1שתי פרות היו חורשות בהר המשחה הר הזיתים בערב פסח כל זמן ששתיהן חורשות — כל העם אוכלין עדיין חמץ, ניטלת פורשת אחת מהן — תולין, כלומר, לא אוכלין עוד את החמץ ולא שורפין. ניטלו שתיהן — התחילו כל העם שורפין.2א משנה כיון שדנו בהלכות ביעור החמץ, ובכללו חמץ של לחמי תודה ותרומות בערב פסח, מביאים הלכה המתקשרת עם סוגיה זו. ר' חנינא סגן הכהנים אומר: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה כגון שנגע בראשון לטומאה ונעשה הוא עצמו שני לטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, כלומר שנגע באב הטומאה שהוא עצמו ראשון לטומאה אף על פי שמוסיפין לו לפי שעה טומאה על טומאתו שהרי קודם לכן היתה טומאתו פחותה בדרגה,3הוסיף ר' עקיבא ואמר: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן של תרומה שנפסל בטבול יום ששמן זה היה בדרגת שלישי לטומאה, שכן טבול יום עצמו הוא שני לטומאה והשמן שנגע בו — שלישי, בנר שנטמא בטמא מת שהוא ראשון לטומאה ונמצא השמן שנוגע בו נעשה שני, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.4אמר ר' מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כלומר, בהגיע זמן הביעור מפני אותו נימוק, שכיון שסוף שתיהן לשריפה — שוב אין מקפידים אם תיטמא קודם לכן בדרגת טומאה חמורה יותר. אמר ר' יוסי: אינה היא המדה, כלומר אין להשוות את הדברים, ששם דובר בשריפת דברים טמאים יחד, וכאן התרומה היא טהורה ודאי.5ומודים ר' אליעזר ור' יהושע שנחלקו בענין ביעור תרומה, ששורפין, זו — תרומה טהורה לעצמה, וזו — הטמאה לעצמה, על מה נחלקו — על התרומה התלויה שהיא טמאה מספק ועל הטמאה. שר' אליעזר אומר: תשרף זו לעצמה וזו לעצמה, ור' יהושע אומר במקרה זה אפשר לשרוף שתיהן כאחת.6ב גמרא מתחילה באים לברר את דברי המשנה כדיוקם; מכדי הרי בשר שנטמא בוולד הטומאה מאי הוי מה נעשה שני לטומאה, כי שריף ליה בהדי כאשר ישרוף אותו עם בשר שנטמא באב הטומאה מאי הוי מה יהיה — שני, שהרי הבשר שנטמא באב הטומאה הריהו ראשון לטומאה ויכול לעשות שני, ונמצא שסוף הבשר שמונח לידו אינו אלא שני,7אם כן שני ושני הוא. מאי מה מוסיף לו טומאה על טומאתו איכא יש כאן הלוא אין כאן שינוי כלל!?8אמר רב יהודה: יש לתקן ולומר כי הכא כאן בוולד וולד עסקינן עוסקים אנו, שמה שנאמר במשנה "שנטמא בוולד הטומאה" אין להבינו כדיוקו אלא הכוונה היא שנטמא ב"ולד ולד הטומאה" שני לטומאה ואם כן הבשר הוי ליה הריהו שלישי, וקסבר ר' חנינא סגן הכהנים כי במקרה כזה שלישי לטומאה מותר לעשותו שני, שהרי כשנוגע הבשר שהוא שלישי לטומאה בבשר שהוא ראשון לטומאה הריהו נעשה שני לטומאה.9ומקשים מצד אחר: וכיצד אפשר לומר שבשר הנוגע בבשר נטמא על ידו? והא והרי כלל בידינו שאין אוכל מטמא אוכל דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול יהא אוכל מטמא אוכל — תלמוד לומר "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" ויקרא יא, לח ומכאן דייקו: הוא האוכלים הראשונים — טמא, ואין עושה כיוצא בו טמא. הרי, שאוכל אינו יכול לטמא אוכל אחר כלל.10הניחא דבר זה נוח לשיטת אביי שאמר: לא שנו הלכה זו שאין אוכל מטמא אוכל אלא בחולין, אבל בתרומה וקדשים אף אוכל עושה את האוכל שנוגע בו כיוצא בו,11וכן לרב אדא בר אהבה משמיה משמו של רבא נמי גם כן שאמר: לא שנו הלכה זו שאין אוכל מטמא אוכל אלא בחולין ותרומה, אבל בקדשים — עושה כיוצא בהן — שפיר יפה שכיון שמדובר כאן בבשר קדשים הרי לשיטות אלו אף אוכל מטמא אוכל.12אלא לרבינא משמיה משמו של רבא, שאמר: מקרא מלא דיבר הכתוב שלא חילק, אלא לא שנא שונה חולין לא שנא שונה תרומה, לא שנא שונה קדשים — אינו עושה אוכל אחר כיוצא בו. אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר וכיצד תתווסף כאן טומאה?13ומתרצים לשיטה זו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? דאיכא שיש משקין בהדי יחד עם הבשר בשעה שנטמא באב הטומאה ועדיין הוא עליו, דקא שהוא הבשר שנוגע בו ובמשקים שעליו מיטמא מחמת משקין, שלמרות שאין האוכל מטמא אוכל אחר הרי המשקין מטמאים את האוכל האחר הנוגע בהם.14ומקשים: אי הכי אם כן, האי ביטוי זה "עם הבשר שנטמא באב הטומאה" אינו ביטוי נכון, "עם הבשר ומשקין" מיבעי ליה צריך היה לו לומר שהרי מציאות המשקים כאן היא חלק מהותי מתהליך הטומאה! אלא כך יש לתרץ: נהי אף על פי שאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מדין תורה, מדרבנן מדברי חכמים מיהו על כל פנים מטמא שגזרו חכמים טומאה אף על אוכל שנגע באוכל טמא.15ג שנינו במשנה שהוסיף ר' עקיבא הלכה אחרת: מימיהן של כהנים אף לא נמנעו מלהדליק שמן שנפסל בטבול יום בתוך נר שנטמא בטמא מת. ושואלים: מכדי הרי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי מהו מבחינת ההלכה — שלישי, שטבול יום שני הוא, והשמן שלישי. וכי מדליק ליה וכאשר מדליק אותו בנר שנטמא בטמא מת מאי הוי מה יהיה — שני. כי הנר נטמא בטמא מת ונעשה ראשון, כאשר נוגע השמן בנר נעשה שני לטומאה.16ואם כן, מאי קא משמע לן מה אם כן משמיע לנו בכך — כי שלישי מותר לעשותו שני, היינו הך הרי זה אותו דין עצמו שאמר ר' חנינא סגן הכהנים, לפי מה שהתבאר, ומה חידש ר' עקיבא?! אמר רב יהודה: הכא כאן בנר של מתכת עסקינן עוסקים אנו שיש בו דין מיוחד דרחמנא שהכתוב אמר17"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" במדבר יט. טז ודרשו חכמים מן הבטוי חלל חרב כי חרב של מתכת הרי היא לענין דרגת הטומאה כחלל עצמו, וכן כל כלי מתכת הנוגעים בדבר שנטמא במת אב הטומאה נטמאים באותה דרגת טומאה של הדבר שבו נגעו. והויא ליה הרי הוא נעשה אותו נר מתכת אב הטומאה, ובכל זאת קסבר סבר ר' עקיבא שמן זה שהוא שלישי לטומאה מותר לעשותו אפילו ראשון על ידי מגעו בנר שהוא אב הטומאה.18ושואלים: ומאי דוחקיה ומה דוחקו של רב יהודה לאוקמיה להעמיד, להסביר את המשנה דוקא בנר של מתכת נוקמיה נעמידנה, נסבירנה בנר של חרס שהוא הנר הרגיל,19ומאי ומה חידוש הוסיף ר' עקיבא בדבריו — נפרש כך — דאילו התם שם בעדותו של ר' חנינא בבשר מדובר בטמא וטמא ששני מיני הבשר טמאים היו, ואילו הכא כאן בעדות ר' עקיבא בשמן יש כאן הבדל בין פסול וטמא. שאותו שמן, שהוא השלישי לטומאה בתרומה הוא פסול בלבד, כלומר אף שהוא עצמו נטמא אבל שוב אינו מטמא אחרים ונקרא רק בשם פסול, מה שאין כן בבשר הקדשים ששלישי בקודש הרי הוא טמא, לאמור: מטמא אחרים. ואם כן חידש לנו ר' עקיבא שאף אין מקפידים כאשר כתוצאה ממגעו בראשון נעשה שני ומשתנה דינו מפסול לטמא שאף הוא עצמו מטמא.20אמר רבא: מתניתין קשיתיה משנתינו היתה קשה לו לרב יהודה ומשום כך נדחק לפרשה דוקא בנר של מתכת, וזה טעמו: מאי איריא דתני מה שייך, מדוע דוקא שנה נר שנטמא בטמא מת? ניתני שישנה שנטמא בשרץ שהיא טומאה מצויה בהרבה, ואף היא אב הטומאה,21אלא: ודאי כוונה מיוחדת היתה לו בכך איזהו דבר שחלוקה דרגת טומאתו בין טומאת מת לשרץ — הוי אומר זה מתכת שמתכת שנגעה בשרץ נעשית ראשון לטומאה ואם נגעה בטמא מת נעשית אב הטומאה כטמא מת עצמו.22אמר רבא: שמע מינה למד ממנה, ממשנתנו כי קסבר ר' עקיבא: טומאת משקין לטמא אחרים — דאורייתא מן התורה היא ולא כדעת הסוברים שמשקין מטמאים דברים אחרים רק מדיני סופרים. דאי סלקא דעתך דרבנן שאם יעלה על דעתך שטומאה זו אינה אלא מדברי סופרים מכדי האי הרי אותו נר מאי קא מהניא מה הוא מועיל מה גורם לאותו שמן, אי לאיפסולי גופיה אם תאמר שלפסול אותו עצמו — הא פסיל וקאי הרי הוא כבר פסול ועומד אלא ודאי שמן זה נטמא ממש ואף מטמא אחרים מדברי תורה.23ודוחים: ממאי ממה מסיק אתה דבר זה דילמא שמא דיו בחידוש זה שהשמן יכול לטמא אחרים ואף זה אינו אלא מדרבנן מדברי סופרים ודוחים: אי מדרבנן מאי איריא אם תאמר שהוא מדברי חכמים מה שייך, מדוע דוקא שנטמא באב הטומאה שאילו רצה ר' עקיבא להביא דוגמה לטומאה שמדברי חכמים הרי אפילו אם היה נוגע בראשון או שני לטומאה נמי גם כן תחלה הוי היה נעשה שוב ראשון לטומאה, ומטמא אחרים, משום גזירת חכמים מיוחדת בדבר זה,24דתנן שהרי שנינו במשנה: כל דבר הפוסל את התרומה כלומר שהוא בדרגת שני לטומאה — מטמא משקין להיות תחלה שהמשקין שנגעו בו גזרו חכמים שייעשו ראשון לטומאה כלומר טמאים יותר מהדבר המטמא אותם עצמו, חוץ מטבול יום מי שהיה טמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש, שיש בו עוד מקצת טומאה שגם אם נגע במשקין לא טימא אותם ולא עשאם ראשון לטומאה אלא שלישי פסולין25אלא שמע מינה למד מכאן ממה שלא השתמש ר' עקיבא בדוגמה זו, כי טומאת המשקין לטמא אחרים לדעת ר' עקיבא דאורייתא מן התורה היא.26א במשנה שנינו: אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו שמותר לשרוף תרומה טהורה עם טמאה בערב הפסח. ושואלים: מדבריהם דמאן של מי למדנו דבר זה? אילימא אם תאמר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים הרי אפשר להקשות: מי דמי האם דומים הדברים? התם שם אמר ר' חנינא ששורפים יחד כי מדובר בטמא וטמא, אבל הכא כאן בתרומה דנים על טהור וטמא!27ואלא תאמר ללמוד זאת מדברי ר' עקיבא, אף כאן מי דמי האם דומה? התם שם בדבריו מדובר בפסול וטמא שהם נשרפים יחד, אבל הכא כאן מדובר — בטהור וטמא!28ומציעים: נימא קסבר נאמר שסבר ר' מאיר כי מתניתין משנתנו מדברת בדבר שהוא אב הטומאה דאורייתא מן התורה וולד הטומאה לא מדברי התורה אלא דרבנן מדברי סופרים בלבד, ואם כן דמדאורייתא שמדברי התורה טהור מעליא גמור הוא. ולכן כיון שטהור גמור הוא נמצא חידושו בכך שבכל זאת סומכים אנו על גזירת חכמים שטמאוהו ושורפים אותם יחד כיון ששניהם טמאים, אף שהאחד טהור לגמרי מן התורה ואינו טמא אלא מדברי סופרים.
