ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״ו

1 מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא האם לא מדובר כאן שהם אוכלים את הפסח על הגג ואומרים הלל על הגג ומכאן שגגות ירושלים נתקדשו בקדושתה! ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, אפשר לומר: דאכלי בארעא ואמרי באיגרא שאוכלים על הקרקע ואומרים על הגג

2 ושואלים: איני וכי כן הוא? והתנן והרי שנינו במשנה: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואמר רב: משמעות הדברים היא: שלאחר אכילת הפסח אין לומר "אפיקומן", שמשמעותו הוציאו כליכם ונלך לאכול במקום אחר, אלא לא יעקרו מחבורה לחבורה. משמע שבאותו מקום צריכים לסיים את כל סדר הפסח! ומשיבים: לא קשיא קשה כאן — מדובר בשעת אכילה שאסור לעקור ממקום למקום, וכאן שהתירו לומר הלל על הגג — שלא בשעת אכילה.

3 מנסים להביא ראיה נוספת לגוף הדבר תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר, שנינו: אבא שאול אומר: עליית החדר שמעל לבית קדשי הקדשים חמורה באיסורים החלים עליה מבית קדשי הקדשים. כיצד? שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה ביום הכיפורים להקטיר שם קטורת ולהזיית בין הבדים ואילו עליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע בשבע שנים ואמרי לה ויש אומרים: פעמים בשבוע, ואמרי לה ויש אומרים: רק פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה, שמא נתקלקל בה דבר וצריך תיקון, ומשמע שיש בגג קדושה אפילו יתירה מזו שבהיכל עצמו.

4 אמר רב יוסף: וכי מהיכל ניקום וניתיב איניש מן ההיכל יעמוד אדם ויקשה? שאני שונה היכל, דכתיב שהרי נאמר: "ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליתיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת" דברי הימים א' כח, יא וכתיב ונאמר על תכנית זו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" דברי הימים א' כח, יט וממילא כל הכללים שאמרנו אינם חלים על ההיכל עצמו, שכל פרטיו ברוח הקודש ואינם תלויים בהלכות אחרות.

5 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון ממקום אחר: שנינו כי הלשכות חדרים שבמקדש שהיו בנויות בתחום הקודש ופתוחות לחול להר הבית — תוכן חול, וגגותיהן קודש, הרי שנתקדשו גגות! ומשיבים: תרגמא הסביר אותה רב חסדא: שמדובר בלשכות כאלה הבנויות מתחת לעזרה וגגותיהן שוין לקרקע עזרה, ולכן גגותיהן קודש — שהן חלק מן העזרה.

6 ומקשים: אי הכי אימא סיפא אם כך אמור את סופה של אותה משנה היו הלשכות בנויות בחול ופתוחות לקודש — תוכן קודש וגגותיהן חול. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה, אם כן הויא לה הרי הן הלשכות עצמן כמחילות שבמקדש וכבר אמר ר' יוחנן: מחילות לא נתקדשו! ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר ר' יוחנן התכוון למחילות הפתוחות להר הבית שלא נתקדשו, כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא האומרת כי תוכן קודש, היא מדברת בלשכות שפתוחות לעזרה עצמה.

7 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא ר' יהודה אומר: מחילות שמתחת ההיכל הריהם חול! ומשיבים: כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא — מדובר בה במחילות הפתוחות לחול שכבר אמרנו שדנים אותן לפי פתחן.

8 ועוד מציעים: תא שמע בוא ושמע מאותו מקור ראיה אחרת: נאמר שם כי גגו של היכל קודש וגג ההיכל הרי לא נזכר בתכנית המקדש בדברי הימים שיכול אתה לומר כפי שדחית כבר, שמתוך שנאמרו כל פרטיו ברוח הקודש אין אתה יכול ללמוד ממנו על הדומה לו, ומכאן שגגיו התקדשו!

9 ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן והא קתני והרי שנינו: גגין הללו של העזרה ולשכותיה אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים שאין דינם כעזרה! ואלא קשיא ואם כן קשה מה שאמרנו גגו קדש! אמר רב חמא בר גוריא גג ההיכל נקרא קודש רק לצורך אכסנת אותן שתי אמות, שני מקלות, או מוטות למידת אמה.

10 דתנן ששנינו במשנה שתי אמות היו בלשכה הקרויה שושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית בלשכה ואחת על קרן מזרחית דרומית. זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה מידתה יתירה על אמה של משה רבנו שהיתה בת שישה טפחים חצי אצבע, וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע, נמצאת אמה זו יתירה על אמה של משה אצבע,

11 ולמה עשו אמות מוגדלות והיו אחת גדולה ואחת קטנה — שיהיו האומנין העושים מלאכה בבית המקדש נוטלין שכרם לפי מה שעשו כפי שנמדד באמה קטנה ומחזירין עושים עבודה לפי מידת האמה הגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה. כי אם טעו בחשבונם ולקחו מעט יותר מן הראוי להם נמצא שהם מועלים בקודש, ולכן תיקנו שיפחיתו קצת משכרם באופן זה, להמנע מטעות אפשרית! ושואלים: ותרתי ושתי אמות מוגדלות למה לי? ומשיבים: אחת הקצרה שבין השנים — לכספא ודהבא לכסף וזהב, שעבודות אלו מודדין באמה היתירה רק חצי אצבע, שלא יפסידו האומנים הרבה, ואחת — לבנינא לבנין שאין קפידה בכך.

12 תנן שנינו במשנתנו: חלל החלונות ועובי החומה דינם כלפנים. ומבררים: בשלמא נניח החלונות משכחת לה דשויה יכול אתה למצוא שהם קדושים בקדושת העזרה שהם שוים לקרקע העזרה ונתקדשו בקדושתה. אלא עובי החומה שהוא הרבה למעלה מן הקרקע היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה הזדמנות שיהא עובי החומה שוה לקרקע העזרה? והרי אם לא כן — אף גגות לא נתקדשו!

13 ומשיבים: משכחת לה בבר שורא מוצא אתה אותה בחומה קטנה המצויה בהר הבית שעשויה להיות שוה בגובהה לעזרה, וחומה כעין זו נזכרת דכתיב שנאמר: "ויאבל חל וחומה" איכה ב, ח ואמר ר' אחא ואיתימא ויש אומרים בשם ר' חנינא כך פירושו של מקרא זה: שורא ובר שורא חומה וחומה קטנה, האחת לפנים מן השניה וגובה הקטנה כגובה פני העזרה.

14 א משנה שתי חבורות שהיו אוכלין פסח אחד בבית אחד, אינם צריכים לדאוג שייראו כחבורה אחת אלא אלו הופכין את פניהם הילך לצד זה ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך לצד זה ואוכלין. ויכול להיות שיהא המיחם ששותים ממנו מים חמים באמצע בין החבורות, כדי שיהיה נוח לשמש למזוג ממנו לשתי החבורות וכשהשמש המסייע לשתי החבורות עומד למזוג לחבורה שאינו נמנה עמה קופץ סוגר את פיו ומחזיר את פניו שלא יטעה ויאכל בחבורה שאינה שלו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל בה. והכלה שמתביישת מפני אנשים שאינה מכירה מותר שתהא הופכת את פניה מבני החבורה ואוכלת אף שהדבר נראה כאילו היא מנוייה בחבורה אחרת .

15 ב גמרא שואלים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא? ואומרים כשיטת ר' יהודה היא. דתניא ששנויה ברייתא נאמר: "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם" שמות יב, ז מלמד פסוק זה שהפסח האחד נאכל בשתי חבורות ואפילו כשהן בשתי בתים. יכול יהא אחד ממנויו האוכל ממנו אוכל בשתי מקומות תלמוד לומר: "בבית אחד יאכל" שמות יב, מו

16 מכאן אמרו: השמש שנמנה על הפסח ואכל כזית מן הפסח בצד התנור שנצלה בו הפסח ובזה עשה את עצמו מעין חבורה לחוד, אי אם פקח הוא ממלא כריסו ממנו כמה שירצה משום שאחר כך כשיביאו את הפסח למקום אחר לא יוכל עוד לאכול ממנה שהוא כחבורה אחרת, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה כדי שיוכל להוסיף ולאכול באין ויושבין בצדו, אלו דברי ר' יהודה.

17 ר' שמעון אומר היפך הדברים יש להבין מן המקראות "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם" — מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות,

18 יכול יהא הפסח נאכל בשתי חבורות שיתחלקו אוכליו לאחר שקבעו מקום לעצמם תלמוד לומר: "בבית אחד יאכל".

19 ושואלים: במאי קמיפלגי במה באיזה עקרון נחלקו? ומשיבים: ר' יהודה סבר: יש אם למסורת כלומר עיקר ההבנה הוא כפי הכתיב ואנו יכולים לקרוא "בבית אחד יאכל", שהדברים מוסבים על אוכל הפסח, שעליו לדאוג שיאכל בבית שהוא נמצא בו, אבל אין הקפדה על החבורה. ור' שמעון סבר: יש אם למקרא שעיקר ההבנה היא לפי הקרי, ולפי הקרי "יאכל" הכוונה היא לקרבן הפסח שאין לאכלו מחוץ לחבורתו ר"ח.

20 ומכאן לבירור ההלכה היו יושבין חבורה אחת של אוכלי הפסח יחד ונפרסה מחיצה ביניהם ונעשו כשתי חבורות, לדברי ר' יהודה האומר פסח נאכל בשתי חבורות — אוכלין, לדברי ר' שמעון האומר אין פסח נאכל בשתי חבורות — אין אוכלין שהרי עתה הם שתי חבורות חלוקות.

21 ולהיפך: היו יושבין בשתי חבורות כשמחיצה ביניהם ונסתלקה מחיצה ביניהן, לדברי ר' שמעון האומר האוכל אוכל בשני מקומות — אוכלין שהרי מותר לאכול אף במקום אחר; לדברי ר' יהודה האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות — אין אוכלין משום שהמקום בו היתה מונחת המחיצה מוסיף חלל חדש ובשלו נעשה המקום כשני מקומות.

22 מסופר: יתיב רב כהנא קא פשיט ליה מפשט ישב רב כהנא ואמר את הדברים הללו בפשטות כמסקנה אחרונה ובלי שאלות שפריסת מחיצה מחלקתם לשתי חבורות והסרתה גורמת לחלוקת המקום לשנים. אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: ותיבעי לך איבעיא ויסתפק לך הדבר, שיש מקום לשאול: האם סילוק מחיצה ועשיית מחיצה תוך כדי אכילת הפסח ובאותו בית מי הוי האם הוא כשני מקומות, וכשתי חבורות דמי נחשב או לאו? ואכן אם מעיינים בשאלה זו אין לה תשובה ברורה והיא נשארת בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

23 א שנינו במשנה כי הכלה הופכת את פניה. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הופכת פניה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מפני שהיא בושה מן המסובין המסתכלים בה.

24 בהקשר למשנה זו מסופר: רב הונא בריה בנו של רב נתן איקלע נזדמן לבי לבית רב נחמן בר יצחק. אמרו ליה לו: מה שמך שימך? אמר להו להם: רב הונא, אמרו: ניתיב מר אפוריא ישב אדוני להסב על המטה בדרך חשיבות! יתיב ישב מיד ולא סרב מעט מפני הנמוס, יהבו ליה כסא נתנו לו כוס יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני ולא אהדר אפיה קבל את הכוס מיד, בפעם הראשונה, ושתה אותה בשתי פעמים, לגימות, ולא החזיר פניו מן האנשים וכל הדברים הללו שנראו כיוצאים מדרך הנימוס המקובלת הפליאו את בעלי הבית,

25 אמרו ליה לו: מאי טעמא קרית לך רב הונא מה טעם קורא אתה לעצמך רב הונא? אמר להו להם בעל השם אני, כלומר הכל קוראים לי כך עוד מצעירותי, ואין בכך צד יהירות. שאלוהו: מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב אפוריא יתבת מה טעם כאשר אמרו לך לשבת על המטה ישבת מיד ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו להם: כבר שנינו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא דבר שאינו הגון,

26 ושאלו עוד: מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא מה טעם כשנתנו לך כוס קבלת מיד בפעם אחת ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו להם : מסרבין לקטן ודרך נימוס הוא, ואין מסרבין לגדול שאדם חשוב המבקש דבר מה דרך כבוד היא לציית לו מיד. והוסיפו עוד לשאול: מאי טעמא אשתיתיה בתרי זימני מה טעם שתית בשתי פעמים? אמר להו להם: דתניא שכן שנינו בברייתא: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, השותה בשנים זוהי דרך ארץ, שותה בשלשה הריהו מגסי הרוח שמראה שהוא מפונק ומעודן ביותר. ועוד שאלוהו: מאי טעמא מה טעם לא אהדרת אפך החזרת פניך מן האחרים כמנהג? אמר להו להם: "כלה הופכת פניה" תנן שנינו, ואדם אחר אין צורך שיהפוך פניו כשאוכל.

27 משום דמיון הדברים מביאים סיפור נוסף: ר' ישמעאל בר' יוסי איקלע נזדמן לבי לבית ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא, יהבו ליה כסא נתנו לו כוס יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא קבל אותו מיד בפעם אחת ולא סירב ושתה אותו בפעם אחת אמרי ליה אמרו לו: לא סבר לה מר וכי אין אדוני סבור, מקבל את ההלכה שהשותה כוסו בבת אחת — הרי זה גרגרן? אמר להו להם לא אמרי אומרים דבר זה אלא בכוסך שהוא קטן ויינך שהוא מתוק אבל כריסי רחבה ולכך אין כן הדבר אצלי.

28 ב אמר רב הונא: בני חבורה נכנסין בשלשה וכאשר מצויים שלושה צריך השמש להתחיל לשמשם, ויוצאין אפילו באחד ואינם צריכים להמתין לאחרים, ועל השמש לשרת את היחידים שנשארו עד שיסיימו כולם. אמר רבה: והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל שנכנס האחרון בזמן שרגילים להכנס לסעודה, ולא מוקדם או מאוחר מידי, והוא דרגש בהו דיילא שידע בהם השמש שזה דרכם שמסיים כל אחד מנתו ויוצא ונשארים האחרים עד תום מנתם ואינם סועדים כולם כאחד.

29 אמר רבינא: ונותנין היחידים שנותרו והאריכו סעודתם שכר דמים על הזמן הנוסף שיצטרך השמש לשמשם, וצריך האחרון להוסיף דמים לשמש על שטרח בו זמן נוסף. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כמותו, אלא צריך השמש לסייע עד שיגמור אחרון האורחים בלא תוספת תשלום כלשהי.