ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״ה

1 את הקל וחומר הזה דוחים: מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, שהרי הערלה חמורה לפי שלא היתה לה כלל שעה שהיתה כשרה בה, שמשעה שגדל העץ עד זמן היתרו הריהו אסור — תאמר בבשר בחלב, שהיתה לו שעת הכושר! שהרי הבשר והחלב היו מותרים כל אחד בפני עצמו לפני שבישלום יחד. ולכן מביאים ראיה אחרת: חמץ בפסח יוכיח — שהיה לו שעת הכושר לפני חג הפסח, ובכל זאת אסור בהנאה.

2 ודוחים: מה לחמץ בפסח שהוא חמור — שכן האוכלו ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שהאוכלו אינו ענוש כרת! ומשיבים: כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת — ואסור בהנאה.

3 עד כאן הדיון שהיה, ולעניננו שואלים: ואם אמנם איתא יש לקבל את ההלכה שכלאי הכרם לוקים עליהם אף שלא כדרך הנאתם, ניפרוך שיקשה קושיה אחרת על ההוכחה האחרונה: מה לכלאי הכרם — שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן.

4 ואביי כיצד מתרץ הוא קושי זה? הוא משיב: כשאתה אומר "תאמר" בדבר זה, במאי במה תאמר כלומר, מה יכול אתה להמשיך בשאלה זו אם תאמר בבשר וחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו — אטו וכי בבשר בחלב לשון אכילה כתיב ביה כתובה בו?! והלוא לא נאמרה בו אכילה, ולכן לוקים עליו אף שלא כדרך הנאתו, ואין כאן איפוא כל מקום לסתירה.

5 ושואלים: ובאמת, ואידך דקא מותיב לה והאחר, שהוא מקשה אותה קושיה כיצד הגיע להקשותה, הרי אין כתובה שם אכילה! ומשיבים: סבר, להכי קא גמר לכך לצורך זה למד מנבילה. מה נבילה לוקים עליה רק דרך הנאתה, שכן נאמרה בה לשון אכילה — אף בשר בחלב אין לוקים עליו אלא דרך הנאתו בלבד.

6 ואביי סבור: כי להכי לשם כך לא כתב אכילה בגופו של איסור בשר בחלב לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.

7 ושואלים: וליפרוך ושיקשה שם: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה לו שעת הכושר, שהרי משעה שהחלו הכלאים לצמוח בכרם נאסרו! אמר ר' אדא בר אהבה: זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין כלומר, לא רק החלק שגדל כתוצאה מזריעת הכלאים, אלא גם הגרעין והשתיל עצמו שממנו צמח, הואיל והיתה להן לגרעין שעת הכושר שעה שהיה כשר בה קודם השרשה, ונמצא שגם בכלאי הכרם יש שעת הכושר.

8 מתיב מקשה על כך רב שמעיה ממה ששנינו במשנה: המעביר עציץ נקוב שזרעים בתוכו בכרם, אם הוסיף העציץ במשך הזמן מאתים כלומר, אחד ממאתים על גידולו הקודם ואין בחלק המותר כדי מאתים על חלק האיסור, שחלק זה שוב אינו בטל בכמות ההיתר שיש בכל הצמח — אסור משום כלאים. ונדייק: הוסיף — אין כן, נאסר, לא הוסיף — לא! משמע שבכלאי הכרם אין עיקרם נאסר אלא בתוספת הגדילה בלבד!

9 אמר רבא: תרי קראי כתיבי שני מקראות כתובים בדין כלאי הכרם, ושני מיני איסורים הם "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" דברים כב, ט, אם כן כתיב כתוב שם "הזרע" וכתיב וכתוב "המלאה" הגידולים, הא כיצד? שהיה זרוע מעיקרו בכרם — נאסר מיד בהשרשה. ואילו צמח שהיה זרוע ובא קודם לכן, ורק מכניסים אותו לכרם בעציץ נקוב וכדומה, אם הוסיף וגדל בכרם — אין כן נאסר, לא הוסיף — לא.

10 א ועוד בעניני איסורי הנאה. אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעצי אשירה עצים המשמשים לעבודה זרה. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, אי נימא דאיכא אם תאמר שיש סכנה נפשות בדבר — אפילו עצי אשירה נמי גם כן מותר להתרפא בהם! ואי ואם במקום דליכא שאין בו סכנה — אפילו כל איסורין שבתורה נמי גם כן לא יהנה מהאיסור?!

11 ומשיבים: לעולם מדובר כאן דאיכא שיש סכנת נפשות, ואפילו הכי כך עצי אשירה לא יהנה מהם. דתניא שהרי שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: אם נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" דברים ו, ה, למה נאמר "בכל מאדך". ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? שיש כאן לכאורה כפל לשון או יתור.

12 אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר "בכל נפשך", שצריך למסור את נפשו. ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר "בכל מאדך", שמתפרש: בכל ממונך. ומכל מקום, למדנו שלעניינים מסויימים חייב אדם למסור נפשו ולא יתרפא מאיסור.

13 כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: — בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות

14 ושפיכות דמים.

15 עבודה זרה — הא דאמרן זו שאמרנו ולמדנו מ"בכל נפשך ובכל מאודך", שאסור ליהנות מעבודה זרה אפילו ימות. גילוי עריות ושפיכות דמים מנין לנו? דתניא שהרי שנינו בברייתא, רבי אומר: בענין אונס נערה ארוסה נאמר "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" דברים כב, כו. וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה שהרי כבר שמענו את ההלכה, ומה טעם במשל זה?

16 אלא הרי זה בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה: מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של האונס, שמותר להציל את הנאנסת אף אם צריך להרוג את האונס, כפי הנרמז בענין זה בתורה, אף רוצח ניתן להצילו את הנרדף בנפשו של הרוצח. ומצד שני לומדים דין השייך בנערה המאורסה מרוצח, מה לרוצח כלומר, אם כופים אדם לרצוח — יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.

17 ושואלים: ושפיכות דמים גופיה עצמה מנלן מנין לנו שיש למסור נפשו ולא לשפוך דם? ומשיבים: סברא הוא שאין יתרון לנפש על נפש. כפי שמסופר: כי ההוא דאתא לקמיה כמו שהיה באותו אדם שבא לפני רבא, אמר ליה לו: מרי דוראי מושל כפרי אמר לי: זיל קטליה לפלניא לך הרוג את פלוני, ואי ואם לא — קטלינא לך אהרוג אותך. אמר ליה לו רבא: ליקטלוך שיהרגוך ולא תיקטול תהרוג, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מה ראית שדמך שלך אדום, חשוב, יותר? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי שמא דמו של אותו אדם אדום יותר, שאין הפקעה והיתר של פיקוח נפש חל כאשר על ידי כך הוא מאבד נפש אחרת.

18 מסופר: מר בר רב אשי אשכחיה מצא את רבינא דשייף לה לברתיה שהוא משפשף אותה את בתו בפירות גוהרקי של זיתי ערלה לשם רפואה. אמר ליה לו מר בר רב אשי: אימור דאמור רבנן אמור שאמרו חכמים והתירו איסורי הנאה בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור האם אמרו?

19 אמר ליה לו רבינא: האי אישתא צמירתא נמי קדחת ודלקת זו גם כן כשעת הסכנה היא דמיא נחשבת, ומותר להתרפא באיסור לצורך זה. איכא דאמרי יש שאומרים כך אמר ליה לו רבינא: מידי וכי דרך הנאה קא עבידנא עושה אני? שהרי אין דרך הנאתו אלא לאחר שנתבשלו הזיתים ומיצוי שמנם, וכיון שנהנה מן האיסור שלא כדרך הנאתו — מותר אף שלא בשעת הסכנה.

20 א ועוד דנים בכמה הלכות הנוגעות בעניני איסורים שונים, איתמר נאמר שנחלקו חכמים בדבר הנאה של איסור הבאה לו לאדם בעל כרחו שלא ברצונו, אביי אמר: הנאה כגון זו מותרת, ורבא אמר: אסורה.

21 ומפרטים: כאשר אפשר לו להימנע מכך וקא מיכוין והוא מתכוון ליהנות מן האיסור, או אפילו כשלא אפשר לו להימנע מהאיסור וקא מכוין והוא מתכוון ליהנות ממנו — כולי עלמא הכל לא פליגי חלוקים שאסור, שהרי אסור לו לאדם ליהנות מדבר האסור. וכאשר לא אפשר להימנע מכך ולא מיכוין מתכוון — כולי עלמא הכל לא פליגי דשרי חלוקים שמותר וכי מה יעשה? כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה כאשר אפשר להימנע מהאיסור ואולם הוא לא מיכוין מתכוון ליהנות ממנו.

22 ועוד מסייגים את המחלוקת אליבא ולפי שיטת ר' יהודה שאמר בכלל: "דבר איסור שאין מתכוין לעשותו — אסור", כולי עלמא הכל לא פליגי חלוקים שאסור, שהרי אומרים כי ר' יהודה מתחשב רק במעשה ולא בכוונת הדבר. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה אליבא לפי שיטת ר' שמעון שאמר בכלל "דבר שאין מתכוין — מותר". דעת אביי היא בפשטות כר' שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא שמענו שאמר ר' שמעון — אלא היכא במקום שלא אפשר בדרך אחרת המותרת, אבל היכא במקום שאפשר — לא התיר. זו היתה גרסה אחת במחלוקת זו.

23 איכא דאמרי יש שאומרים שכך נחלקו: כשאפשר בדרך אחרת ולא מיכוין מתכוון ליהנות — היינו פלוגתייהו זוהי מחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון. כשלא אפשר להימנע מכך ולא קא מיכוין ואינו מתכוון ליהנות — כולי עלמא הכל לא פליגי דשרי חלוקים שמותר. כי פליגי כאשר נחלקו, הרי זה כשלא אפשר וקא מיכוין והוא מתכוון ליהנות. ועוד סייג: אליבא לפי שיטת ר' שמעון דאזיל בתר שהולך בכלל אחר הכוונה של העושה — כולי עלמא הכל לא פליגי חלוקים שאסור, כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה אליבא לפי שיטת ר' יהודה, שאמר: לא שנא שונה מתכוין ולא שנא שונה שאין מתכוין אלא דנים לפי המעשה, ולכן אפשר אסור.

24 ולפי שיטה זו שיטת אביי היא בפשטות כשיטת ר' יהודה.