ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״ח

1 תמרים הגדלים הרבה בבבל וניתן להשיגם בקלות ובזול ויעסקו בתורה. אגב כך מסופר: עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי עולא הזדמן לפומבדיתא הביאו לו סל תמרים אמר להו להם למארחיו: כמה כי הני בזוזא כמה כאלה בדינר? אמרו ליה לו: תלת בזוזא שלושה כאלה בדינר אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא מלוא הכד דבש בזוז אחד והבבלים אינם עוסקים בתורה כראוי להם, והרי אין להם צורך לטרוח הרבה במזונותיהם, והיה עליהם לעסוק יותר בתורה.

2 בליליא צערוהו בלילה ציערו אותו התמרים שאכילת תמרים הרבה גורמת לבעיות עיכול והצטער בשלהם כל הלילה. אמר על כך: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל מלא הכד סם המות עולה רק זוז בבבל ולמרות שניזונים מסם מוות זה, בכל זאת בבלאי עסקי באורייתא הבבלים עוסקים בתורה.

3 א ומכאן חוזרים אנו לענין נבואות נחמה הקשורות גם בנביא הושע. ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב מהו שנאמר: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" ישעיה ב, ג, ויש לתמוה: וכי הוא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? ומה טעמה של הדגשה זו?

4 אלא בא הדבר לרמז לנו כי בית ה' יהיה באופן שקראהו יעקב, לא כאברהם שכתוב בו שכינה את מקום המקדש בשעת תפילתו שם "הר", שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" בראשית כב, יד, ולא כיצחק שכתוב בו שכינהו בשעת תפילתו שם בלשון "שדה", שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" בראשית כד, סג, אלא כיעקב שקראו בשעת תפילתו שם "בית", שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" בראשית כח, יט.

5 אמר ר' יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" הושע ב, ב, וכן נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" בראשית א, ה, ולמדים יום יום לגזירה שוה.

6 ב במשנה שנינו כי יתום ששחטו עליו אפוטרופסין שלו אוכל במקום שרוצה. ומעירים: שמעת מינה לומד אתה מכאן שיש ברירה כי היתום יכול לבחור לאחר השחיטה באיזה פסח יאכל ואז יחשב כאילו היתה דעתו על כך מתחילה. ופתרנו על ידי כך בעיה יסודית אם יש או אין ברירה. כלומר אם מיחסים ערך רטרואקטיבי להחלטה שנתקבלה מאוחר יותר, אמר ר' זירא: אין זו הוכחה, שכן נאמר: "שה לבית אבות שה לבית" שמות יב, ג — מכל מקום. כלומר: אדם לוקח ושוחט עבור בני ביתו הקטנים, ואין צורך להסכמתם לכך.

7 תנו רבנן שנו חכמים: "שה לבית" — מלמד שאדם מביא ושוחט קרבן פסח על ידי עבור בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אלא מדעתן שאלה יש להם אישיות עצמאית ואינו יכול לכפות אותם.

8 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן. אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן, וכולן ששחטו הם עצמם פסח ושחט רבן עליהן — יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן משום שאין להם רשות לעשות משל עצמם אם רבן מתכוון להאכיל אותן משלו,

9 חוץ מן האשה שיכולה למחות בבעלה ולומר לו: "איני ניזונת ואיני עושה עמך מלאכה", ולכך יכולה אף להקריב משלה.

10 ושואלים: מאי שנא אשה במה שונה אשה ומדוע שונה דינה מדין בנו ובתו הגדולים או עבדו ושפחתו העבריים? אמר רבא הכוונה היא אשה וכל דדמי לה אשה וכל הדומה לה שכל אלה שיש להם אישיות עצמאית מבחינה משפטית אם שחטו לעצמם — יוצאים משל עצמם.

11 ומעירים: הא גופא קשיא זו עצמה קשה אמרת תחילה חוץ מן האשה שיכולה למחות, טעמא הטעם דוקא דמחי שמחתה הא לא מחי הרי אם לא מחתה נפקא יוצאת בשל בעלה, והא קתני רישא הרי שנינו בראש אותה ברייתא שאינו שוחט על ידי בנו ולא על ידי אשתו אלא מדעתן ונדייק: הא סתמא הרי סתם אם לא גלתה דעתה — אינה יוצאת!

12 ומסבירים: מאי מה פירוש "אלא מדעתן" לאו דאמרי אין לא שאמרו כן וגילו דעתם בפירוש שמסכימים, אלא בסתמא בסתם הרי זה כמדעתם, שבודאי הסכימו לכך, לאפוקי היכא דאמור לא להוציא מקום שאמרו לא.

13 ומקשים: והא והרי שנינו שם: כולם ששחטו ושחט רבן עליהן — יוצאין בשל רבן דבסתמא במקרה של סתם שלא מחו ולא הסכימו במפורש וקתני ושנינו: חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות, משמע שבסתם אינו כמדעתם!

14 אמר רבא: כיון ששחטו לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה שכאילו שבכך אמרו במפורש שלא רצו לאכול משל הבעל והאב אלא לאכול משל עצמם.

15 ג שנינו במשנה: עבד של שני שותפים אינו יכול לאכול לא משל זה ולא משל זה. רמי ליה הקשה לו, הראה סתירה רב עינא סבא הזקן לרב נחמן: תנן שנינו במשנתנו עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן. והתניא והרי שנויה ברייתא: רצה — מזה אוכל, רצה — מזה אוכל!

16 אמר ליה לו רב נחמן: עינא סבא הזקן ואמרי לה ויש אומרים: אמר לו פתיא אוכמא סיר שחור שהוא כינוי חיבה לאדם שיגע ועמל הרבה עד שהושחר מעמל התורה, מיני ומינך תסתיים שמעתתא ממני וממך תסתיים ותתברר ההלכה. מתניתין משנתינו, מדובר בדקפדי אהדדי שמקפידים הבעלים זה על זה ואינם רוצים ליהנות זה מזה ולכן בהאכלת העבד המשותף גם כן מקפידים, ברייתא — דלא קפדי אהדדי בברייתא מדובר שאינם מקפידים זה על זה וכיון שכך יכול לאכול משל מי שירצה.

17 ד שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ונדייק: משל רבו הוא שלא יאכל, אבל משל עצמו — יאכל. והא תניא והרי שנויה ברייתא: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו.

18 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמרנו שלא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו, מדובר כמשנה ראשונה כדעת בית הלל שהעבד נחשב מחצה לעצמו ומחצה לרבו. כאן שאמרנו שיכול לאכול משל עצמו, מדובר כמשנה אחרונה, ששינו את מעמדו של מי שחציו עבד. דתנן שכן שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין עושה סדר זה: עובד את רבו יום אחד ואת עצמו עבור עצמו כאדם חופשי יום אחד, אלו דברי בית הלל, בית שמאי אומרים:

19 תקנתם אמנם את רבו שעל ידי סדור זה אינו מפסיד כלום, אולם את עצמו לא תקנתם. כיצד? לישא שפחה — אינו יכול שכבר חציו בן חורין וישראל בן חורין אסור בשפחה, לישא בת חורין אינו יכול שעדיין חציו עבד ואסור לבת ישראל להנשא לעבד. ואם תאמר יבטל מנשואין כלל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה אלא לשבת יצרה" ישעיה מה, יח. אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר על חצי דמיו ומשלם לרבו.

20 וחזרו בית הילל בהם להורות כבית שמאי. ולפי משנה אחרונה זו שלאחר חזרת בית הלל, נמצא שמי שחציו עבד הריהו כבן חורין גמור, שהרי רבו חייב לשחררו.

21 א משנה האומר לעבדו: צא ושחוט עלי עבורי את הפסח, ולא פירש מה לשחוט עבורו. אם שחט גדי — יאכל, שחט טלה — יאכל. שחט גדי וטלה — יאכל מן הראשון שנשחט והשני ישרף.

22 אמר לו רבו מה לשחוט לפסח אבל שכח העבד מה אמר לו רבו כיצד יעשה? ישחט טלה וגדי, ויתנה ויאמר: אם גדי אמר לי רבי הרי גדי יהיה לקרבנו שלו וטלה יהיה לקרבן שלי. ואם טלה אמר לי רבי הרי הטלה שלו וגדי שלי ולאחר זמן יבחר הרב מה שירצה.

23 שכח גם רבו מה אמר לו הרי אינו יכול לאכול אף מאחד מהם, שמא לא זה הוא הקרבן שנמנה עליו, לכן שניהן גם הגדי וגם הטלה יצאו לבית השריפה שהם קרבנות שאין להם אוכלים, אבל פטורין האדון והעבד מלעשות פסח שני שהרי מכל מקום נשחט האחד ונזרק דמו כדין, אף שאין ידוע איזהו.

24 ב גמרא על ההלכה הראשונה שבמשנה תוהים: "שחט גדי — יאכל, שחט טלה — יאכל", פשיטא פשוט מובן מאליו שאם לא פירש רצונו, הרי כל מה שנשחט עבורו הריהו כמנוי עליו! ומתרצים: אם שחט גדי יאכל, אף על גב אף על פי שהאדון רגיל בטלה שבכל שנה לוקח טלה לפיסחו אם שחט עבדו גדי — יאכלנו, וכן אם שחט טלה יאכל, אף על גב שהאדון רגיל בגדי.

25 אמרנו במשנה: אם שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ומקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא: אין נמנין על שני פסחים כאחד והרי כאן יש לו גם טלה וגם גדי לפניו והוא בורר מביניהם לאחר שחיטה!

26 ומשיבים: מתניתין משנתנו מדברת במלך ומלכה וכיוצא בהם כל הסומכים במאכלם על עבדיהם ונוח להם בכל מה שנשחט עבורם, ולכך משנשחט הראשון הרי קיבלוהו כקרבנם והשני נשחט בחינם.

27 והתניא ואכן כן שנויה ברייתא: אין נמנין על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך איזה מהם רצונו לאכול, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל ויפסוק הלכה.

28 באו ושאלו את רבן גמליאל אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן ואין זה חשוב בעיניהם אם יאכלו טלה או גדי, שאינם מקפידים על איבוד הכסף, ולא על המאכל, שכן יש להם רוב מעדנים — יאכלו מן הראשון שנשחט. אבל אנן אנחנו שאר אנשים לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני שהרי אין נמנים על שני פסחים כאחד. אגב סיפור זה מספרים מעשה דומה.

29 ושוב פעם אחת נמצאת הלטאה מתה בבית המטבחים של בית המלך והלטאה היא מן השרצים שנבלתם מטמאה במגע ובקשו לטמא כל הסעודה כולה, באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה, באו ושאלו את המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל

30 באו ושאלו אותו אמר להם: בית המטבחים היה רותח חם מאוד או צונן? אמרו לו: רותח. אמר להם: לכו והטילו עליה על הלטאה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן וריחשה וזחלה מעט ונמצא שעדיין היא חיה וכיון שכך טהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה שהרי שרץ חי אינו מטמא.

31 והעירו: נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל, ונמצאת כל הסעודה של המלך תלויה ברבן גמליאל.

32 ג שנינו במשנה: אם שכח העבד מה שאמר לו רבו יקח טלה וגדי ויתנה ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, הרי גדי שלו והטלה שלי, ותוהים: שלי?! כיצד יכול העבד לומר שטלה זה הוא שלו הלוא לעבד אין זכות של קנין פרטי לפי הכלל: מה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן לא נפתר דבר על ידי כך.

33 אמר אביי כך יש לעשות: הולך העבד אצל רועה הרגיל רבו אצלו, דניחא ליה בתקנתא דרביה שאותו רועה נוח לו, שרוצה בתקנת בעליו של העבד שייצא ידי חובת הפסח ומקני ליה ומקנה לו הרועה חד מינייהו אחד מהם על מנת שאין לרבו רשות בו ועל סמך תנאי זה קונה העבד לעצמו, וכיון שקנה לעצמו יכול העבד להתנות מה שלו ומה של רבו.

34 ד שנינו במשנה שאם פירש הרב לעבד על העדפתו ואחר כך שכח רבו עצמו מה שאמר לו ישרפו שני הפסחים ופטורים הוא ורבו מפסח שני. אמר אביי: לא שנו שנפטרו בפסח זה אלא ששכח אחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה שבזמן שנזרק הדם של שניהם היה הפסח ראוי לאכילה ונשחט הפסח בכשרות. ואף שלאחר מכן נשכח ואינם יכולים לאכלו מכל מקום פטור מפסח שני, אבל שכח לפני זריקה, דכי איזריק דם לא הוה חזי לאכילה שכאשר נזרק הדם לא היה ראוי לאכילה — חייב בפסח שני.

35 איכא דמתני לה אברייתא יש ששונים את דבריו אלה של אביי על ברייתא והיא: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהן שנתברר איפוא שהיה הפסח פסול מעיקרו הרי כל הפסחים כולן יוצאין לבית השריפה מחשש שכל אחד מהם הוא הקרבן הפסול, ופטורין בעליהם מלעשות פסח שני.

36 ועל כך אמר אביי: לא שנו אלא שנתערבו העורות לאחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם מיהא הוה חזי לאכילה שבזמן שנזרק הדם על כל פנים היו ראויים שאר הקרבנות לאכילה אבל נתערבו העורות לפני זריקה — חייבין לעשות פסח שני.

37 ומעירים: מאן דמתני אמתניתין מי ששונה ומייחס דבריו אלה של אביי לגבי משנתנו, שאף שודאי שתי הבהמות כשרות לקרבן, מכל מקום חוסר ידע לגבי זהות המנויים שנוצר לפני זריקת הדם פוסל את שתיהן, כל שכן שאומר הוא כן לגבי הברייתא, שהרי בברייתא בהמה אחת ודאי פסולה לקרבן אולם מאן דמתני אברייתא מי ששונה מייחס זאת, לברייתא, אבל אמתניתין על משנתנו לא. והטעם: כיון ששני הפסחים כשרין נינהו הם דאי אידכר הוי חזי לאכילה שאם היה נזכר היה ראוי לאכילה אחד מהם, קמי שמיא גליא לפני השמים, ה', גלוי איזה מהם היה ראוי, שלא היה אחד מהם פסול ממש בגופו אלא נפסל מתוך חוסר ידיעה. מה שאין כן בברייתא שאחד מן הפסחים היה ודאי פסול.

38 לגופה של אותה ברייתא דנים אמר מר החכם באותה ברייתא שכולם פטורין מלעשות פסח שני. ושואלים: והא איכא חד דלא נפיק והרי יש אחד מהם שלא יצא בפסח ראשון שאמנם אותם ארבעה שנשחט עליהם הפסח בכשרות ואינם יודעים איזה הוא — הם ודאי יצאו ידי חובת הפסח, אולם זה שהיתה יבלת בפסחו הרי בשעת זריקה לא היה קרבנו ראוי, ולא יצא ידי חובה!

39 ומשיבים: משום שלא איפשר לעשות אחרת; שכיצד יעשו? ליתי כל חד וחד פסח אם יביא כל אחד ואחד מהם פסח שני, אם כן קא מייתי הריהו מביא חולין לעזרה שהרי ארבעה מינייהו עבדי להו שארבעה מהם כבר עשו אותו את הפסח.

40 ואם ליתי כולהו חד פסח שיביאו כולם פסח אחד כחבורה אחת, אם כן נמצא פסח נאכל שלא למנויו שהרי ארבעה מהם כבר נמנו ויצאו ידי חובתם בפסח ראשון, ואף פסח שני נפסל בכך.

41 על תרוץ זה תוהים: האי מאי זה מהו, כלומר מה טעם בדבר? הלוא אפשר לעשות כך: ניתי כל חד מינייהו פסחו יביא כל אחד מהם את פסחו וניתני, ונימא ויתנה ויאמר: אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ניהוי פסח אם שלי היה הקרבן בעל המום הרי זה שאני מביא כעת יהא פסח ואי דידי תם ואם שלי תם, שלם בלא מום, היה, האי דאייתי השתא ניהוי שלמים זה שהבאתי עכשיו יהיה שלמים!

42 ודוחים: לא אפשר לעשות כן,