ביאור שטיינזלץ על פסחים ס״ה

1 ושואלים: עולה גופה מנלן עצמו מנין לנו שיש לזרוק דמו במקום שיש בו יסוד? ומשיבים: אמר קרא המקרא "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" ויקרא ד, ז, אלמא מכאן שעולה טעונה יסוד שהרי מייחסים את יסוד המזבח דוקא לקרבן העולה.

2 א שנינו כי לאחר ש יצתה כת ראשונה היתה באה כת שניה ושלישית. תנא שנה בתוספתא על הכת השלישית: היא נקראת כת עצלנית שמתוך עצלותה הריהי אחרונה בכתות. ושואלים: והא לא סגי דלאו הכי והרי אי אפשר בלא כך שהרי חייבים שיהיו שלוש כתות, מאי הוי להו למיעבד מה היה להם לעשות?

3 ומשיבים: אפילו הכי איבעי להו לזרוזי נפשייהו כך היה להם לזרז עצמם שלא ישארו להיות כת אחרונה. ובדומה לרעיון זה תניא שנינו בברייתא אחרת: רבי אומר: אי אפשר לעולם בלא שיהא בו בסם מוכר בשמים ובלא בורסי המעבד עורות שריחם רע ושניהם נחוצים איפוא לעולם, אולם אשרי מי שאומנתו בסם אוי לו למי שאומנתו בורסי. וכן אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.

4 ב במשנה שנינו כי כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו בשבת שאף בשבת היו הכהנים מדיחים ושוטפים את רצפת העזרה אלא שדבר זה היה שלא ברצון חכמים. ושואלים: שלא ברצון מאן מי? כלומר בניגוד לרצונו של איזה חכם עשו מעשה זה? אמר רב חסדא: שלא ברצון ר' אליעזר האוסר את טיאטוא הריצפה בשבת באיסור חמור ובדומה לכך אף את הדחתה. דאי רבנן שאם תאמר כשיטת חכמים החולקים עליו הא אמרי הרי הם אומרים שטיאטוא רצפה רק שבות הוא ואינו אסור אלא מתקנת חכמים בלבד, וכלל בידינו שאין שבות במקדש, ולפיכך לדעת חכמים מותר להדיח את רצפת המקדש.

5 ושואלים: מאי היא מה הוא המקור למחלוקת זו? ומשיבים: שהמקור הוא ממה ששנינו בברייתא: אחד החולב את הפרה או המחבץ העושה חמאה. ערוך והמגבן העושה גבינה, — שיעורם כדי להתחייב על עשייתם בשבת הוא כגרוגרות. וכן אמרו כי המכבד המטאטא והמרבץ רצפה במים והרודה חלות דבש מן הכוורת בשוגג בשבת — חייב חטאת שעשה מלאכה האסורה מן התורה, ואם הזיד ביום טוב — לוקה את הארבעים כמחלל יום טוב, אלו דברי ר' אליעזר.

6 וחכמים אומרים על הדברים האחרונים, מכבד ומרבץ ורודה, אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ולשיטת ר' אליעזר ככיבוד — כן אף הדחה, שאסורה בשבת אף במקדש, שלא הותרו בו מלאכות האסורות מן התורה שאינן לצורך הקרבן ובכללה אף ההדחה שלאחר הקרבת הקרבן.

7 רב אשי אמר: אפילו תימא תאמר שהכוונה היא שלא ברצון חכמים הסבורים שאינה אלא שבות, ובכל זאת עשיית הדבר — בניגוד לשיטת ר' נתן היא. דתניא שכן שנינו בברייתא ר' נתן אומר: שבות צריכה נחוצה התירו במקדש, שבות שאינה צריכה לא התירו, ואף ההדחה היא שבות שאינה צריכה שהרי אפשר להמשיך בעבודת הקודש גם בלא הדחה.

8 ג שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובת שנשפך על הריצפה. תניא שנויה ברייתא ר' יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות, וטעמו: שאם ישפך כל דמו של אחד מהן מן הקרבנות נמצא זה, אותה כוס שיש בה משהו מדם הקרבן שנשפך, מכשירו.

9 אמרו לו חכמים לר' יהודה: והלא לא נתקבל בכלי דם זה שהוא מן הדם שנשפך מצואר הבהמה לארץ, ואינו ראוי לזריקה על המזבח. ותוהים: כיצד אמרו חכמים דבר זה? מנא ידעי מנין הם יודעים בוודאות שדם זה לא נתקבל בכלי?! אלא הכי קאמרי ליה כך אמרו לו: שמא לא נתקבל דם זה בכלי ושוב אינו כשר לזריקה. אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי.

10 שוב תוהים לצד השני: מנא ידע מנין יודע שדם זה הנאסף מן הרצפה הוא מן הדם שהתקבל בכלי? ומשיבים: כהנים זריזין הן ובוודאי הקפידו שכל הדם יתקבל בכלי ולא ישפך לרצפה. ושואלים: אי אם זריזין הם — אמאי משתפיך מדוע, איך נשפך הדם? ומשיבים: אגב זריזותייהו דעבדי משתפיך מתוך זריזותם שעושים במהירות נשפך הדם ולכן צריך לזרוק מדם התערובת.

11 ושואלים: והלא דם התמצית מעורב בו, שהרי חלק מן הדם שעל הרצפה הוא מן הדם שהמשיך לשתות מצווארה לאחר שנשחטה הבהמה, והוא הקרוי דם התמצית, ודם התמצית אינו ראוי כלל למזבח! ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר בכלל: דם התמצית דם מעליא מעולה הוא לכל ענין. דתניא שכן שנינו בתוספתא: האוכל מדם התמצית הרי הוא באזהרה כלומר: עבר על מצות לא תעשה, אבל אין דינו חמור כאוכל דם ממש שהוא חייב כרת. ר' יהודה אומר: אף האוכל דם התמצית הרי הוא בהיכרת, הרי שדין דם התמצית כשאר דם.

12 על תירוץ זה מקשים: והאמר והרי אמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה לזריקה על המזבח שדם התמצית אינו מכפר, שנאמר: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא יז, יא,

13 דם שהנפש יוצאה בו כלומר, דם שחיטה הקולח מיד הוא הדם המכפר, ואותו זורקים על המזבח. דם שאין הנפש יוצאה בו ושותת לאחר מכן — אינו מכפר. ואם כן, לשיטת ר' יהודה יש לחשוש שמא זורק לא מן הדם שהנפש יוצאת בו שנשפך אלא מדם התמצית. אלא ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: אין דם מבטל דם, ואין אומרים שמיעוט דם כשר בטל ברוב דם התמצית, וכיון שכך אפילו יש רוב דם התמצית בכוס זו, כיון שיש בה גם מעט מהדם הראוי לזריקה — זורקו ויוצא בו ידי חובה.

14 תניא שנויה ברייתא אמר להן ר' יהודה לחכמים: לדבריכם שאין צורך למלא מדם זה, למה היו פוקקין בערבי פסחים את העזרה שלא ישטף הדם מיד לתוך הביבים המצויים בעזרה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם קרסוליהם בתוך דם הקדשים שהם מראים בכך את חיבתם לקדושת העבודה.

15 ושואלים לגופו של ענין: כיצד ילכו עד ארכובותיהם בדם והא קא חייץ והרי הוא חוצץ בין רגלי הכהן ורצפת המקדש ובכך נפסלת העבודה?! ומשיבים: דם זה לח הוא ואינו חוצץ. כדתניא כפי ששנינו בברייתא: הדם או הדיו או החלב או הדבש, אם היו יבשים — חוצצין לענין טבילה ולשאר עניינים, אם היו לחין — אין חוצצין.

16 ועוד שואלים: אם הולכים בדם הא קמתווסי מאנייהו והרי מתלכלכים בגדיהם, ותנן ושנינו במשנה: היו בגדיו של כהן מטושטשין מלוכלכים ועבד בהם — עבודתו פסולה, שחייבים בגדי כהונה להיות בגדי נוי והדר. וכי תימא דמדלו להו למאנייהו ואם תאמר שמרימים את בגדיהם שלא יתלכלכו — והתניא והרי שנויה ברייתא אחרת הדורשת מה שנאמר "ולבש הכהן מדו בד" ויקרא ו, ג, מדו משמע: שיהא הבגד כמדתו בדיוק, שלא יחסר ולא יותיר והמרים את בגדו — שוב אין הבגד בדיוק כמידתו! ומשיבים שהיו הכהנים הולכים ורגליהם בתוך הדם לא בעבודות הקודש עצמן אלא רק בהולכת האיברים לכבש דלאו שאינה עבודה מעבודות הקודש היא אלא רק הכנה לעבודה אחרת.

17 ומקשים: ולא? וכי אין זו עבודה? והא מדבעי כהונה והרי ממה שצריך שתיעשה עבודה זו בכהנים דווקא משמע שעבודה היא! דתניא שהרי שנינו בברייתא על הכתוב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עולה הוא אישה ריח ניחוח לה'" ויקרא א, יג — זו הולכת האברים לכבש! אלא צריך לומר שהכהנים היו הולכים ורגליהם בתוך הדם בשעת הולכת עצים למערכה דלאו שאין עבודה היא.

18 ושואלים: אולם אם המקדש מוצף בדם בהולכת אברים לכבש ובהולכת דם למזבח, מיהא היכי אזלי בכל אופן כיצד הולכים בלא שתהיה חציצה ובלא להתלכלך בדם? ומשיבים: דמסגי אאיצטבי שהם הולכים על איצטבאות. שהיו בונים חלקים מוגבהים ברצפה, ועליהם היו הולכים ואין כאן איפוא חציצה ולכלוך.

19 א שנינו במשנה: כיצד תולין ומפשיטין את הפסח, וכן כי לאחר הפשטה קרעו והוציאו את אמוריו ואחר כך נתנם המפשיט במגיס להקטירם. ושואלים: אטו הוא גופיה וכי הוא עצמו דווקא זה שהפשיט את הבהמה ונתן את האימורים למגיש הוא הוה מקטר להו היה מקטיר אותם ולא אחר, והרי הפשט הפסח מותר אף בזר ואינו צריך שייעשה דווקא על ידי כהן, וזר הרי אינו ראוי להקטיר? ומשיבים: אימא אמור, תקן: להקטירן על גבי המזבח שהיה נותנן במגיס כהכנה להקטרת החלבים על גבי המזבח, ולא שהוא עצמו מקטירם.

20 ב ועוד שנינו: יצתה כת ראשונה וקרבן הפסח עימה אל מחוץ לעזרה, תנא שנה בתוספתא: כל אחד ואחד נותן פסחו בתוך עורו ומפשיל אותו ומטילו לאחוריו ונושאו כך לביתו. אמר רב עיליש: טייעות כלומר, נשאו אותו כמנהג הישמעאלים.

22 א משנה אלו דברים בקרבן הפסח דוחים את השבת אם חל ערב פסח בשבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי ניקוי קרביו, והקטרת חלביו על המזבח, שהן עבודות שצריכות להיעשות מבעוד יום. אבל צלייתו והדחת רחיצת קרביו שאינן צריכות להיעשות מבעוד יום — אינן דוחין את השבת אלא ממתינים עד שתצא השבת ואז עושים מלאכות אלה. הרכבתו של הפסח עצמו דרך רשות הרבים, שהרי קרבן הפסח היה בא מן הטלאים או הגדיים, והיו ביניהם קטנים מאד שאינם יכולים להלך בעצמם כל הדרך כולה, והיו נוהגים להרכיבם על כתפיהם, וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו שאם היתה בבהמה יבלת הנחשבת כמום כל עוד היא בה, ואם תיחתך תהא הבהמה כשרה להקרבה — אין דוחין את השבת משום שהיו יכולים להיעשות לפני השבת. ר' אליעזר אומר: כל אלה דוחין את השבת.

23 אמר ר' אליעזר: והלא דין קל וחומר הוא: מה אם שחיטה לחולין שהיא אסורה בשבת משום מלאכה בכל זאת דוחה את השבת לצורך קרבן הפסח, אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וכיוצא בהן, האסורים משום שבות וגזירת חכמים בלבד, לא ידחו את השבת? אמר ליה לו ר' יהושע: יום טוב יוכיח שהתירו בו בתורה דברים שהם משום מלאכה כגון שחיטה, בישול ואפייה ואסור לעשות בו כל מה שאסרו חכמים משום שבות. ואין איפוא ללמוד מן ההיתר בתורה לכל איסורי חכמים.

24 אמר ליה לו ר' אליעזר: מה זה יהושע?! כיצד מוכיח אתה הוכחה פגומה כזו מה ראיה רשות למצוה? וכיצד אפשר להוכיח מאיסור עשיית מלאכת שבות ביום טוב אף על פי שהותרה בו מלאכת הרשות כגון שחיטה ובישול לאכילת הדיוט, לענין של עבירה על שבות כדי לקיים מצות פסח! השיב ר' עקיבא כשיטת ר' יהושע, ואמר: הזאה ממי חטאת על טמא מת כדי לטהרו תוכיח, שהיא משום מצוה כדי לאפשר לאדם להקריב את הפסח, ואסורה משום שבות שהרי אינה מלאכה גמורה ואינה דוחה את השבת, שאם חל יום השביעי לטומאתו בערב פסח שחל להיות בשבת — אין להזות עליו. ואף אתה אל תתמה על אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו, שאף על פי שהן משום מצוה והן אסורים משום שבות — לא ידחו את השבת.

25 אמר לו ר' אליעזר: אין אני מקבל ראיה זו כי עליה על הזאה עצמה אני דן, וטוען כי אף אותה יש להתיר. ומאותו טעם: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת — הזאה שהיא אסורה משום שבות בלבד אינו דין שדוחה את השבת? ואין איפוא להקשות עלי מדבר שאיני מודה בו.