ביאור שטיינזלץ על פסחים ע״ח

1 אלא, לא קשיא קשה כאן שאמר שלכתחילה פסולה — הוא בקרבן יחיד, כאן שאפילו לכתחילה מקריבים — הוא בקרבן ציבור.

2 א ושואלים: נימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו אינה כשיטת ר' יוסי? דתניא שכן שנינו ברייתא ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה גם על אכילות של קרבנות בטומאה. ור' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות אלא על הקרבת הקרבן בטומאה בלבד.

3 ומסבירים את השאלה: קא סלקא דעתך עלה על דעתנו לומר כי מדקאמר ממה שאמר ר' יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות כשיטת ר' יהושע סבירא ליה סבור הוא שאמר בעינן תרתי צריכים אנו שני דברים שכדי שיעלה הקרבן לרצון, צריך שיהיו גם הבשר וגם הדם ראויים להקרבה. נימא השתא מתניתין נאמר עכשיו כי משנתנו היא שלא כשיטת ר' יוסי, שאם לא צריך את שניהם, אם כן לשם מה צריך ריצוי ציץ לאכילות, הרי די במה שמרצה על זריקת הדם?

4 ודוחים: לא, ר' יוסי כר' אליעזר סבירא ליה סבור הוא שאמר שדי באחד מהם, ולכן כשיש את דם הקרבן אף על פי שאין בשר — מרצה.

5 ומקשים: אי הכי אם כך למאי הלכתא לאיזה צד של הלכה נתכוון ר' יוסי באמרו אין הציץ מרצה על אכילות? הרי גם אם אינו מרצה, מכל מקום אפשר להקריב את הקרבן! ודוחים: וליטעמיך ולשיטתך ר' אליעזר עצמו שאמר הציץ מרצה אף על אכילות, כיון שאמר דם אף על פי שאין בשר, לשיטתו הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא לצורך איזו הלכה אמר זאת? שאם השיקול היחידי הוא ענין ריצוי הקרבן, אם כן, גם אם אין הציץ מרצה יצא ידי חובה בדם לחוד!

6 אלא ודאי הכוונה היא לענין אחר, למיקבעיה לצורך קביעתו בפיגול ולאפוקי וכן להוציאו מידי מעילה, שכשם שאין הקרבן נקבע לרצון אלא אם כן אין בו פסול כלשהו, כך אינו נקבע לפיגול אם חשב בו מחשבת חוץ לזמנו אלא אם כן אין בו כל פסול אחר. וכך יש להבין את המחלוקת שר' אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה עליו על הבשר שנטמא ומשוי ליה ועושה אותו כבשר טהור שלא היה בו פסול אחר אף שאסור באכילה מחמת טומאתו, ולכן קבע ליה קובע אותו בפיגול, ובדומה לכך אף מפיק ליה מוציא אותו מידי מעילה שמועלים בקרבן קדשי קדשים עד שעה שנרצה לכפר, ומאז ואילך שוב אין מועלים בו, ועל ידי ריצוי הציץ נחשב הבשר הטמא גם הוא כעולה לרצון וממילא אף יוצא מידי מעילה.

7 ואילו ר' יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה עליו, ולא משוי ליה עושה אותו כטהור, ולא קבע ליה יכול לקובעו בפיגול, ולא מפיק ליה מוציא אותו מידי מעילה, ועל כל פנים אין מקום לקושיה שהקשינו.

8 מתקיף לה מקשה עליה על מסקנתנו זו רב מרי: נהי נמי נניח גם כן שר' יוסי סבר כר' אליעזר שעולה הקרבן לרצון גם בדם הקרבן לחוד אם נטמא הבשר עצמו בשלמא נניח לענין זבחים שיש בהם שני מתירים, איכא יש לפחות דבר אחד שבעטיו הוא עולה לרצון, שהוא הדם שריצה הציץ על טומאתו ועל ידו עולה הקרבן לרצון. בעומר נמי גם כן איכא יש קומץ שהציץ מכפר עליו ומכשירו, ובלחם הפנים נמי גם כן יש בזיכין שמתירים את הלחם כמו הקומץ במנחה,

9 אלא שתי הלחם מאי איכא למימר מה יש לומר בהם? הרי עשויים הם לאכילה בלבד!

10 וכי תימא ואם תאמר לקרב עמהן שהכוונה ששתי הלחם מצטרפים עם קרבן שני הכבשים הקרב עמהם, שאף ששתי הלחם עצמם טמאים, מכל מקום דם הכבשים שעולה לרצון אחר שריצה הציץ על טומאתם מתיר אף אותם, אבל הרי היינו שלמי ציבור שנמנו לעצמם במשנה, ואם כן הוו להו ארבעה הרי הם ארבעה דברים במשנה ואנן חמשה תנן ואנחנו חמשה שנינו ובמנין זה שתי הלחם ושלמי ציבור נמנים כל אחד לעצמו!

11 אלא יש לדחות מה שאמרנו, ונאמר כי קסבר סבור הוא ר' יוסי: טמאה הותרה בציבור ללא היתר ציץ ומטעם זה קרבים שתי הלחם.

12 ומקשים: והא תניא והרי שנויה ברייתא בענין טהרת הכהן הגדול לצורך יום הכיפורים וכן הכהן העושה את הפרה האדומה שמפרישים אותם שבעה ימים קודם לכן כדי להיטהר ואמרו כי אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה ימי הפרישה מכל חטאות אפר פרה האדומה שהיו שם במקדש שאם נטמא באחד הימים בטומאת מת נטהר על ידי הזיית מי חטאת, אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד שמא נטמא בדיוק ביום לפני שפרש לטהרה, ואין חוששים ביותר מכן.

13 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך שסבר ר' יוסי טומאה הותרה בציבור למה לי הזאה כלל הרי קרבן יום הכיפורים ופרה אדומה הם קרבן ציבור והותרה טומאתו? אלא אין לקבל ביאור זה ומחוורתא מתניתין מחוור, ברור, כי משנתנו שלא כר' יוסי.

14 ב ביחס לדברי ר' יוסי שהובאו קודם, אמר ליה לו רב פפא לאביי בתמיהה: ור' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא שטר מזכה הוא לשניים גם לתובע וגם לנתבע שהוא מסכים לשתי הדעות הסותרות?! דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' יוסי: רואה אני כנכונים את דברי ר' אליעזר בזבחים, ואת דברי ר' יהושע בזבחים, ואת דברי ר' אליעזר במנחות ואת דברי ר' יהושע במנחות.

15 ומפרטים: את דברי ר' אליעזר בזבחים, שהיה אומר: זורקים את הדם אף על פי שאין בשר, וכן את דברי ר' יהושע בזבחים, שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם וכן רואה את דברי ר' אליעזר במנחות שהיה אומר: קומץ מרצה אף על פי שאין שם שירים שאבדו או נטמאו, וכן דברי ר' יהושע במנחות, שהיה אומר: אם אין שם שירים אין קומץ, אם אין קומץ אין שירים וכל דבריו סותרים זה את זה!

16 אמר ליה לו אביי: אין הכוונה שפסק הלכה כשתי דעות סותרות, אלא מסתברא קאמר מסתברים הדברים, רצה לומר כיצד? כי קאי כאשר עמד, היה עוסק בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי מסתבר, כפי שהם חלוקים בזבחים, פליגי נמי חלוקים הם גם במנחות, קאי וכאשר עמד במנחות אמר: מסתברא כי היכי דפליגי מסתבר כשם שהם חלוקים במנחות פליגי נמי חלוקים הם גם בזבחים.

17 אמר ליה לו רב פפא: התינח דבר זה נוח, נניח כי קאי כאשר עמד עסק בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי מסתבר שכפי שהם חלוקים בזבחים, פליגי נמי חלוקים הם גם כן במנחות, שעיקר קראי כי כתיבי המקראות הכתובים בענין זה — בזבחים כתיבי הם כתובים. אלא, כי קאי כאשר היה עומד עוסק במנחות ואמר: מסתברא כי היכי דפליגי מסתבר שכפי שהם חלוקים במנחות פליגי נמי חלוקים הם גם כן בזבחים? — אי אפשר לומר כן, והא והרי עיקר קראי המקראות בזבחים הוא דכתיבי שכתובים וברור לו שנחלקו בזבחים.

18 אלא נדחה תירוץ זה, ולא קשיא קשה וכך יש לתרץ ולבאר סתירת דבריו: שכשאמר רואה אני את דברי ר' אליעזר לא אמר כן אלא בנטמא, וכשאמר דברי ר' יהושע לא אמר כן אלא באבוד ושרוף. ולפי הסבר זה הסכים למקצת דברי ר' אליעזר ומקצת דברי ר' יהושע.

19 ושואלים: בנטמא מאי טעמא מה הטעם אמר שהוא רואה את דברי ר' אליעזר — משום דמרצי שמרצה ציץ על הטומאה. אך זה אינו אפשרי, הא שמעת ליה הרי שמעת אותו את ר' יוסי שאמר: אין הציץ מרצה על אכילות!

20 אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר הסבר אחר בסתירת דבריו, לא קשיא קשה ויש להבין כך: רואה אני את דברי ר' אליעזר בקרבן ציבור, רואה אני את דברי ר' יהושע בקרבן יחיד,

21 ושוב מקשים: בציבור מאי טעמא מה הטעם מסכים הוא לדברי ר' אליעזר משום שטומאה הותרה בציבור והסבר זה יש לדחות מפני סיבות שונות חדא טעם אחד כנגד זה: ששמעת ליה אותו את ר' יוסי שאמר טומאה דחויה היא בלבד בציבור ולא הותרה לגמרי כפי שהוכחנו קודם, ועוד: אי אם מדובר בציבור, וכי ר' אליעזר לבדו מכשיר ולא ר' יהושע?

22 הא אמרת הרי כבר אמרת בציבור אפילו ר' יהושע מודה.

23 אלא כך יש ליישב: גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע מדובר בקרבן יחיד, אלא שרואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד, ודברי ר' יהושע לכתחלה. ומקשים: דיעבד אפילו ר' יהושע נמי גם כן מודה הוא, דקתני ששנינו: מודה ר' יהושע שאם זרק את הדם — הורצה ויצא בו.

24 ומשיבים: הא זה, שמודה הוא בטומאה, הא זה שנחלק בו באבוד ושרוף. ומסבירים: כי קתני כאשר שנינו מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מדובר כאן בנטמא, אבל באבוד ושרוף — לא, ואפילו בדיעבד. כי קאמר כאשר אמר ר' יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד הרי היא באבוד ושרוף. שבזה לא הודה ר' יהושע.

25 א משנה נטמא הבשר של קרבן הפסח וחלב קיים בטהרתו ואפשר להקטירו על המזבח — אינו זורק את הדם. ולהיפך: נטמא החלב והבשר קיים — זורק את הדם שהרי ראוי הבשר לאכילה. וכן הדין בקרבן פסח, שעיקרו לאכילה. למנויים עליו. אבל בשאר המוקדשים קרבנות אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים — זורק את הדם, שהרי מקצת הקרבן נמצא.

26 ב גמרא אמר רב גידל אמר רב: כשהבשר נטמא, אם זרק בכל זאת את הדם — הורצה, ואינו צריך לעשות פסח שני. ומקשים: והא בעינן והרי צריכים אנו אכילת קרבן הפסח, ולא היתה כאן! ומשיבים: אכילה לא מעכבא מעכבת וגם אם אין אפשרות לאכול — הורצה.

27 ומקשים: והא כתיב והרי נאמר: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו" שמות יב, ד הרי שהקפידה על אכילת הפסח?! ודוחים: פסול זה נאמר למצוה בלבד. שלכתחילה צריך לעשות כן, אבל בדיעבד אינו מעכב.

28 ושואלים: ולעכב לא נאמר? והתניא והרי שנויה ברייתא: "במכסת נפשות תכוסו על השה "מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנכנסו מראש למכסת הנפשות. יכול שחטו שלא למנויו יהא רק כעובר על המצוה אבל כשר בדיעבד — תלמוד לומר: "איש לפי אכלו תכסו" הכתוב שנה עליו כדי לעכב.

29 ואיתקש והוקשו, הושוו בכתוב אוכלין הראויים לאכול, ולא חולה או זקן למנויין, ולכן הפסול במנויין שאינם אוכלים פוסל גם באוכלים, וקשה לרב!

30 אלא יש לומר כי רב שאמר דבריו כר' נתן הוא שאמרם, שאמר ר' נתן: אכילת פסחים לא מעכבא מעכבת והיא מצוה לעצמה ואינה מעכבת שיצא ידי חובה.

31 ושואלים: הי איזה ר' נתן? כלומר: היכן פירש שיטתו זו? אילימא הא אם תאמר דבר זה של ר' נתן. דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בדיעבד בקרבן פסח אחד — תלמוד לומר: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו ושאל: וכי כל הקהל שוחטין ומצוה שכל יחיד ישחט? והלא אין שוחט אלא אחד בשביל כל החבורה! אלא שימוש הלשון שבפסוק זה מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ונחשב כאילו כולם שחטו אותו וכולם יוצאים בו, אף שאין כולם יכולים לאכול ממנו כזית.

32 ודוחים: אינו דומה, דילמא שאני התם שמא שונה שם דאי ממשכי הני חזי להני, ואי ממשכי הני חזי להני אם ימשכו אלה חלק מן המנויים עליו את ידיהם ממנו יהיה ראוי לאלה, ואם ימשכו אלה יהיה ראוי לאלה שאף שאין כל ישראל כאחד יכולים לאכול את קרבן הפסח הזה, מכל מקום ראוי הוא לכל אחד ואחד בפני עצמו!

33 אלא הא דבר זה של ר' נתן דתניא שכן שנינו בברייתא: נמנו עליו על הפסח בני חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו עוד חבורה אחרת, ונתרבו כל כך שאין הפסח מספיק לכולם, ראשונים שיש להן כזית לכל אחד מן הפסח אוכלין — ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כבר כזית כל אחד אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני,

34 ר' נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם ויצאו כולם ידי חובתם. משמע שלר' נתן אין אכילה מעכבת.

35 אכתי עדיין מקשים: דילמא שאני התם שמא שונה שם דאי ממשכי הני חזי להו שמא ימשכו אלה הראשונים את ידם יהיה ראוי להם לאחרונים. את הקושיה הזו דוחים: אם כן, אם זה הוא הטעם ליתני שישנה הואיל וראויים לימשך להימשך, מאי מה טעם ההדגשה שכבר נזרק הדם? שמע מינה למד מכאן בדם תליא מילתא תלוי הדבר אבל אכילה לא מעכבא מעכבת.

36 ושואלים: מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין מה הדוחק שמביא את רב להעמיד להסביר את משנתנו שכוונתה שזורק את הדם לכתחלה, וכשיטת ר' נתן? נוקמה כרבנן נעמיד נסביר את המשנה כשיטת חכמים, ונאמר שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא יוצא? ומשיבים: רב מתניתין קשיתיה משנתנו היתה קשה לו אמאי תני מדוע שנה "אין זורק את הדם"? ליתני שישנה פסול. אלא שמע מינה למד מכאן מדיוק הלשון: אין זורק משמעו — לכתחלה, אבל דיעבד — שפיר דמי יפה.

37 ושואלים: ולר' נתן, פסוק זה "איש לפי אכלו" למה לי לשם מה צריך הוא, אם אכילה אינה מעכבת? ומשיבים שאף לדעת ר' נתן נצרכה, דבעינן גברא דחזי שצריכים אנו אדם הראוי לאכילה, שאם אינו ראוי כלל לאכילה כגון: חולה או זקן — אינו יוצא בקרבן.

38 ג על פי הדברים שאמרנו דנים: מאן תנא להא מי שנה דבר זה דתנו רבנן ששנו חכמים: שחטו לאוכליו הראויים לאוכלו וזרקו דמו שלא לשם אוכליו — הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. כמאן כשיטת מי נימא האם נאמר כשיטת ר' נתן היא שאין אכילה מעכבת, ולא רבנן?

39 ודוחים: אפילו תימא תאמר רבנן כשיטת חכמים, אלא שהכל מודים כי אין מחשבת אוכלין שאינם ראויים פוסלת בזריקה, אלא בשעת שחיטה בלבד.

40 ועוד דנים: מאן תנא להא מי שנה דבר זה דתנו רבנן ששנו חכמים: הרי שהיה חולה בשעת שחיטה ואינו יכול לאכול וחלים בריא בשעת זריקה, או חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה — אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה. כמאן כשיטת מי הוא נימא רבנן היא נאמר כשיטת חכמים המקפידים על אכילת הפסח ולא כשיטת ר' נתן? ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת ר' נתן ואף לדעתו גברא דחזי איש הראוי לאכילה בעינן צריכים אנו.

41 ועוד דנים: מאן תנא להא דתנו רבנן מי שנה דבר זה ששנו חכמים: שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים — יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן כמי

42 אמר ר' אלעזר: דבר זה במחלוקת שנויה, כלומר אינו כדעת כל החכמים אלא כשיטת ר' נתן היא שאכילה אינה מעכבת. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר כשיטת רבנן היא. הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים בציבור שנטמא רוב הציבור, שאפילו בטומאה נמי עבדי גם כן עושים והלכה זו כדברי הכל.

43 ומקשים: אי בציבור אמאי אם בצבור מדוע אין הבשר נאכל בטומאה? הלוא טומאה לפחות דחויה בצבור, וכל הקהל אוכל פסח טמא! ומשיבים איסור זה משום גזירה מיוחדת היא שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו: אשתקד בשנה שעברה האם לא נטמאנו ואכלנו? שהרי כשהכל טמאים היו, הפסח נעשה ונאכל בטומאה. השתא נמי ניכול עכשיו גם כן נאכל בטומאה, ולא ידעי ואינם יודעים ההבדל דאשתקד כי איזדריק שבשנה שעברה כאשר נזרק הדם, הבעלים טמאים הוו היו, השתא עכשיו, השנה בעלים טהורים הוו הם שנטמאו רק לאחר זמן זריקת הדם ופסח שנעשה בטהרה אסור לאוכלו בטומאה, אפילו הכל טמאים.