ביאור שטיינזלץ על פסחים מ׳

1 תרי חיטי בהדי הדדי שתי חיטים זו עם זו, דילמא אזלא חדא ויתבה בציריא שמא תלך אחת ותשב בסדק של חברתה, ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא ולא תעלה רתיחת המים מארבע רוחות, ואתי ותבוא לידי חימוץ.

2 ואמר אביי: לא ליחרוך איניש תרי שבולי בהדי הדדי אל יקלה אדם שתי שיבולים זו עם זו, דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך שמא יצאו מים, נוזלים, מזו ותבלע האחרת ואתיא ותבוא לידי חימוץ. אמר ליה לו רבא: אי הכי אם כך אפילו חדא נמי אחת גם כן לא יקלה, דילמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך רישא שמא יצא, הנוזל מראשו ויבלעו החיטים מראשו מן הקצה הזה האחר של השיבולת! אלא אמר רבא: אין לחשוש לכך, כי אלה מי פירות נינהו הם, ומי פירות אינן מחמיצין.

3 ומוסיפים: והדר ביה וחזר בו אביי מההיא מהלכתו זו בענין השיבולים, והגיע למסקנה שכל אגב מדלייהו נפילתם לא מחמצי מחמיצים אלא כאשר הם שרויים ממש במים. שאמר אביי: האי חצבא דאבישנא כד זה של קליות שמייבשים בו את השיבולים בתנור, אם היה סחיפא הפוך — שרי מותר, שהמים שנפלטים אגב הקלייה נוזלים ויוצאים החוצה. אבל אם הוא זקיפא זקוף — אסור, שהמים מצטברים למטה ונבלעים בחזרה בחיטים ועשויים להחמיץ אותם. רבא אמר: אפילו זקיפא זקוף — נמי שרי גם כן מותר, כי מי פירות נינהו הן, ומי פירות אינן מחמיצין.

4 א תנו רבנן שנו חכמים: אין לותתין שעורין בפסח כלומר, אין שורין את התבואה במים להקל על קילוף המוץ או הטחינה. ואם לתת, אם נתבקעו השעורים מחמת התחלת החימוץ — אסורות, לא נתבקעו — מותרות.

5 ר' יוסי אומר: אם רואה שהן מתנפחות — שורן בחומץ, וחומץ צומתן מחזיקן, מצמצמן ואינו נותן להן להחמיץ. אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי.

6 אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מה שאמרו נתבקעו לא נתבקעו ממש שרואים שיש בהן סדק, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית יין והן נתבקעות מאליהן מחמת ריח היין הרי הן קרויות מבוקעות, ושמואל אמר: נתבקעו ממש. מסופר: עבד עשה שמואל עובדא בדורא דבי מעשה בכפר של בית בר חשו ואסר חיטים שנתבקעו ממש, ולא אסר באלה העומדות להיבקע.

7 אמר רבה: בעל נפש כלומר, חסיד החושש ומחמיר על עצמו, לא ילתות חיטים בפסח. ותוהים: מאי איריא מה שייך, מדוע דוקא בעל נפש? אפילו כולי עלמא נמי כולם גם כן דהא תניא שהרי שנינו בברייתא: אין לותתין שעורין בפסח! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר בעל נפש — אפילו חיטין דשרירי שהן קשות משעורים לא ילתות, שמא יבואו לידי חימוץ.

8 אמר ליה לו רב נחמן: מאן דציית ליה מי שמקשיב לו לאבא שמו הפרטי של רבה — אכיל נהמא דעיפושא אוכל לחם מעופש בפסח, שבלא לתיתה אין הקמח מתוקן כל צרכו ואין לאכול מצה שאיננה מתוקנת כראוי. דהא בי שהרי בבית רב הונא לתתי היו לותתים ובי ובבית רבא בר אבין לתתי היו לותתים. ורבא אמר: לא רק בעל נפש צריך להחמיר, אלא אסור ללתות כלל.

9 ותוהים: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא אין לותתין שעורין בפסח, הרי מכאן אפשר ללמוד: שעורין הוא שלא ילתות, הא חיטי הרי חיטים — שרי מותר. ומסבירים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר לא מיבעיא נצרכה לומר בחיטין, כיון דאית ביה ציריא שיש בהן סדק — עיילי בהו מיא נכנסים בהם המים וממהרות להחמיץ מלתיתה, אבל שערי דשיעי, אימא שפיר דמי שעורים שהן חלקות, אמור שיפה, שמותר הדבר, קא משמע לן השמיע לנו שאפילו שעורים אין לותתים.

10 הדר חזר ואמר רבא: לא כך הוא אלא מותר ללתות, דתניא שכן שנינו בברייתא ראיה לדבר: יוצאין ידי חובת מצה בפת נקיה והדראה פת קיבר, ואי אפשר שתהא פת נקיה בלא לתיתה, שרק כך מסלקים לחלוטין את המוץ והקליפה.

11 איתיביה הקשה לו רב פפא לרבא: הרי שנינו הקמחין והסלתות של גוים של כפרים אלה שעושים בכפרים — טהורים, ושל כרכין — טמאין משום שבוודאי טחנו אותם רק לאחר לתיתה. ולאחר שנפלו מים על הדגן הרי הוא מוכשר לקבל טומאה, ונטמא מפני מגע הגוים.

12 של כפרים מאי טעמא מה הטעם אינם טמאים? לאו האם לא משום דלא לתתי שאינם לותתים ואינם מוכשרים לקבל טומאה, בכל זאת וקא קרי ליה והוא קורא לזה סולת, משמע שאפשר לעשות סולת, כלומר קמח נקי, אף בלא לתיתה!

13 משיב לו: תרגומא אקמחא יש לתרגם ולהסביר לגבי קמח שחילוק זה נאמר רק לגבי קמח בלבד, ולא בסולת שהיא טמאה תמיד מפני הלתיתה. בתר דנפיק אחר שיצא רבא אמר רב פפא: מאי טעמא לא אימא ליה מהא מה הטעם לא אומר לו הוכחה מכאן הלוא אמר ר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל: חיטין של מנחות — אין לותתין אותם ובכל זאת וקא קרי להו קורא אותן סולת, שהרי נאמר בתורה במפורש שיש לעשותן סולת.

14 הדר חזר ואמר רבא: לא זו בלבד שמותר ללתות אלא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות" שמות יב, יז. ומדייקים: אי אם לא דבעי שצריכים לתיתה — שימור למאי לשם מה נאמר? אי אם שימור של לישה — שימור של לישה בזמן לישת הקמח לאו לא שימור הוא, שכן אם לא שמר קודם לכן את החיטים והקמח מחשש חימוץ, אין זו שמירה אם משגיח עליהן בשעת לישה שלא יחמיצו, ולא לכך נאמר ציווי השמירה.

15 וכן אמר רב הונא: בצקות של גוים שיודעים שלא החמיצו — אדם ממלא כריסו מהן בפסח, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה לצאת ידי חובת אכילת מצת מצוה. ונדייק: באחרונה — אין כן, בראשונה — לא,

16 מאי טעמא מה הטעם שאינו יוצא באלו? משום שלא עבד בהו עשה בהם בבציקות אלה שימור, ולכאורה יש אפשרות לשמירה כלשהי: ולעביד ליה ושיעשה להם שימור מזמן אפיה ואילך והלאה! אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מזה שימור מעיקרא בעינן מתחילה צריכים אנו, ואם כן מתקבל על הדעת שהשימור צריך להיות מזמן לתיתה.

17 ודוחים: וממאי וממה מוכיח אתה דבר זה? דילמא שאני התם שמא שונה שם דבעידנא דנחית שבזמן שירד לשימור שהוא זמן נתינת המים לקמח, לא עבד עשה לה שימור, אבל היכא דבעידנא דנחית במקום שבזמן שירד לשימור שזהו זמן נתינת המים לקמח עביד לה עשה לו שימור, הכי נמי כך גם כן ששימור שבלישה הוי הרי הוא שימור, ואין להוכיח מבצקות של גויים.

18 ואפילו הכי כך אף שהוכיחו שאין זו הוכחה מוכרחת לא הדר ביה חזר בו רבא מדבריו ששימור מתחיל לפני הלישה. דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי שהיה אומר להם לאלה שהופכים וקושרים את עומרי התבואה בשדה: כי מהפכיתו כאשר אתם מהפכים — הפיכו לשום הפכו לשם מצוה, אלמא קסבר סבור הוא: שימור מעיקרא מתחילה מתחלתו ועד סופו בעינן צריכים אנו.

19 ומסופר, כי מר בריה בנו של רבינא

20 מנקטא ליה אימיה בארבי היתה מביאה לו אמו חיטים בעריבות, שהיתה מכינה לו חיטים ומשמרתן מתחילת הקציר ומכניסה אותן בכלים כדי לשמרן עד פסח.

21 א מסופר: ההוא ארבא דחיטי דטבעא ספינה אחת של חיטים שטבעה לפני פסח בנהר חישתא, שריא התיר רבא לזבוני למוכרה לגוים בפסח.

22 איתיביה הקשה לו רבה בר ליואי לרבא: שנינו, בגד שאבד בו כלאים כלומר, שנארג בו חוט צמר בבגד פשתים, או להיפך, ואין ידוע היכן הוא — הרי זה לא ימכרנו לגוי, ואף לא יעשה בו מרדעת לחמור, שיש לחשוש שמא יטול ממנו חתיכה שבה הכלאים ויתפרנה בבגדו. אבל עושין אותו תכריכין למת, שאין לחשוש שמא יטול מן המת.

23 ונברר: לגוי מאי טעמא מה הטעם לא ימכרנו — לאו האם לא משום דהדר מזבין שחוזר ומוכר אותו לישראל, וכיון שאין הכלאים גלויים לכל — ישתמש בהם. ומטעם זה אף כאן יש לאסור למכור את החיטים הללו לגוים, שמא יחזרו וימכרו לישראל.

24 הדר חזר ואמר רבא: לזבינהו שימכרו את החיטים הללו קבא קבא קב קב, כלומר כמויות קטנות לישראל ולא כמות גדולה לאדם אחד, כי היכי דכליא כדי שיכלו החיטים הללו קמי פיסחא לפני הפסח ולא יבואו להיכשל באכילתן בפסח.

25 ב תנו רבנן שנו חכמים: אין מוללין את הקדירה בפסח. כלומר, אין נותנים קמח בקדירה כדי לספוג את הקצף והלכלוך העולים עליה בעת הבישול, והרוצה שימלול — נותן את הקמח, ואחר כך נותן את החומץ, והחומץ מעכב את החימוץ. ויש אומרים: אף נותן את החומץ, ואחר כך נותן את הקמח, שהחומץ מעכב את הקמח מלהחמיץ אפילו כשהוא מהול במים.

26 ושואלים: מאן מי הם יש אומרים אלה?

27 אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, דתנן שכן שנינו במשנה: האילפס והקדירה שהעבירן הורידם מן האש כשהם מרותחין — לא יתן לתוכן תבלין בשבת משום שהוא כמבשל, אבל נותן תבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי כלי גדול ששופכים לתוכם מן האילפס. ר' יהודה אומר: לכל המאכלים שבכלי שהוסר מעל האש הוא נותן תבלין, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שמפני חריפותו הריהו כרותח. וכיון שלדעת ר' יהודה חומץ הריהו כרותח, אם כן כשם שמכניסים קמח במים רותחים אינו מחמיץ, אף כשמכניסים אותו בחומץ כן הוא.

28 ושואלים: ונוקמה ונעמידה את דעת "יש אומרים" כדברי ר' יוסי, דתנן שהרי שנינו במשנה: ר' יוסי אומר לגבי חיטים שהיו במים: שורן בחומץ, וחומץ צומתן מחזיקן, מצמצמן ואינו נותן להן להחמיץ!

29 ומשיבים: כי אשמעינן ליה כאשר שמענו אותו את ר' יוסי, הני מילי דאיתיה בעיניה דברים אלה אמורים כשישנו החומץ בעינו, ומפני חריפותו הוא פועל למניעת חימוץ, אבל על ידי תערובת — לא.

30 עולא אמר: אחד זה חומץ בין בתחילה ואחד זה בין בסוף — אסור, שיש להחמיר באיסורים ולהשתדל שלא להגיע לחשש עבירה, משום הפתגם הידוע: "לך לך" אמרינן נזירא, "סחור סחור, לכרמא לא תקרב" "לך לך" אומרים אנו לנזיר, "סביב סביב, לכרם אל תקרב". שהנזיר האסור ביין ובפרי הגפן, מוטב שאף לא יכנס בכרם, שמא מתוך כך ייכשל באכילה, וכן הוא בשאר איסורים.

31 מסופר: רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא התיר להם לאופים שבבית ראש הגולה לממחה למחות את הקדירה בחסיסי בקמח קלי, אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי האם יש מי שמתיר דבר כמו זה במקום שמצויים העבדים? שהעבדים מזלזלים באיסורים, ועלולים להטיל קמח רגיל, ויכשילו באיסור חמץ בפסח! איכא דאמרי יש שאומרים: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי עצמו היה ממחה את הקדירה בקמח קלי.

32 ג משנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת מאכל מתובל חריף כדי להקהות את חריפותו או לתוך החרדל, שחריפותם של אלה מחישה את חימוץ הקמח. ואם נתן — יאכל מיד לפני שיחמיץ, ור' מאיר אוסר, שמא יחמיץ מיד.

33 ועוד אמרו: אין מבשלין את קרבן הפסח לא במשקין ולא במי פירות שהרי אמרה התורה שצריך לאכלו צלוי, אבל סכין אותו בשעת צלייתו ומטבילין אותו בשעת האכילה בהן.

34 ועוד אמרו: מי תשמישו של נחתום שהוא מצנן בהם את ידיו או רוחץ בהם את הכלים — ישפכו ולא ישתמשו בהם, מפני שהן מחמיצין, שהרי משהו מן הקמח והעיסה נכנס לתוכם.

35 ד גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת ר' מאיר וחכמים כשנתן מקמח לתוך החרדל שהוא חריף ביותר ואינו מניח להחמיץ, אבל לתוך חרוסת שאינה כה חריפה — דברי הכל ישרף מיד, שאינה מונעת חימוץ.

36 ותניא נמי הכי ושנויה ברייתא גם כן כך: אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן — ישרף מיד. ואם נתנו לתוך החרדל, ר' מאיר אומר: ישרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל מיד לפני שיחמיץ. אמר רב הונא בריה בנו של רב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים בענין זה. אמר ליה לו רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה בנו של רב יהודה: