ביאור שטיינזלץ על פסחים מ״ה

1 משום דהוה שהיו נזיר וקרבן חטאת שני כתובין הבאין כאחד ללמד אותו דין עצמו, וכלל בידינו שאין מלמדין כלומר, אין למדים מהם הלכה כללית לשאר דינים.

2 ומפרשים: נזיר — הא דאמרן זה שאמרנו. חטאת מאי היא מה הוא ענינה — דתניא שהרי שנינו בברייתא: נאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש" ויקרא ו, כ, יכול תהא אסורה אפילו לא בלעה אותה חתיכה שנגעה בחטאת שום דבר מן החטאת, תלמוד לומר "בבשרה" יקדש — עד שיבלע בבשר.

3 "יקדש" משמעו — להיות כמוה כמו החטאת, שאם פסולה היא החטאת — תיפסל גם אותה חתיכה שבלעה ממנה. ואם כשירה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כחמור שבה כחטאת, כלומר תיאכל ככל החומרות שיש בחטאת מבחינת המקום ומבחינת הזמן. הרי אף כאן דנים טעם כעיקר, ומשום כך אין למדים מהלכות אלה לכל התורה כולה.

4 ושואלים: ורבנן נמי ולשיטת חכמים גם כן ניהוי שיהיו נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין שייאסר טעם כעיקר בשאר דינים שבתורה!

5 ומשיבים: אמרי אומרים: הנהו מיצריך צריכי אלה צריכים כל אחד לעצמו וכיון שכך אין לראותם כשני כתובים הבאים כאחת ואפשר ללמוד מהם.

6 ושואלים: ור' עקיבא שבכל זאת אינו לומד מכאן אינו סבור כן, כי מאי צריכי לשם מה נצרכו בשלמא נניח אי כתב רחמנא אם הכתוב אומר רק בחטאת לא גמר נזיר מינה לא היה לומד נזיר ממנה משום שחולין מקדשים לא גמרינן אין אנו למדים, שהרי ידוע שיש בקדשים חומרות ודינים מיוחדים. אלא, לכתוב רחמנא שתכתוב התורה בנזיר, ותיתי ותבוא החטאת ותגמור מיניה ותלמד ממנה דהא שהרי כל איסורין שבתורה קא גמר למד מנזיר, וכיון שבכל זאת כתובים בתורה שניהם, הרי כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

7 ושואלים: ורבנן וחכמים שאינם לומדים כן אמרי לך אומרים לך מיצרך צריכי צריכים הם שניהם ואין ללמוד זה מזה, כי הדין הנזכר בחטאת ללמדנו הלכה שהיתר מצטרף לאיסור, וחולין מקדשים לא גמר אינו לומד ו"משרת" הכתובה בנזיר — ליתן טעם כעיקר, ומכיון שנצרכים שניהם הרי שאינם שני כתובים הבאים כאחד ויכולים ללמד, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.

8 ולשיטת ר' עקיבא — תרוייהו שניהם באו ללמדנו כי היתר מצטרף לאיסור, והוו להו ונעשו להם שני כתובין הבאין כאחד באותו נושא וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

9 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא על הכתוב: "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" במדבר ו, ד, לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, שגם אם לא אכל כדי שיעור שלם מאחד מהם אלא מאחדים יחד — חייב. השתא עכשיו אפשר לשאול: הרי לשיטת ר' עקיבא איסור והיתר מצטרפין, איסור ואיסור מיבעיא נצרך לומר שהם מצטרפים?! ולשיטה זו הרי כל הפסוק מיותר!

10 אמר ליה לו בכל זאת יש צורך בפסוק זה כי אין הדברים זהים זה לזה, כי איסור והיתר מצטרפים רק כאשר אוכלים את שניהם בבת אחת, ואילו איסור ואיסור מצטרפים גם בזה אחר זה כלומר, שאם אכל כחצי זית חרצנים וכחצי זית זג מצטרפים האיסורים לשיטת ר' עקיבא.

11 א משנה בצק שנמצא בסידקי עריבה כלי גדול שלשים בו, אם יש כזית בצק במקום אחד — חייב לבער, ואם לא — בטל הבצק במיעוטו.

12 וכן לענין דיני הטומאה והטהרה, אם מקפיד עליו על הבצק שבסדקים להסירו — חוצץ שהוא חומר זר, ואין לעריבה טהרה בטבילה וכיוצא בה כשנשאר דבוק, ואם רוצה בקיומו של הבצק באותו מקום — הרי הוא נדון כעריבה עצמה ואינו חוצץ.

13 ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שכזית חמץ במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשויין פירורי הבצק לחזק את העריבה, אבל במקום שעשויין לחזק ומן הסתם ישאירם לצורך זה — אינו חייב לבער שכן הוא מבטלו.

14 ומסיקים מכאן: מכלל הדברים נלמד כי פחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חייב לבער.

15 איכא דמתני לה אסיפא יש ששונים את הערת ר' יהודה על סופה של המשנה שנאמר בה: "ואם לאו בטל במיעוטו". אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שפחות מכזית במקום אחד אינו חייב לבער אלא כשהוא במקום העשוי לחזק, אבל כשהוא במקום שאין עשוי לחזק — חייב לבער, ומכאן נסיק מכלל הדברים נלמד כי כזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חייב לבער.

16 ומעירים: תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא שנוייה ברייתא כלשון ראשונה שנוייה ברייתא כלשון אחרונה. תניא כלישנא קמא שנויה ברייתא כלשון ראשונה: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחזק — אינו חוצץ לטהרה מטומאה ואינו עובר עליו משום חמץ בפסח. ובמקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — בכזית, אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חוצץ ואינו עובר.

17 ותניא כלישנא בתרא ושנויה ברייתא כלשון אחרונה: בצק שבסידקי עריבה, במקום העשוי לחזק —

18 אינו חוצץ לטהרה ואינו עובר בפסח, ואילו אם היה החמץ במקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — כשהיה פירור החמץ בפחות מכזית, אבל בכזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חוצץ ועובר.

19 ומעירים: מכל מקום, קשיין אהדדי קשות הן הברייתות זו על זו. אמר רב הונא: סמי קילתא מקמי חמירתא מחוק את המקילה שבהן, מפני המחמירה ואמור שהברייתא הראשונה אינה מדוייקת.

20 רב יוסף אמר: האם את תנאי שקלת מעלמא התנאים נוטל אתה מן העולם?! מחלוקת תנאי תנאים היא, ואין ברייתא אחת משובשת אלא אך מבטאה דעתו של חכם אחד. דתניא שהרי שנינו בברייתא: הפת שעיפשה, ושוב אינה ראויה למאכל — חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע להחמיץ בה כמה עיסות אחרות, משמע שאף חמץ שאינו ראוי לאכילה חייב לבערו.

21 ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים — בזמן שאותה פת מקויימת לאכילה, אבל כופת גוש שאור שייחדה לישיבה ולא לאכילה — בטלה. ונדייק: ממה שאמר ר' שמעון בן אלעזר בטלה, מכלל הדברים נבין שתנא קמא סבר לא בטלה, אלמא מכאן כי קסבר הוא, התנא הראשון, סבר: כל כזית, אף על גב אף על פי שמבטל אותו — הוא לא בטיל בטל, וכמחלוקת זו, כן גם לעניננו.

22 אמר ליה לו אביי: תרצת בכזית, שאת הסתירה בין הברייתות לגבי כזית חמץ תרצת על פי מחלוקת התנאים, שלדעת תנא קמא אין לכזית ביטול כלל, ולדעת ר' שמעון בן אלעזר יש לו ביטול. ואולם פחות מכזית מי האם תרצת? הרי הברייתות מחולקות לא רק בכזית, אלא גם בפחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק, וכיצד מסביר אתה סתירה זו? אלא הא והא זו וזו ברייתות אלו שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ולא קשיא קשה הסתירה, הא כאן שאסר — הרי זה במקום לישת הבצק, שהעיסה נוגעת בחמץ שבסדק. הא זה שהתיר — שלא במקום לישה.

23 אמר רב אשי: לא תימא תאמר שזה שנאמר כי אפילו פחות מכזית חוצץ שלא במקום לישה הוא דווקא, דתניא שהרי שנינו בברייתא: הוא דווקא אגבה דאגנא על גב האגן מבחוץ אלא אשיפתא דאגנא על שפת האגן גם כן אינו נקרא מקום לישה, שהרי אין הבצק מגיע לשם.

24 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו ולשם מה לומר זאת? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר זמנא דאטיף ומטי להתם פעמים שהוא נוטף ומגיע לשם, קא משמע לן השמיע לנו שאינו קרוי מקום לישה קבוע, ולכן משם אינו חייב לבער.

25 אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' שמעון בן אלעזר בענין כופת שאור שייחדה לישיבה.

26 ותוהים: איני וכי כן הוא? והרי אמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה של כופת השאור בטיט — בטלה. ונדייק: אם טח — אין כן בטלה, לא טח — לא, וסותרים דברי רב אלה את אלה!

27 ומשיבים: מאן דמתני הא מי ששונה את זאת לא מתני הא שונה את זו. כלומר, חלוקים שני האמוראים בשיטתו של רב.

28 איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר, וראיה לדבר שאמר ר' יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט — בטלה, משמע שאם לא טח — לא בטלה, וכדברי תנא קמא.

29 א אמר רב נחמן אמר שמואל: היו שני חצאי זיתים של חמץ וחוט של בצק ביניהן המחברם יחד, רואין: כל שאילו ינטל החוט ויוגבה, וניטלין עמו שני חצאי הזית — חייב לבער, שהחוט מחברם לכזית שלם אחד. ואם לאו — אינו חייב לבער.

30 אמר עולא: לא אמרן אמרנו הגבלה זו אלא בשני זיתים המצויים בעריבה שהם דבוקים בדפנותיה, אבל אם היו מונחים בבית — חייב לבער, אף אם אין החוט מצרפם,

31 מאי טעמא מה הטעם, דזימנין דכניש להו שפעמים שאוסף אותם כאשר מנקה את הבית ונפלי גבי הדדי ונופלים זה אל זה, ונמצא כזית חמץ במקום אחד.

32 אמר עולא: בעו במערבא שאלו בארץ ישראל כהמשך לענין זה, בית ועלייה מהו, אם היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, מה יהא הדין? או בית ואכסדרה מהו? וכן שני בתים זה לפנים מזה מהו?

33 ולא נמצאה תשובה לשאלה ונשארה בתיקו.

34 ב תנו רבנן שנו חכמים: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ואולם הכלב עדיין יכול לאוכלה — מטמאה טומאת אוכלין בשיעור כביצה, שלא בטלה ממנה מכל וכל תורת מאכל, ודין טומאה. ואם היתה פת זו של תרומה טהורה — נשרפת עם התרומה הטמאה בפסח, שכיון שנפסלה מאכילת אדם שוב אין איסור לטמאה. משום בשם ר' נתן אמרו: אינה מטמאה.

35 ושואלים: כמאן אזלא הא דתנן כשיטת מי הולכת זו ששנינו במשנה, כלל אמרו בטהרות: כל מאכל המיוחד לאוכל אדם — טמא עד שיפסל מלאכול לכלב. כמאן כשיטת מי — שלא כדברי ר' נתן, שהרי מדבריו יוצא שהמיוחד לאוכל אדם, אם נפסל לאכילת אדם נטהר.

36 תנו רבנן שנו חכמים: עריבת העבדנין מעבדי העורות שנתן לתוכה קמח לסייע בעיבוד העור, אם חל פסח תוך שלשה ימים לנתינת הקמח — חייב לבער, שעדיין הוא בבחינת חמץ הניתן לאכילה. קודם שלשה ימים — אינו חייב לבער, שכבר התקלקל הקמח ונפסל לגמרי לאכילה. אמר ר' נתן: במה דברים אמורים שיעור זמן זה — שלא נתן לתוכה לעריבה עורות, אבל נתן לתוכה עורות — אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער, שהעורות שריחם רע בוודאי הפסידו לגמרי את הקמח לאכילת אדם.

37 אמר רבא: הלכה כר' נתן בענין זה. ואין שיעור זמן קצוב לכך, ואפילו היו העורות יום אחד ואפילו שעה אחת, פסלו את הקמח מאכילה.

38 ג שנינו במשנה: וכן לענין טומאה אם מקפיד עליו על החמץ להסירו — חוצץ, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כעריבה.

39 ותוהים: מי דמי האם דומים דיני פסח וטומאה זה לזה? הרי התם שם בענין חמץ — בשיעורא תליא מילתא בשיעור תלוי הדבר, שכזית חמץ יש בו איסור. הכא כאן בדין טומאה — בקפידא תליא מילתא בהקפדה תלוי הדבר, שאין שיעור קבוע בכך, ודנים אם הדבר נחשב כחלק מן העריבה רק לפי הדרך בה הוא מתייחס ומקפיד בדבר.

40 אמר רב יהודה: אימא אמור ותקן בלשון המשנה: ולענין הטומאה אינו כן, שאין הדבר תלוי בשיעור אלא בהקפדה.

41 אמר ליה לו אביי: הא הרי "וכן לענין טומאה" קתני שנינו ואין לשבש לשון המשנה רק משום שאיננו יודעים לתרצה! אלא אמר אביי יש לחזור מתירוץ זה והכי קאמר כך אמר כך יש להבין: וכן