מחוברים עוד לעץ, אבל נשארו בתוך המכבדות, דרבנן סברי שחכמים סוברים: גזרינן גוזרים אנו שמא יעלה על הדקל ויתלוש מאלה שהן מחוברות עוד, ואנשי יריחו סברי סוברים: לא גזרינן גוזרים אנו שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין שנפלו בין ענפי הדקל למטה ששוב אין בכך חשש תלישה — דברי הכל מותר.

17 אמר ליה לו רבא: והא והרי מוקצות נינהו הן שאינן מוכנות מבעוד יום למאכל, שלא נשרו לפני השבת, ודבר שאסור בין השמשות, נאסר לכל השבת אף שהשתנה מצבו בשבת. וכי תימא ואם תאמר: הואיל דחזי שראוי לעורבין, שהעורבים שמגדלים בבית יכולים לעוף ללקט את התמרים הללו אפילו כשהן עדיין מחוברות, ונמצא שהתמרים מוכנים עבורם. הרי השתא עכשיו יודעים אנו כי מוכן לאדם לא הוי אינו נחשב מוכן לכלבים. דתנן שהרי שנינו במשנה: ר' יהודה אומר: אם לא היתה מתה הבהמה ונעשית נבילה מערב שבת — אסורה להיאכל בשבת לכלבים לפי שאינה מן המוכן, הרי בהמה זו בעוד שהיא חיה היתה מוכנה לאכילת אדם, בכל זאת אומרים כי הכנה זו אינה מספקת כדי להחשיבה מוכנה גם לאכילת הכלבים לכשתתנבל. מוכן לעורבים הוי הינו מוכן לאדם?!

18 אמר ליה לו: אין כן הוא, מוכן לאדם — אכן לא הוי אינו מוכן לכלבים, שכן כל מידי דחזי לאיניש דבר שראוי לו לאדם לשימושו, הוא לא מקצה ליה מדעתיה אותו מדעתו ונשאר רק בגדר זה, ואילו מוכן לעורבים — הוי הריהו מוכן לאדם, שכל מידי דחזי לאיניש דבר שראוי לו לאדם, דעתיה עלויה דעתו עליו, וגם אם מוכן מתחילה לעורבים מוכן אדם לאכול ממה שאפשר לו לאכול. עד כאן דברי עולא בשם ר' שמעון בן לקיש.

19 כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר גירסה אחרת בשם ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי שחכמים סוברים כי מוכן לעורבים לא הוי אינו מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי סוברים כי מוכן לעורבים הוי הריהו מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות — דברי הכל אסור, גזרינן גוזרים אנו שמא יעלה ויתלוש.

20 ג שנינו במשנה כי אנשי יריחו היו נותנין פיאה לירק. ושואלים: וכי לית להו ואין להם לאנשי יריחו, אין הם מקבלים הא דתנן דבר זה ששנינו במשנה, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל דבר מאכל, ונשמר בידי הבריות, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו בשעת הבשלתו כאחת בפעם אחת, ומכניסו לקיום שמאחסנו להשתמש בו במשך תקופה ארוכה — חייב בפיאה.

21 ומפרטים: "כל שהוא אוכל" — פרט לספיחי הצמחים סטיס וקוצה הנועדים בעיקר לייצור צבע ולא לאכילה. "ונשמר" — פרט לצמח הפקר. "וגידולו מן הארץ" — פרט לכמהין ופטריות שאינם יונקים מן האדמה כשאר צמחים אלא מן הרקבובית. ולקיטתן כאחת — פרט לתאנים שאינן מתבשלות בבת אחת, ונלקטות מעט מעט בכל פעם. "ומכניסו לקיום" — פרט לירק שאי אפשר להשאירו זמן מרובה וצריכים לאכול אותו מיד.

22 אמר רב יהודה אמר רב: הכא כאן בראשי פקעות של לפתות עסקינן עוסקים אנו שאותן אפשר להשהות זמן ממושך, ובענין מכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי נחלקו, שהרי את הלפת אין שומרים כמות שהיא אלא כובשים אותה בחומץ וכיוצא בו ר"ח. מר סבר חכם זה, אנשי יריחו, סברו: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר חומץ וכדומה — שמיה שמו, נקרא קיום, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סברו: לא נקרא שמיה שמו קיום, ולכן אין להפריש ממנו פיאה.

23 תנו רבנן שנו חכמים: בראשונה היו נותנים פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר: אף לקפלוט כרתי, מין בצל. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, ר' שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים פאה.