1המפריש פסחו ומת — לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח שכיון שמתו הבעלים בטל מתורת פסח אלא יביאנו לשם שלמים.2א גמרא אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע שמע מינה למד ממנה מן המשנה האומרת שהמפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב תלת שלושה דברים. שמע מינה למד ממנה: כי בעלי חיים נדחין שדין זה שקרבן נדחה מלהיות ראוי להקרבה חל לא רק בקרבן שכבר נשחט, אלא גם בבהמה חיה שהוקדשה לקרבן שאינה ראויה לו. שנחלקו תנאים בנושא זה, ובמשנתנו ברור שאותה נקיבה שהוקדשה לפסח בעודה חיה — דחויה היא שהרי אינה קריבה שלמים אלא יפלו דמיה לנדבה.3ושמע מינה ולמד ממנה: דחוי מעיקרא מתחילה בעצם הקדשתו הוי הריהו נחשב דחוי, שהרי בהמה זו מתחילתה לא היתה ראויה לפסח ואפשר היה לומר שאינה דחויה אלא תיקרב שלמים, שהרי לא היתה ראויה אלא לשלמים, ומתוך שאינה קריבה שלמים הריהי נחשבת כדחויה מעיקרה. ושמע מינה ולמד ממנה: יש דחוי לא רק בגוף הקרבן עצמו אלא גם בדמים של אותו קרבן, שהרי דמי אותה בהמה אין משתמשים בהם לשלמים אלא לצורך נדבה ר"ח.4ב במשנה נאמר שאם המפריש פסחו ומת אל יביאנו בנו כפסח. בתוספתא תנו רבנן שנו חכמים: המפריש את פסחו ומת, אם היה בנו ממונה עמו על אותו פסח יביאנו לשום פסח שהוא כפסח שמת רק אחד ממנוייו שאינו נפסל כולו, אבל אם אין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים לששה עשר בניסן, ביום חול המועד של פסח. ומדייקים: לששה עשר — אין כן, אבל לחמשה עשר ביום החג עצמו — לא. משמע שקא סבר סבור הוא תנא זה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אלא רק קרבנות שהם מחובת החג.5ונברר: דמית שמת האב אימת אימתי? אילימא דמית אם תאמר שמת האב קודם חצות יום ארבעה עשר, כיצד אפשר להבין את ההמשך שאם היה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום לשם פסח, אולם הא הרי חלה אנינות, אבילות מסויימת, עילויה עליו מעיקרא מתחילה עם מות אביו, והאונן אינו רשאי להקריב את הפסח!6אלא יש לומר דמית שמת אחר חצות ובהמשך נאמר שאם אין בנו ממונה עמו — יביאנו הבן לשום לשם שלמים, אולם הא קבעתיה הרי כבר קבעה אותו שעת חצות לצורך קרבן פסח ונמצא שהוא קרבן פסח שנראה ונדחה, וקרבן כזה צריך שירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, אבל אין להקריבו שלמים!7אמר רבא: לעולם יש לומר דמית שמת האב קודם חצות, ומאי ומה פירוש יביאנו לשום פסח — הכונה היא לשום פסח שני שאז יהא לאחר זמן אנינות.8אביי אמר: לצדדין קתני כלומר התוספתא מדברת בשני מקרים נבדלים וכך יש להבין: מת האב אחר חצות והיה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום פסח שחלה עליו בחצות חובת הקרבת פסח ודוחה אנינות לילה שמדברי סופרים. מת קודם חצות ואין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים, שהרי לא נקבע בחצות להיות פסח. ובשני המקרים האחרים של מת לאחר חצות ולא היה בנו ממונה, או לפני חצות והיה בנו ממונה — אין התוספתא דנה.9רב שרביא אמר: לעולם מדובר שמת האב לאחר חצות, ובכל זאת יובא לשם שלמים ואינו נקרא דחוי וכגון שהיה אביו גוסס בחצות שאין הקרבן נקבע בחצות לפסח ונדחה, כיון שידע מראש שרוב גוססים למיתה.10רב אשי אמר: לעולם מדובר דמית שמת האב לאחר חצות ותוספתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר אין בעלי חיים נדחין ואין שעת חצות קובעת איפוא, כל עוד לא נשחט הקרבן.11רבינא אמר: כאן מדובר כגון שהפרישו את קרבן הפסח הזה אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות, וקא סבר וסבר תנא זה שעת חצות קבע וכיון שבחצות עוד לא הופרש, לא יכול להדחות.12ג משנה קרבן הפסח שנתערב בזבחים קרבנות אחרים כגון אשם ועולה ולא ידוע לאיזה קרבן מיועדת כל בהמה כולן ירעו עד שיסתאבו יפול בהם מום וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה שיקנה פסח בדמי היפה שבהם וכן שאר קרבנות ויפסיד המותר ההפרש מביתו שהרי לא כולם היו יפים כל כך ובכל זאת צריך להביא את כולם כאילו היה כל אחד מהם היפה שבכולם.13נתערב הפסח בבכורות ר' שמעון אומר: אם היו אלו שנתערבו קרבנותיהם חבורות כהנים — יאכלו את כולם בליל הפסח שהרי להם מותר לאכול מבשר הבכור, ושחיטתו ושאר עבודותיו שוות לקרבן הפסח. ויאמר שמקריב את הפסח לשם פסח בכל מקום שהוא ואת הבכור לשם בכור בכל מקום שהוא.14א גמרא על דברי ר' שמעון המתיר לכהנים לאכול פסח שנתערב עם הבכורות מקשים: כיצד אפשר שיאכל הכל בתורת קרבן פסח, והא קא מייתי והרי הוא מביא קדשים לבית הפסול? שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח נאכל רק באותו לילה, ונמצא שגורם לפסול את הבכורות טרם זמנם ולהביאם לידי שריפה.15ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה לטעמו,לשיטתו שאמר בכלל כי מביאין קדשים לבית הפסול ואינו חושש. דתנן שכן שנינו במשנה: אשם שנתערב בשלמים מה יעשו בו? ר' שמעון אומר: ישחטו את כולם בצפון כאשם, שאף שהשלמים אינם טעונין שחיטה דווקא בצפון מותר לשחטם גם שם, ויאכלו כחומר שבהם בתורת קדשי קדשים, כאילו היו שניהם אשם, ויאכלו ליום ולילה, בעזרה, ולא ייאכלו לשני ימים ולא יוציאום ויחלקום כקדשים קלים לקרובי הכהנים בכל העיר.16אמרו לו חכמים: אין מביאין קדשים לבית הפסול — שהרי שמא שלמים היו ועל ידי קיצור זמן אכילתם עשוי להביאם לידי פסול ולשריפה שלא כדין. ומשמע שר' שמעון אינו חושש לנימוק זה.17ושואלים: ורבנן, היכי עבדינן ולשיטת חכמים, מה עושים? כשנתערב פסח בבכורות? שהרי הבכורות אינם ניתנים לפדייה, שקדושתם היא קדושה מרחם וחלה רק עליהם! ומשיבים: אמר רבא: נמתין לו עד שיוממו עד שיפול בהם מום בכולם ויביא בהמה שמינה מן החולין, ולימא ויאמר: כל היכא דאיתיה לפסח כל מקום שישנו הפסח תחול עליה דהאי על בהמה שמינה זו קדושתו של הפסח ויקריב אותה בתורת שלמים ואכיל להו ויאכל אותם את המעורבים בתורת בכור בעל מום, שנאכלים לכהנים כחולין, ויש בהם הגבלות מסויימות, שאין שוקלים ומוכרים אותם בבזיון, וכדומה.18ב משנה חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד מהם: צא ובקש חפש את הפסח וכשתמצאנו תשחוט אותו עלינו עבורנו. והלך ומצא את בהמת הקרבן ושחט עבור כולם, ובינתים הם לקחו בהמה אחרת ושחטו אותה לשם פסח. מעתה, אם הפסח שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי הוא מנוי על קרבן זה והם אוכלין עמו משלו שהרי המנה עליו את כל החבורה ושל כולם הוא, והשני ישרף, שהרי אין לו בעלים. ואם שלהן נשחט ראשון — הם אוכלין משלהן שהרי בעצם שחיטת השני משכו ידיהם מן הראשון. והוא אוכל משלו שהרי הוא לא נמנה על פסח שלהם.19ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד — הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלין עמו שמא שלהם נשחט קודם ושלהן יצא לבית השריפה שהרי אינם יכולים לאכול ממנו שמא נשחט שני, והם מנויים על הראשון. אבל פטורין מלעשות פסח שני שכן בזמן שחיטה היו בני החבורה מוכנים וראויים ורק אונס הוא שאירע להם, שלא יוכלו לקיים את המצוה בפועל והאכילה עצמה אינה מעכבת.20מקרה שונה במקצת בענין אבידת קרבן פסח הוא, כאשר אבד קרבן הפסח לבני החבורה ושלחו אחד מהם לבקשו ואמר להן השליח לבני חבורתו טרם צאתו: אם אחרתי — צאו ושחטו עלי פסח הלך הוא עצמו ומצא את הפסח שאבד ושחט והן לקחו בינתים ושחטו פסח אחר. אם שלהן נשחט ראשון — הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן שהרי אמר להם לשחוט עבורו והמנוהו על פסחם. ואם שלו נשחט ראשון — הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם שהרי בכך ששחטו אחר משכו ידיהם מן הראשון.21ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד — הן אוכלין משלהן שהרי מכל מקום משכו ידיהם מן הראשון בכך ששחטו אחר שהוא ודאי שלהם היה, והוא אינו אוכל עמהן שהרי גמר בליבו להמנות על הפסח האחר ולא ברור אם שלו קדם. ולכן שלו יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.22אמר להן שאם יאחר שישחטו עליו פסח ואמרו לו שאם ימצא שישחט עבורם — אוכלין כולן מן הראשון שנשחט. ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון — שניהן יוצאין לבית השריפה ופטורים מפסח שני.23ואם לא אמר להן ולא אמרו לו, שלא יפו זה את כוחו של זה לשחוט עבורם — אין אחראין זה לזה, ובני החבורה אוכלים משלהם, והוא אוכל משלו, שהרי הוא נמנה על שלו ושוב איננו קשור בקרבן אחר, והם בשחיטת האחר משכו ידיהם מן הפסח שאבד.24ג שתי חבורות שנתערבו פסחיהן ואינם יודעים איזה מהם שייך לכל חבורה, כך יעשו: אלו מושכין להן אחד מן הפסחים ואלו מושכין להן אחד. אחד מאלו מבני חבורה אחת בא לו אצל אלו בני החבורה האחרת, ואחד מאלו מבני החבורה האחרת בא לו אצל אלו בני החבורה הראשונה, וכך הם אומרים בני כל חבורה לאותו אחד שבא מן החבורה האחרת: אם שלנו הוא הפסח הזה שעתה בידינו — ידיך משוכות מהפסח שהיה שלך ונמנית על הפסח שלנו ואתה רשאי לאכול בו. ואם שלך הוא הפסח הזה שהוא היה שייך באמת לבני חבורה האחרת ולך בכללם, הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך ואתה יכול לזכותו לנו. וכן יעשו בני החבורה האחרת.25וכן אם היו חמש חבורות של חמשה חמשה אנשים או של עשרה עשרה אנשים — מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכן הם אומרים כדרך שאומרים בשתי חבורות, שמזכים לו חלק בקרבנם אם אין הפסח שלו, או זוכים ונמנים על קרבנו אם שלו הוא, כך אומרים לכל אחד מבני החבורות האחרות.26שנים שנתערבו פסחיהן וכל אחד היה מנוי לבדו על הפסח, מה יעשו? זה מושך לו אחד מן הפסחים, וזה מושך לו אחד, זה ממנה עמו על פסחו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק,27ואחר כך זה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הם אומרים: אם שלי הוא פסח זה — ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא פסח זה — ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך, כמעשה בשתי חבורות. והצורך להימנות על כל קרבן עוד אחד מן השוק הוא כדי שבשעה שכל אחד מהם נמשך מפסחו ונמנה על של חברו, לא ישאר פסחו ללא בעלים.28ד גמרא תנו רבנן שנו חכמים: אמר להן שאם יקדימו הם ישחטו את הפסח עבורו, ואמרו לו שאם הוא יקדים, ישחט הוא עבורם — אוכל גם הוא וגם הם מן הפסח הראשון שנשחט, והשני נשרף. לא אמר להן ולא אמרו לו — אינן אחראין זה לזה, וכל אחד אוכל משלו.
