ביאור שטיינזלץ על פסחים י״ח

1 בטלו במעיה ושוב אינם מטמאים. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך מכלים הוא דהדר ביה שחזר בו שאין משקים מטמאים את הכלים, אבל באוכלין כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה סבור הוא שמשקים מטמאים אוכלים מן התורה. אמאי מדוע אומר הוא כי מי חטאת בטלו במעיה לגמרי, ושוב אינם מטמאים כלל?

2 נהי אף כי שטומאה חמורה לא מטמאו מטמאים, ואין אדם וכלים הנוגעים בהם נטמאים, כיון ששוב אינם ראויים להזייה, בכל אופן עדיין טומאה קלה לטמא אוכלים ובשר מיהא ניטמאו מכל מקום יטמאו! ואם כן, אפשר להוכיח מכאן שחזר בו ר' יהודה לגמרי וסבור שטומאת משקים אינה מן התורה בכלל. וכיון שרק מדברי חכמים היא, לא גזרו חכמים במקרה נדיר כגון זה.

3 ודוחים: מאי מה פירוש "בטלו במעיה" שאמר ר' יהודה נמי גם כן משמעו: בטלו מטומאה חמורה בלבד. ומקשים: אם כן, לפי תירוץ זה אבל טומאה קלה מטמאו מטמאים הם לדברי ר' יהודה, מכלל הדברים נלמד דתנא קמא שהתנא הראשון סבר: טומאה חמורה נמי גם כן מטמאו מטמאים הם, הא הרי "בשרה טמא" קתני שנינו, ומכאן ברור שרק בשרה טמא, אבל אין המים מטמאים עוד אדם וכלים. ואם כן, אין איפוא כל הבדל בין השיטות!

4 ומתרצים: אפשר להסביר כי כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה ולהשלים לשונה: פרה ששתתה מי חטאת — בשרה טמא, במה דברים אמורים — שטמאה טומאה קלה, אבל טומאה חמורה — לא, שר' יהודה אומר: בטלו המים במעיה ואין להם דין מי חטאת ממש, ואין טומאתם אלא כשאר משקים שטמאים רק מדברי סופרים.

5 רב אשי אמר: לעולם אפשר לפרש בטלו במעיה לגמרי מכל טומאה שבעולם, ואין הדבר תלוי בשאלה אם טומאת משקים מן התורה או מדברי סופרים, אלא טעמו של דבר משום דהוה ליה שנהיו להם מי החטאת משקה סרוח, וכלל הוא כי משקה סרוח איננו נטמא ואינו מטמא.

6 א שנינו בברייתא לענין ספק טומאה של משקים כי ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם לטמא לאוכלין — טמאין, לכלים — טהורין. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה את ההלכה הזו, דדריש שהוא דרש את המלה 'יטמא' בבנין הקל שנאמרה בדיני טומאה כאילו היה כתוב יטמא בפיעל, שמשמעו — יטמא אחרים.

7 דתנן שהרי שנינו במשנה: בו ביום שמינו לנשיאות את ר' אלעזר בן עזריה דרש ר' עקיבא: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" ויקרא יא, לג, אינו אומר "טמא" אלא "יטמא" — ללמדנו כי אף יטמא אחרים, לימד על ככר שני ככר שנטמאה על ידי כלי שנטמא מחמת השרץ והוא שני לטומאה, שעושה במגעו שלישי לטומאה אף בחולין.

8 ושואלים: והכא וכאן לענין טומאת משקים היכי דריש כיצד דרש ר' יוסי על פי שיטה זו? ומשיבים: נאמר "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" ויקרא יא, לד, וכיון שנאמר במשקה יטמא נלמד שמשמעו שהוא גם מטמא אחרים, שטומאתו אף לטמא טומאת אוכלין. ודנים: אתה אומר שבא ביטוי זה ללמד לטמא טומאת אוכלין, או אולי אינו בא אלא ללמד לטמא טומאת משקין שמשקים אלה יטמאו משקים אחרים, אבל לא את האוכל? אמרת משיב אתה: לא כך היה כלומר, אי אפשר לומר כן.

9 ותוהים על כוונתו של ביטוי זה: מאי מה משמע "לא כך היה"? אמר רב פפא: כוונתו, שלא מצינו מצאנו טומאה שעושה כיוצא בה, שאין טומאה גורמת לטמא דבר אחר שהוא כמותה. ולכן אין לומר שהמשקה יטמא רק משקה אחר, אלא ודאי מטמא גם אוכל.

10 רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת מגופו של המקרא גם כן אין אתה יכול לומר, לפרש "יטמא" — לטמא טומאת משקין. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר ש"יטמא" דסיפא של סופו של הפסוק כוונתו לטמא טומאת משקין, "יטמא" דרישא שבתחילה שנאמר במאכל, נמי גם כן כוונתו לטמא טומאת משקין. ואם כן, ניערבינהו וניכתבינהו שיערב אותם הכתוב את שני הדברים ויכתבם יחד בצורה זו: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא",

11 ואולם תרי שני "יטמא" בכל פיסקה לחוד למה לי? אלא ודאי כך יש להבין: "יטמא" דרישא שבתחילה ללמדנו לטמא טומאת משקין טמאים הנוגעים באוכל שמטמאים אותו, "יטמא" דסיפא שבסוף ללמדנו לטמא טומאת אוכלין את האוכל הנוגע במשקה הטמא.

12 ושואלים: ואימא ואמור שכוונתו לטמא את הכלים! ודוחים: ולאו וכי לא קל וחומר הוא, ומה כלי טמא שכוח טומאתו מגיע שמטמא משקה שבתוכו — בכל זאת אין מטמא כלי אחר, משקין הבאין לטומאה מחמת כלי — אינו דין שלא יטמאו את הכלים?

13 ושואלים: ואימא ואמור אולי כך: כי כאשר לא מטמאו משקים טמאים את הכלי, הרי זה במשקין הבאין לטומאתם מחמת כלי טמא, שהרי הכלי שטימא אותם עצמו אינו מטמא כלי. אבל משקין הבאין מחמת שרץ שיש בהם טומאה חמורה לעצמם, הכי נמי כך גם כן דמטמאו שמטמאים אף כלים! ודוחים: משקין הבאין מחמת שרץ עצמו מי כתיבי האם נכתבו במפורש בתורה?

14 ולאו וכי לא מקל וחומר קאתי בא, ובדרך זו: ומה משקין הבאין לטומאתן מחמת כלי שנטמא מן השרץ — מטמאין, משקין הבאין לטומאה מחמת שרץ — לא כל שכן שיטמאו אף כלי!

15 אך מאחר שעיקר דין משקים אלה נלמד בקל וחומר, אין להוסיף חומרה במשקים שנטמאו מחמת שרץ, על פי הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כלומר: דבר הנלמד מקל וחומר אין להחמיר בו יותר מן הדבר שממנו הוא נלמד, ולכן משקים הבאים מחמת שרץ מטמאים רק כמשקים הבאין מחמת כלי.

16 ושואלים: "יטמא" דרישא היכי דריש שבתחילת הפסוק כיצד דורשו ר' עקיבא? "מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא" ויקרא יא, לד, ונלמד: יטמא — כלומר, לטמא את המשקין. אתה אומר שאפשר ללמוד מכאן לטמא את המשקין, או אינו בא ללמד אלא לטמא את הכלי?

17 אמרת קל וחומר לשלול אפשרות זו: ומה משקה שיפה כוחו שמטמא אוכל, בכל זאת אינו מטמא כלי. אוכל שאין מטמא אוכל — אינו דין שלא יטמא כלי. הא מה אני מקיים "יטמא" שמשמעו שמוסיף טומאה גם למשהו אחר — לטמא את המשקין שהן עלולין לקבל טומאה, כלומר הם רגישים ומסוגלים לקבלת הטומאה.

18 על הוכחה זו שואלים: מאי איריא מה שייך, מדוע שנה משקין משום שעלולין לקבל טומאה, תיפוק ליה תצא לו הוכחה זו מטעם אחר משום דליכא מידי אחרינא שאין דבר אחר שיטמא, שאם אוכל אינו מטמא אוכל, לא נותר אלא שיטמא משקים!

19 ומתרצים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין, וכי תימא ואם תאמר אוכל כיון שחמור כח טומאתו, שכן הוא מטמא משקין אף שמשקים עצמם אינן מטמאים משקים, אם כן אף ניטמייה יטמא לכלי, אף שאין המשקה מטמא כלי. על כן מסבירים כי ההוא דבר זה שמטמא משקים חומרא של משקין הוא. שאין להבין שבאוכל יש טומאה חמורה, אלא משום רגישותם של המשקין לטומאה כי הם עלולין לקבל טומאה.

20 ומה היא עלילתן אותה רגישות שבהם — שמקבלין טומאה שלא בהכשר, שהרי דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם כן היו עליו קודם מים או שאר משקים, שהכשירוהו לקבל טומאה. אבל משקים אינם צריכים כל הכשר לקבלת טומאה.

21 ושואלים: כיון שחזר הכתוב והדגיש "יטמא" ולמדנו מכאן שיטמא כוונתו — שאין עושה טומאה כיוצא בה שאין אוכל מטמא אוכל וכו', האם מהכא נפקא מכאן מפסוק זה, היא יוצאת, נלמדת? הרי מהתם נפקא משם היא יוצאת נלמדת שנאמר "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" ויקרא יא, לח, ומדקדקים מן ההדגשה "הוא", שמשמעו: הוא עצמו טמא, ואולם אין עושה טומאה כיוצא בה, ולשם מה אם כן צריך הדגשה נוספת לאותו ענין? ומתרצים: יש צורך בשני לימודים, אחד בא ללמדנו הלכה זו במשקין הבאין לטומאה מחמת שרץ שנגעו בו, והאחר במשקין הבאין לטומאה מחמת כלי טמא שנגעו בו.

22 וצריכי ונצרכו שני הפסוקים, ואינם למדים זה מזה. כיצד? דאי אשמועינן שאם היה משמיע לנו במשקין הבאין מחמת כלי בלבד היינו אומרים שאינם עושים כיוצא בהם משום שלא חמירי חמורים שהרי לא קבלו טומאתם במישרין מאב הטומאה. אבל במשקין הבאין מחמת שרץ דחמירי שהם חמורים, שהרי נטמאו מאב הטומאה, אימא אמור עושה טומאה כיוצא בה.

23 ושואלים: ואם כן, לשמעינן ושישמיע לנו הלכה זו רק במשקין הבאין מחמת שרץ שאין עושים טומאה כיוצא בהם, ונלמד כל שכן לענין משקין הבאין מחמת כלי! ומשיבים: זו אינה קושיה, כי לפעמים מילתא דאתיא דבר הבא, הנלמד בקל וחומר — טרח וכתב לה קרא אותו המקרא במפורש ואין לראות בכך ייתור.

24 א אמר ליה לו רבינא לרב אשי: והא והרי אמר רבא: לא ר' יוסי סבר כר' עקיבא לענין דיני טומאת שלישי בחולין, שלדעתו — בניגוד לדעת ר' עקיבא — שני עושה שלישי בחולין מן התורה,

25 ולא ר' עקיבא סבר כר' יוסי לענין טומאת רביעי בקודש!

26 אמר ליה לו: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה להלכה זו, וליה לא סבירא ליה והוא עצמו אינו סבור אותה, ואינו מקבל הלכה זו, ולדבריו אין טומאת משקים לטמא אחרים מן התורה.

27 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא על דברי רבא: בשלמא נניח ממה שאמרנו כי ר' יוסי לא סבר לה כר' עקיבא, יש הוכחה לדבר מן הברייתא. דתניא שהרי שנינו בברייתא: אמר ר' יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול בלבד, ואינו מטמא אחרים?

28 נלמד דבר זה כך: ודין הוא, ומה מחוסר כפורים שהוא אדם שטבל לטהרתו אבל עדיין לא הביא את קרבן כפרתו כגון זב ומצורע שמותר באכילת תרומה, ואם נגע בקודש הרי הוא פסול בקודש. שלישי לטומאה שפסול בתרומה, ואם כן חמור הוא ממחוסר כיפורים — אינו דין שיעשה רביעי בקודש? לפחות כמו מחוסר כיפורים.

29 ושואלים: הרי למדנו שלישי בקודש מן התורה, ורביעי בקודש מקל וחומר זה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואף קודש לא יעשה רביעי אלא שלישי בלבד, כמו תרומה ממנה הוא נלמד.

30 ומבארים: שלישי מן התורה כיצד? דכתיב שנאמר "והבשר אשר יגע