ביאור שטיינזלץ על פסחים ע״ה

1 לקיוהא דפירא בעיניה לחריפות הפרי שבחומץ בעינה ואף שאינו חומץ חריף מכל מקום חריפותו לא פגה. הכא כאן — ליתא לקיוהא דפירא בעיניה אין חריפות הפרי בעינה שכבר בטלה בתוך הבשר ואין בכוחה להחזיק את הדם בתוכו.

2 א שנינו ש אין צולין את הפסח על האסכלא. ומיד הובא מעשה ברבן גמליאל שהורה לעבדו לצלות לו את הפסח על האסכלא. ותוהים: מעשה לסתור?! וכי מביאים מיד מעשה באותה משנה כדי לסתור את ההלכה הקודמת? ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני חסרה המשנה, וכך יש לשנותה: ואם אסכלא מנוקבת היא, שדרך האש להגיע לכל מקום ואין הפסח נצלה בחום האסכלה עצמה — מותר, ועל כך אמר ר' צדוק, מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא מנוקבת.

3 ב אגב הדיון בצליית הפסח מביאים: בעא מיניה שאל ממנו רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה: תנור שהסיקו בקליפי קליפות של פירות ערלה ופירות אלה אסורים, בהנאה, ולאחר שהתלהט התנור מחום העצים גרפו הוציא מתוכו את העצים והאפר ואפה בו את הפת, לדברי האוסר בפת שנאפתה בחום עצי ערלה, פת זו שנאפתה רק לאחר שהוציא העצים מהחום שנקלט בתנור, מהו? אמר ליה לו: הפת מותרת.

4 אמר ליה לו רב חיננא: והא והרי אמר רב חיננא סבא הזקן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: תנור שהסיקו וגרפו ואחר כך צלה בו את הפסח — אין זה צלי אש שציוותה עליו התורה, שנאמר בתורה "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" שמות יב, ח-ט, שכיון שנאמר "צלי אש" שתי פעמים הרי זו הדגשה שהפסח צריך להצלות באש ממש.

5 ומכאן נדייק: טעמא הטעם דוקא דגלי רחמנא שגלתה התורה לענין פסח על ידי החזרה "צלי אש" "צלי אש" שתי פעמים, הא הרי אם לא גלי רחמנא גילה הכתוב בהדגשה מיוחדת, הוי אמינא הייתי אומר צלי אש הוא. ואם כן, בשאר מקרים כאשר דבר נצלה בתנור אפילו אינו נצלה ישירות מחומה של האש, דינו כאילו נצלה על ידי העצים — ואסור!

6 אמר ליה לו : גלי רחמנא התם, וילפינן מינה גילה הכתוב שם, ולומדים אנו ממנה שאותו דין בקרבן הפסח יהא כבנין אב ומקור לכל התורה כולה. שרק דבר שנצלה באש ממש הוא הקרוי צלי אש.

7 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור ותרץ באופן אחר: התם טעמא שם הטעם דווקא משום שכתב רחמנא הכתוב "צלי אש" שתי פעמים, הא הרי אם לא כתב רחמנא הכתוב "צלי אש" שתי פעמים, הוה אמינא: אאש קפיד רחמנא הייתי אומר: על האש הקפיד הכתוב שיהא מקור החום בתנור מחמת אש, ואפילו גרפו נמי גם כן — עדיין צלי אש הוא. ולכן היה צורך לחזור פעמיים על המילים "צלי אש", אבל הכא כאן, אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא, והא ליתנהו על עצי האיסור הקפיד הכתוב, והרי אינם ואין איפוא מקום לאסור.

8 תנו רבנן שנו חכמים: חתכו חתכים לא עמוקים בכמה מקומות בקרבן הפסח, ונתנו על גבי גחלים. רבי אומר: אומר אני שזה צלי אש, שגחלים דינן כאש גמורה. רמי ליה השליך לו, הראה סתירה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא: מי האם אמר רבי גחלים אש נינהו הן?

9 ורמינהו משליכים מראים סתירה ממה שנאמר בתורה בהלכות נגע צרעת "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" ויקרא יג, כד, לכאורה אין לי אלא שנכוה באש עצמה, נכוה בגחלת, ברמץ אפר רותח , בסיד רותח, בגפסיס גבס רותח, וכל דבר רותח אחר הבא שמקור חומו מן האור האש , לאיתויי להביא גם את חמי האור מים חמים שנתחממו באש, שגם כוייה שעל ידם קרויה מכוה מניין? תלמוד לומר: "מכוה" "מכוה" ריבה. שהמלה "מכוה" חוזרת עוד בהמשך, ללמדנו שכל מין מכוה בכלל.

10 ונדייק: טעמא דרבי רחמנא הטעם דוקא, שריבה הכתוב על ידי המלים "מכוה" "מכוה", הא הרי אם לא היה רבי רחמנא מרבה הכתוב "מכוה" "מכוה", היינו אומרים גחלים לאו לא אש נינהו הן בניגוד לדברי רבי שאש משמעו גם גחלים!

11 אמר ליה לו: גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי צריך המקרא לרבותה, שכל עוד בוערת היא הריהי ודאי נחשבת כאש. כי איצטריך קרא כאשר הוצרך המקרא ללמוד "מכוה" "מכוה" הריהו לענין גחלת של מתכת חתיכת מתכת שהתלהטה באש ולולי הפסוק אפשר היה לחשוב שאם נכוה האדם בחתיכת מתכת שלובנה אין דינה כאש.

12 ותוהים: וכי גחלים של מתכת לאו אינן אש הוא? והא גבי והרי לענין בת כהן שזנתה, דכתיב שנאמר: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" ויקרא כא, ט. ואמר רב מתנה: לא היו שורפים אותה ממש באש, אלא פתילה של אבר חתיכת עופרת היו עושין לה, שהיו מתיכים עופרת ושופכים בגרונה וכך היו ממיתים אותה, משמע שמתכת לוהטת הרי היא נחשבת כאש!

13 ודוחים: שאני התם שונה שם שאמר קרא המקרא לא רק "באש", אלא "באש תשרף", ומהמלה "תשרף" אנו למדים: לרבות כל שריפות הבאות מן האש.

14 ומקשים: אם כן, וכל שכן אש עצמה ודאי מקיימים בה מצות שריפה. ואם כן, נקיף לה אותה חבילי זמורות ונקלה ונשרפנה בהן! ומשיבים: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שוה מן המילים "שריפה" "שריפה" האמורות גם במיתת בני אהרן. מה להלן בבני אהרן נאמר שנשרפו באש ויקרא י, ב — היתה זו שריפת נשמה וגוף עצמו ברובו קיים, שהרי אף בגדיהם לא נשרפו. אף כאן בבת כהן — שריפת נשמה וגוף קיים.

15 ושואלים: ונעביד ונעשה לה מיתתה בחמי האור על ידי מים רותחים, ואף על ידי כך אפשר להמיתה כבאש? ומשיבים שכאן יש נימוק נוסף, משום דבריו של רב נחמן. שאמר רב נחמן: אמר קרא המקרא: "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח ובין שאר המסקנות להלכה הנלמדות מכתוב זה יש לקיימו שגם בשעת מיתת בית דין ברור לו מיתה יפה. שאף כשחייבים לדון אדם למיתה יש לדאוג שיהא זה בצורה הנוחה ביותר.

16 ושואלים: וכי מאחר דאיכא שיש נימוק זה של רב נחמן, אם כן גזירה שוה מבני אהרן למה לי? הלוא גם בלעדיה היינו מנסים לקיים מצות שריפה בעופרת שהיא מיתה קלה יותר! אמרי אומרים בתשובה: אי לאו אם לא גזירה שוה הוה אמינא הייתי אומר שריפת נשמה וגוף קיים לאו לא שריפה היא, שמיתה זו אינה קרויה כלל שריפה. ואי ואם משום דבריו של רב נחמן בלבד שיש לברור מיתה יפה — ניפוש נרבה לה חבילי זמורות טובא הרבה, כי היכי כדי שתמות בעגלא במהרה, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו בלימוד מבני אהרן שמיתה כזו קרויה שריפה.

17 ושואלים: ואלא אם כן שאמר הכתוב "תשרף" לרבות כל מין שריפה המילה "באש" למה לי? ומשיבים: לאפוקי להוציא אבר מעיקרו. שבשעה שמוציאים את העופרת מקרקע היא רותחת מעצמה, ובעופרת רותחת זו אין מקיימים מצות שריפה, כיון שאין חומה בא על ידי האש.

18 אמר ליה לו ר' ירמיה לר' זירא: וכל היכא דכתיב מקום שנאמר "באש תשרף", האם בא הדבר לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש הוא? והא והרי לגבי פרים הנשרפים דכתיב בהו שנאמר בהם: "ושרף אתו על עצים באש על שפך הדשן ישרף" ויקרא ד, יב. וראה ויקרא ד, כא ותניא ושנויה ברייתא: "באש" — ולא בסיד רותח ולא בגפסיס גבס רותח, ומדוע אין מתירים גם כאן בכל מין שריפה?

19 אמר ליה לו: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם כתיב שם בבת כהן נאמר "באש", והדר ואחר כך כתב "תשרף" ודבר זה בא לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש, הכא כתיב כאן נאמר "ושרף אתו על עצים באש" לבסוף נאמרה "אש", למימרא האם לומר: שאש — אין כן, מידי אחרינא דבר אחר — לא.

20 ודוחים: והלוא התם נמי שם גם כן בענין פרים הנשרפים כתיבא נאמרה לשון "שריפה" לבסוף, דכתיב שנאמר בסופו של הכתוב:

21 "על שפך הדשן ישרף" ויקרא ד, יב! ודוחים, אמרי: ההוא אומרים: אותו "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא צריך אותו כענין הברייתא השנויה: "ישרף" — מכל מקום, אף על פי שאין שם דשן אין להקפיד, ש"על שפך הדשן" אינו מעכב. "ישרף" — אף על פי שהצית האור ברובו אין די בכך וצריך לגמור את שריפתו.

22 רבינא אמר: את הסתירה בענין גחלים שלכאורה אינן קרויות אש יש לתרץ על ידי שינוי בגירסת הברייתא כרוך ותני כרך ושנה את הנושאים יחד: "מכות אש" אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת, נכוה ברמץ אפר רותח בסיד רותח ובגפסיס גבס רותח ובכל דבר רותח הבא מחמת האור, לאיתויי להביא חמי האור מניין? תלמוד לומר: "מכוה" "מכוה" ריבה הכתוב שלגירסה זו גחלת ואש מנויות יחד בענין אחד.

23 א רבא רמי השליך, הראה סתירה מי האם אמר רבי גחלים איקרו נקראו אש, ורמינהו משליכים, מביאים סתירה שנדרש הכתוב "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" ויקרא טז, יב "גחלי" יכול גחלים עוממות שהאש כמעט כבתה בהן ואינה ניכרת בחוץ תלמוד לומר: "אש". אי אם אש יכול הכוונה לשלהבת תלמוד לומר "גחלי". הא כיצד מיישב את שתי הדרישות מביא מן הגחלים הלוחשות שהאש נראית בהן. אלמא מכאן שגחלים סתם לא איקרי נקראו אש!

24 אמרי אומרים ומשיבים: אין לדון מברייתא זו והא גופא קשיא והרי היא עצמה קשה אמרת "גחלי" יכול גחלים עוממות, אלמא מכאן שברור לו כי גחלים לוחשות אש נינהו הן, אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: אי אם אש, יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", אלמא מכאן אפילו גחלים לוחשות לאו לא אש נינהו הן, ויש סתירה בתוך הברייתא עצמה.

25 ואמר רב ששת כדי ליישב לשון הברייתא, הכי קתני כך שנה, כך יש לשנות: "גחלי" — יכול יקח כפי רצונו בין עוממות בין לוחשות תלמוד לומר "אש", אי אם אש יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", הא כיצד? מביא מן הגחלים הלוחשות. מכל מקום למדנו מכאן כי גחלים, אפילו הן לוחשות, לא איקרי נקראו אש, קשיא קשה לרבי שלדעתו גחלים בכלל אש!

26 אמר אביי: תריץ הכי ישב כך "גחלי" — יכול עוממות ולא לוחשות, תלמוד לומר: "אש". אי אם "אש" יכול רצה שלהבת — יביא, רצה גחלת — יביא, תלמוד לומר "גחלי" דוקא. הא כיצד — מביא מן הלוחשות. ומדברים אלו ברור כי גם הגחלים קרויות אש כדברי רבי.

27 אמר רבה בפירוש אחרון זה אמרנו: רצה גחלת — יביא, רצה שלהבת — יביא אולם שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה? ומשיבים: כגון דשפייה למנא משחא ואתלי ביה נורא שמרח את הכלי בשמן והדליק בו אש, ואולם ההוא דבר כגון זה למה לי קרא למעוטי מקרא מפורש למעטו ללמד שאין עושים כן, השתא עכשיו הרי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שדרך בזיון היא להביא לפני מלך מין שלהבת כזו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא כל שכן! ולא יתכן שיצטרך המקרא ללמד על דבר כגון זה.

28 אלא אמר רבא: תריץ הכי ישב כך את הברייתא: "גחלי" יכול עוממות ולא לוחשות — תלמוד לומר: "אש", אי אם "אש" יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת שתהיינה הגחלים בשעת לקיחתן מהמזבח בוערות על פני חלקן בחזקה ושלהבתן ניכרת, אדעייל לגואי עד שהוא נכנס פנימה תתעמעם האש והוי כוליה יהיה הכל גחלת — תלמוד לומר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח" משמעו: משעת לקיחה ניהוי יהיו כבר גחלים ולא שלהבת.

29 כיון שדובר עד כה בגחלים עוממות מזכירים כי איבעיא להו נשאלה להם ללומדים כיצד יש לגרוס: אוממות באל"ף או עוממות בעי"ן? אמר ר' יצחק: יש לומר בעי"ן, שנאמר: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" יחזקאל לא, ח.

30 ב משנה נגע הפסח בחרסו של תנור — יקלוף את מקומו של הפסח שנגע בגוף התנור, משום שחלק זה מן הקרבן נצלה על ידי חום התנור ולא על ידי האש עצמה. נטף מרוטבו של הפסח על החרס, וחזר הרוטב אליו לקרבן — יטול את מקומו שלא די בקליפה בלבד וצריך ליטול חתיכה גדולה יותר, שמקום זה לא נצלה אלא נתבשל מהרוטב. נטף מרוטבו על הסולת הרותחת יקמוץ את מקומו של הרוטב בסולת, ויבערנו.

31 סכו את הפסח בשמן תרומה, אם חבורת כהנים היא חבורה זו — יאכלו שהרי מותרים הם באכילת תרומה. אם חבורה של ישראל, אם חי בלתי מבושל הוא עדיין הפסח — ידיחנו ויוריד ממנו את שמן התרומה. ואם צלי הוא — יקלוף את החיצון שנבלע בו השמן, כדי שלא יאכלו ישראלים משמן התרומה שהם אסורים בו. סכו בשמן של מעשר שני — לא יעשנו דמים על בני חבורה כלומר, האיש שנתן את שמן המעשר הזה אסור לו לדרוש תשלום עבורו משאר בני החבורה. שאין פודין מעשר שני בירושלים שהמעשר השני אסור לפדותו או למוכרו בירושלים, ומיועד לאכילה בלבד, ואסור במכירה לאחרים, ומותר רק לתתו במתנה.

32 ג גמרא מתוך משנתנו מפתחים דיון רחב בהלכות איסורים שנגעו זה בזה. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיות אלה וקודם כל מונים את הדברים הברורים: אם היה דבר חם שנפל או נגע בתוך חם, כגון בשר חם בתוך חלב רותח, או בשר היתר במרק של איסור — דברי הכל