ביאור שטיינזלץ על פסחים ק״ו

1 ושמע מינה ולמד ממנה, כי אם אין לאדם אלא כוס יין אחת — הריהו אומר שתי קדושות על כוס אחד, שהרי מברך שתי ברכות שונות במהותן על אותה כוס. ושמע מינה ולמד ממנה, שמשנה זו כשיטת בית שמאי היא ואליבא ועל פי שיטת ר' יהודה שהוא המסדר כך את סדר הברכות, תחילה על המאור ואחר כך על הבשמים.

2 רב אשי אמר: אם נדקדק בדברים שאנו למדים מברייתא זו, יש להעיר כי טעמו — פגמו וכן הענין שכוס של ברכה צריך שיעור — חדא מילתא היא דבר אחד, עיקרון אחד, הוא ואין למנותם כשני דברים.

3 והכי קאמר וכך אמר: מאי טעמא מה טעם אומרים אנו טעמו פגמו — משום שכוס של ברכה צריך שיעור וכיון שטעמו — נחסר שיעורו ולכן הוא נפגם ולא מפני עצם הטעימה. ואם על אף הטעימה עדיין נותר בו שיעור — לא פגמו. אף שיש חכמים הסוברים, כי טעימה יש בה פגם מצד עצמה.

4 ומספרים, כי ר' יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגימא היה מקפיד על כד פגום שלא לקדש על כד יין ששתו כבר ממנו. רב אידי בר שישא קפיד היה מקפיד אכסא פגימא כוס פגומה אפילו גדולה, מר בר רב אשי קפיד היה מקפיד אפילו אחביתא פגימתא על חבית פגומה ולא היה לוקח לקידוש אלא מחבית שלא נפתחה כלל.

5 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: על הנאמר בכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" שמות כ, ח כיצד מקיימים מצוה זו של זכירה — זוכרהו על היין בקידוש. אין לי אלא שעושים קידוש ביום, שהרי נאמר בכתוב לשון "יום", בלילה מנין שמקדשים? תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו" שמשמעו — מזמן שקדש היום.

6 על קושיה אחרונה זו תוהים: "בלילה מנין"? וכי זו שאלה? אדרבה, עיקר קדושא הקידוש בלילה הוא קדיש מקדש דכי קדיש — שאת תחלת יומא בעי לקידושי היום צריך לקדש, ולא יתכן שיקדש היום כאשר הוא כבר באמצע! ותו ועוד, בהמשך אותה ברייתא נאמר: בלילה מנין — תלמוד לומר: "זכור את יום", הרי התנא מיהדר אלילה חוזר להביא ראיה לחובת קידוש בלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא ומביא כתירוץ פסוק של יום?

7 ומתרצים: הכי קאמר כך אמר כך יש לתקן את הברייתא: "זכור את יום השבת" כוונתו זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא שזוכר אותו בלילה ביום מנין שמצוה גם כן לעשות קידוש? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת", ומן ההדגשה "יום" למדים שגם ביום יש לחזור ולקדש.

8 ושואלים: בקידוש של יום מאי מה מברך שהרי אינו יכול לקדש אז כבלילה! אמר רב יהודה: מביא יין ומברך עליו לפני הסעודה "בורא פרי הגפן". מסופר: רב אשי איקלע נזדמן לעיר מחוזא, אמרו ליה לו החכמים שם: ליקדיש לן מר קידושא רבה יקדש לנו אדוני ביום השבת קידוש גדול ומיד אחר כך הבו ליה נתנו לו כוס יין.

9 והוא לא ידע למה הם מתכוונים כשהם אומרים "קידושא רבה" שמא מוסיפים הם דברים בקידוש היום, סבר: מאי ניהו "קידושא רבה" מה הוא זה קידוש גדול שהם אומרים? אמר בלבו: מכדי הרי כל הברכות כולן הטעונות כוס — "בורא פרי הגפן" אמרי ברישא אומרים בתחילה, ולכן אמר "בורא פרי הגפן" ואגיד ביה והאריך בו לחכות אם מצפים הם לברכה נוספת, חזייה לההוא סבא דגחין ושתי ראה לזקן אחד שהיה שם שגוחן על הכוס שלו ושותה והבין שזה סוף הברכה, קרי אנפשיה קרא על עצמו "החכם עיניו בראשו" קהלת ב, יד שמתוך התבוננותו למד כיצד לנהוג.

10 ב הבאנו קודם לכן ש אמרי אמרו בני ר' חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת — מבדיל והולך בכל השבת השבוע כולו. ושואלים: ועד כמה, עד איזה יום בשבוע מבדיל, האם עד סוף השבוע? אמר ר' זירא: עד יום רביעי בשבת ומאז והלאה כבר אינו נחשב לשבוע זה.

11 כי הא כמו מעשה זה דיתיב שישב ר' זירא קמיה לפני רב אסי, ואמרי לה ויש אומרים רב אסי הוא שישב קמיה לפני ר' יוחנן, ויתיב וקאמר וישב ואמר: לענין נוסח כתיבת גיטין חדא בשבתא, תרי ותלתא — בתר שבתא יום ראשון בשבת, שני ושלישי קרויים לאחר השבת ואם בנוסח הגט או בתנאי שבו מוגדר זמן כ"אחר השבת" — הכוונה היא לימים ראשון, שני או שלישי בשבוע. ארבע וחמשא ומעלי יומא — "קמי שבתא" רביעי וחמישי וערב יום השבת, הם נקראים "לפני השבת". וכן הוא לענין הבדלה שימים אלו נחשבים עדיין כ"אחר השבת" וראויים להבדלה.

12 אמר ר' יעקב בר אידי: אבל המבדיל בתוך ימות השבוע לא מברך על האור אש, שאין זה זמנו, שתיקנו ברכה זו רק במוצאי שבת, זמן בריאת האש.

13 ג אמר רב ברונא אמר רב:

14 הנוטל ידיו לפני אכילת לחם לא יקדש לאחר הנטילה, משום שהקידוש מפסיק בין נטילת ידים ואכילה, ויצטרך ליטול ידיו ולברך בשנית, אלא ישמע קידוש מאחר. אמר להו להם רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי עדיין לא עבר זמן מאז נח נפשיה נחה נפשו, נפטר רב וכבר שכחנינהו לשמעתתיה שכחנו את הלכותיו. זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה פעמים רבות הייתי עומד לפני רב, ואז ראיתי כי זימנין דחביבא עליה ריפתא פעמים שחביבה היתה עליו הפת — היה מקדש אריפתא על הפת והיה נוטל את ידיו תחילה ומקדש על הפת עצמה, ואוכל מיד. זימנין דחביבא ליה חמרא פעמים שחביב לו היין — היה מקדש אחמרא על היין. ומכל מקום למדנו שהקידוש אינו נחשב כהפסקה בין נטילת ידים ואכילה.

15 א אמר רב הונא אמר רב: מי שטעם מזון כלשהו בליל שבת — שוב אינו מקדש בלילה, שאין קידוש אלא קודם האוכל ויקדש למחר קודם סעודת היום. בעא מיניה שאל ממנו רב חנא בר חיננא מרב הונא: טעם במוצאי שבת לפני הבדלה מהו שיבדיל? אמר ליה לו: אני אומר טעם — מבדיל, ורב אסי אמר: טעם — אינו מבדיל.

16 מסופר: רב ירמיה בר אבא איקלע הזדמן לבי לביתו של רב אסי, אישתלי וטעים מידי שכח וטעם משהו לפני הבדלה לאחר צאת השבת, הבו ליה כסא ואבדיל נתנו לו כוס יין והבדיל. לאחר מכן אמרה ליה דביתהו לו אשתו של רב אסי לבעלה: והא מר והרי אדוני לא עביד הכי עושה כן כלומר, מנהגך שאם אתה טועם שוב אינך מבדיל! אמר לה: שבקיה, כרביה סבירא ליה הניחיהו, כרבו סבור הוא שהוא תלמידו של רב האומר שמי שטעם לפני הבדלה — מבדיל.

17 אמר רב יוסף אמר שמואל: מי שטעם לפני קידוש — אינו מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — אינו מבדיל. ורבה אמר בשם רב נחמן אמר שמואל: מי שטעם לפני קידוש — מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — מבדיל.