ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״ה

1 לא כך הכוונה, אלא הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ אבל יש עליו כזית בשר מוח העצם מבפנים במקום שבירה במקום שבו שוברים שנאסרה שבירתה.

2 ומעירים: והתניא וכן אכן שנינו על הנאמר בכתוב: "ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו — אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואם כן ומה אני מקיים במצות עשה של "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שמות יב, ח — דווקא בבשר שעל גבי העצם.

3 ודנים באותו מדרש הלכה: או אינו אלא שחלה מצות אכילת הפסח גם בבשר שבתוך העצם מוח העצם, ומה אני מקיים "ועצם לא תשברו בו" — דווקא בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח — שובר מלכתחילה ואוכל. ואל תתמה שמותר לעבור כך על איסור שבתורה, שהרי אפשר לומר: יבא עשה של אכילת הבשר וידחה לא תעשה של שבירת העצם, לפי הכלל שמצות עשה דוחה את לא תעשה,

4 אבל כשהוא אומר "לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו" במדבר ט, יב האמור בפסח שני, שאין תלמוד לומר בחזרה על איסור זה לגופו שהרי כבר נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אתו" ונכלל בכך גם איסור שבירת העצם, הוי אומר שבאה חזרה זו להדגיש את האיסור ולומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אסורים בשבירה.

5 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: אבר שיצא מקצתו מחוץ לתחום המותר ונפסל על ידי כך, חותך את הבשר שיצא עד מקום שמגיע לעצם שבאבר זה וקולף את שאר הבשר עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך ומשליך את העצם ואוכל את הבשר,

6 ואי אמרת ואם אומר אתה אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו במקום אחר אין בו משום איסור שבירת העצם, אם כן למה לי שיהא קולף עד שמגיע לפרק וחותך? נקלוף ביה פורתא ונתבריה נקלוף ממנו מעליו את הבשר הנוגע בו ונשברנו שהרי אין בשר במקום השבירה!

7 אביי אמר: אין עושים זאת משום פקע, שמא תיפקע כתוצאה מכך כל העצם אף במקום בשר. רבינא אמר: מדובר כאן בקולית עצם הירך שיש מוח מרובה בתוכה ולא די בקילופה.

8 א תנן התם שנינו שם במשנה: הפיגול והנותר... מטמאין את הידים מדברי סופרים אף שבתורה לא נאמרה בהם טומאה. ובטעם הדבר נחלקו רב הונא ורב חסדא. חד אחד מהם אמר: הטעם הוא מפני חשדי כהונה הכהנים החשודים לקלקל במזיד, שמתוך שנאה לבעל הקרבן יבואו לפגל את קרבנו ולכן גזרו על הפיגול, שיטמא מיד את ידי הכהן העושה קרבן זה, ויהא זה לו לקנס. וחד ואחד מהם אמר: הטעם הוא מפני עצלי כהונה שלא יבואו להתרשל ולהשאיר בשר קרבן מבלי שיאכלוהו.

9 ומסבירים בעצם לא נחלקו, אלא מר מתני אפיגול, ומר מתני אנותר חכם זה שונה את טעמו על טומאת פיגול וחכם זה שונה על טומאת נותר. מאן דמתני אפיגול מי ששונה על פיגול טעמו משום חשדי כהונה שלא יבואו לפגל במזיד, שאין פיגול נעשה אלא על ידי כוונה תחילה. ומאן דמתני אנותר ומי ששונה על נותר טעמו משום עצלי כהונה, שלא יאכלו את הזבח,

10 מר מתני חכם אחד היה שונה שטומאה זו חלה על בשר ששיעורו כזית, ומר מתני וחכם זה שונה ששיעורו כביצה. ומסבירים: מאן דמתני מי ששונה כזית — טעמו ששיעור טומאתו כשיעור איסורו, שאיסור אכילה בפיגול הוא בכזית וכן הדין אף בנותר. ומאן דמתני ומי ששונה כביצה טעמו שטומאת בשר פיגול ונותר כדין טומאתו של בשר בכלל ושיעור טומאת אוכלין מן התורה — כביצה.

11 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים בהמשך לדברים אלו: בשר קודש היוצא מן התחום הראוי לו האם גזרו רבנן טומאה עליו או לא? מי אמרינן האם אומרים אנו: נותר שגזרו בו טומאה יש טעם בדבר דאתי לאיעצולי ביה שיבואו להתעצל בו ולא לאכלו, אבל יוצא אין לחשוש לכך, כי אפוקי להוציא בפועל בידים לא מפקי לה מוציאים אותו בידים לעשות בו מעשה לפסלו, וכיון שאין לחשוש לכך לא גזרו ביה רבנן בו חכמים טומאה, או דילמא שמא נאמר לא שנא אינו שונה שבכל קודש שנפסל גזרו חכמים טומאה להוסיף זהירות למתעסקים בו.

12 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו. ששנינו: אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך, ואי אמרת ואם אומר אתה גזרו ביה רבנן טומאה גזרו בו חכמים טומאה ביוצא, כי חתיך ליה מאי הוי כאשר חותך אותו מה יהיה ומה יוסיף התיקון בדבר זה הא קמטמא ליה הריהו מטמא אותו שהחלק שיצא ונטמא על ידי כך מטמא במגעו את האבר שלא יצא.

13 ומשיבים: טומאת סתרים היא שהרי החלק שיצא מטמא את החלק האחר על ידי חיבורו בפנים, בתוך העצם שהוא מקום שאינו גלוי לעין, וכלל הוא שטומאת סתרים לא מטמיא אינה מטמאה.

14 ושואלים: ולשיטת רבינא שאמר: חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא שכיון שעשויים להפרד אינם נחשבים כמחוברים וכמאן דמפרתי דמי וכמי שהיו מופרדים זה מזה נחשבים מאי איכא למימר מה יש לומר? הא קנגע בהדדי וקא מטמא הרי נוגעים זה בזה ומטמא! אלא לשיטתו יש לפרש כך: למאן דמתני כזית למי ששונה שטומאה זו היא בכזית סבור שמדובר באבר דלית ביה כזית שאין בו כזית שיוכל לטמא. ומאן דמתני כביצה ומי ששונה כביצה סבור שמדובר באבר דלית ביה שאין בו שיעור כביצה.

15 ועוד מציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת. שנינו: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אף על פי שהוא בלא תעשה שהרי אסרה התורה לאוכלו מחוץ למקום שהוא נאכל בו, בכל זאת טהור. ונברר: מאי לאו האם לא הכוונה הוא טהור משום טומאה אבל אסור משום שפסח היוצא מחבורה לחבורה כדין קודש היוצא חוץ למחיצתו דמי נחשב ומפסיל ונפסל, ואפילו הכי קתני כך שנינו טהור, אלמא מכאן שלא גזרו רבנן חכמים טומאה ביוצא!

16 ודוחים: לא כך יש להבין שם אלא טהור ומותר, כי יוצא מחבורה לחבורה לאו לא כיוצא חוץ למחיצתו דמי נחשב ולא מפסיל נפסל

17 ומקשים: והא קא תני סיפא והרי שנינו בסוף הברייתא: האוכלו את הפסח שיצא מחבורתו הרי זה בלא תעשה! בשלמא למאן דאמר כביצה נניח לשיטת מי שאמר שטומאתו כביצה הרי מדובר כאן בבשר דאית ביה שיש בו כזית ולית ביה ואין בו כביצה ולכן האוכלו חייב, שהאיסור חל משעה שאוכל כזית אבל טומאה אין בו, לפי שאין בו שיעור המטמא, אלא למאן למי שאמר שטומאה שגזרו חכמים היא כזית, מאי איכא למימר מה יש לומר?

18 אלא נחזור מדחיות קודמות ונאמר: ביוצא בפסח לא מיבעיא לן נסתפק לנו שלא גזרו רבנן חכמים טומאה עליו, מאי טעמא מה טעמו של דבר — בני חבורה זריזין הן ומזהר זהירי ביה ונזהרים בו הרבה בשמירתו שלא ייצא חוץ למקומו, ואין מקום לקנסם. אלא, כי קא מיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה היה זה ביוצא בשאר קדשים, מאי מה דינו, לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

19 לגוף הנושא שואלים: ומוציא בשר פסח

20 מחבורה לחבורה מנין שנפסל? דתניא ששנויה ברייתא על הכתוב: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" שמות יב, מו, אין לי איסור אלא למוציא מבית לבית, המוציא מחבורה לחבורה אפילו היו באותו בית, מנין שהוא אסור? תלמוד לומר: "חוצה" והכוונה: חוץ למקום אכילתו.

21 א אמר ר' אמי: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח את הבשר במקום מושבה של החבורה השניה. וטעמו: "הוצאה" כתיב ביה כתובה בו "לא תוציא" כמו שכתובה בדיני שבת, מה בדיני שבת אינו חייב על הוצאה עד דעבד שעושה עקירה מרשות אחת והנחה למקום אחר. אף הכא נמי כאן גם כן חייב רק לאחר עקירה ממקום מושב חבורה אחת והנחה במקום מושב השניה.

22 מתיב מקשה ר' אבא בר ממל מדין חטאות הפנימיות הנשרפות שהן מטמאות את המוציאים אותן לחוץ, ושנינו: היו סובלים נושאים אותן במוטות, אם הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים עדיין לא יצאו בכל זאת הראשונים מטמאין מיד בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים הרי שמיד עם היציאה נטמאים ויש לשאול: והא לא נח והרי לא נח הבשר בחוץ? ומדוע יחשב כיוצא!

23 הוא מותיב לה היה מקשה אותה את הקושיה הזו והוא מפרק לה מתרץ אותה, שכאן מדובר בנגררין על הקרקע שמיד שיצאו מן העזרה הרי הם כמונחים על הקרקע.

24 ב משנה אבר שיצא מקצתו מן התחום הראוי לו חותך בבשר עד שמגיע לעצם, וקולף את הבשר שעל העצם עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך בפרק שהרי אסור לשבור עצם הפסח. ובשאר מוקדשין שיצאו קוצץ בקופיץ עד אותו מקום שיצא בו, שהרי אין בו משום איסור שבירת העצם. וכיצד קובעים את תחומו של מקום?

25 כל מה שנמצא מן האגף עומק, חלל הפתח ולפנים — דינו כלפנים, מן האגף ולחוץ — כלחוץ. החלונות שבחומה ועובי החומה עצמה — דינם כלפנים, ואין קרוי יוצא אלא שיצא מחוץ לחומה כולה.

26 ג גמרא אמר רב יהודה אמר רב: וכן הדין לתפלה, שהעומד מחוץ לפתח אינו מצטרף עם המתפללים הנמצאים בפנים, ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ולענין תפילה אין כלל חשובות המחיצות.

27 ד על משנתנו תוהים: הא גופא קשיא היא עצמה קשה, שיש בה סתירה כאשר מדקדקים בה, תחילה אמרת מן האגף ולפנים כלפנים, הא הרי אם נדייק מכאן נבין כי חללו של אגף עצמו כלחוץ. אולם, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: מן האגף ולחוץ — כלחוץ. ונדייק: הא הרי נמצא שחלל אגף עצמו — דינו כלפנים!

28 ומשיבים: לא קשיא קשה ויש ליישב את הסתירה שאין הם דנים באותו נושא, כאן בתחילת המשנה — מדובר בשערי עזרה שבהם גם האגף עצמו כלפנים וקדוש בקדושת העזרה, כאן בסופה של המשנה — מדובר בשערי ירושלים שעובי חלל הפתח כלחוץ ואין בו מקדושת ירושלים.

29 שאמר ר' שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו חללי שערי ירושלים בתוך עוביים מפני שמצורעין מגינין על עצמם ביושבם תחתיהן, בחמה — כדי להגן מפני החמה, ובגשמים — כדי להגן מפני הגשמים. שהרי אסור למצורעים להכנס אל העיר ירושלים, והתקינו שתהא להם הגנה כל שהיא מפני החום והקור בתוך חללי השערים.

30 ובדומה לזה אמר ר' שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשה חללו של שער נקנור בקדושת העזרה? מפני שמצורעין שנתרפאו וצריכים להביא קרבן טהרה עומדין שם ומכניסין בהונות ידם כדי שיזו עליהם מדם הקרבן לטהרם. ולפי דרכנו למדנו ששאר שערי העזרה חללם נתקדש, ושערי ירושלים לא נתקדשו.

31 ה נאמר במשנה כי החלונות ועובי החומה דינם כלפנים. אמר רב: גגין ועליות לא נתקדשו ולכן הגגות שבעזרה אין להם קדושת עזרה, וגגות שבירושלים אין קדושתם כקדושת ירושלים. ושואלים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב משום בשם ר' חייא בלשון פתגם: "כזיתא פסחא, והלילא פקע איגרא" הפסח גודלו כזית, והלל שובר את הגג שהיו הרבים הנמנים על קרבן אחד ואין מגיע בחלוקת הבשר לכל אחד אלא כזית, אומרים הלל בקול גדול ודומה כי פוקעים הגגות מפני ההמולה, אף שהפסח שאומרים עליו הלל זה, שיעורו קטן ביותר,