ביאור שטיינזלץ על פסחים ל״ט

1 א משנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין שהיו לחין בין שהיו יבשין, אבל לא כבושין במים או בחומץ ולא שלוקין ברותחים ולא מבושלין.

2 וירקות שונים אלה כולם יחד מצטרפין לכזית ואין צורך לאכול כדי שיעור דווקא מאחד מהן ויוצאין ידי חובה בקלח שלהן ולאו דווקא בעלים. ויוצאים בהם ידי חובה גם בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ונתנה לכהן ומעשר שני והקדש שנפדו.

3 ב גמרא תחילה מזהים את שמות הצמחים. חזרת היא חסא. עולשין הם הקרויים הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: בארמית תמכתא שמה. חרחבינא, אמר ר' שמעון בן לקיש: זוהי אצוותא דדיקלא צמח המטפס מסביב לדקל, ובמרור הוא הצמח הקרוי מרירתא.

4 תני שנה בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין חזרת. רב יהודה אומר: אף עולשי שדה, ועולשי גינה, וחזרת.

5 ותוהים: מדוע אמר אף עולשי גינה וחזרת? הא תנא לה רישא הרי שנה אותה בתחילה! ומפרשים: הכי קאמר כך אמר כך היתה כוונתו: אף עולשי שדה דינם כעולשי גינה וחזרת ויוצאים בהם ידי חובת מרור. ר' מאיר אומר: אף הצמחים עסווס וטורא ומר ירואר. אמר ליה לו ר' יוסי: עסווס וטורא צמח אחד הוא ויש לו שני שמות. ומר זה הוא הקרוי ירואר, כלומר גם כאן יש שני שמות של צמח אחד.

6 תני דבי שנה חכם בית מדרשו של ר' שמואל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין. ר' יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן.

7 ר' אילעא אומר משום בשם ר' אליעזר: אף ערקבלים יוצאים בהם משום מרור, וחזרתי על כל תלמידיו של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר ששמע אף הוא דברים אלה מפיו, ולא מצאתי. וכשבאתי לפני ר' אליעזר בן יעקב, הודה לדברי.

8 ר' יהודה אומר: כל צמח שחותכים אותו ויש לו במקום החתך שרף לבן ראוי למרור. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין חוורים, כלומר שצבעו ירוק בהיר. ואחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר ר' יוחנן: מדברי כולן נלמד אם נסתכל בירקות שהזכירו: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

9 ג רבינא אשכחיה מצא את רב אחא בריה בנו של רבא דהוה מהדר אמרירתא שהיה מחזר על מרור לצאת דווקא בו חובת מרור. אמר ליה לו: מאי דעתיך מה דעתך שאתה מחזר אחריה? משום דמרירין טפי שהם מרים ביותר, והא והרי חזרת תנן שנינו ראשונה במשנה, משמע שהיא ראשונה במעלה. וכן תנא דבי שנה חכם בית מדרשו של שמואל: חזרת בראשונה, ואמר ר' אושעיא: מצוה יתרה בחזרת לצאת בה חובת מרור. ואמר רבא: מאי מה היא חזרת — חסא.

10 מאי מה היא חסא, כלומר מה משמעות שם זה לענין פסח — שחס רחמנא עילוון הקדוש ברוך הוא עלינו. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? שהכתוב אומר "וימררו את חייהם", לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה שהיו משלמים שכרם, וסופן קשה שנשתעבדו בהם כעבדים, ודבר זה נכון לגבי החסה שבסופה נעשית מרה. אבל אינו כן לגבי הצמחים האחרים שהם מרים מתחילתם. אמר ליה לו: הדרי חוזר אני בי, ואף אני אהדר לצאת ידי חובת מרור בחזרת.

11 אמר ליה לו רב רחומי לאביי: ממאי דהאי ממה, מנין לנו שזה המרור מין ירק הוא? אימא מרירתא דכופיא ואולי אומר שהוא מרתו של דג הכופיא המרה ביותר, ולא רק מין צמח? ענה לו: דומיא בדומה למצה, מה מצה נעשית מגידולי קרקע בלבד — אף מרור גידולי קרקע בלבד. ושואלים בכל זאת: מדוע דווקא ירקות ואימא ואולי אומר שיצאו ידי חובת מרור בצמח ההירדוף שהוא מין עץ מר? ומשיבים: דומיא בדומה למצה, מה מצה מין זרעים ולא אילן, אף מרור מין זרעים.

12 ושואלים: ואימא ואולי אומר הרזיפו שהוא מין זרעים! והשיב: דומיא בדומה למצה, מה מצה הנעשית מצמחים כאלה שניקחת בכסף מעשר שהם מוגדרים כמאכל אדם, אף מרור צריך להיות מין שניקח בכסף מעשר ולא ירק בר.

13 אמר ליה לו רבה בר רב חנין לאביי: אימא אומר מרור שכתוב במקרא חד אחד בלבד הוא, שיוצאים ידי חובה רק בצמח אחד המר ביותר! ענה לו: "מרורים" כתיב נאמר ונלמד מכאן שכל המינים המרים כשרים. והקשה לו: ואימא ואומר "מרורים" — תרי שניים, ונצא ידי חובה רק בשני מינים ולא יותר! אמר לו: דומיא בדומה למצה, מה מצה — מינין הרבה יוצאים בהם משום מצה, אף מרור מינין הרבה.

14 ד אמר רבה בר רב הונא אמר רב: ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור, כולן נזרעין בערוגה אחת. ושואלים: האם דבר זה בא למימרא לומר דלית בהו שאין בהם משום כלאים? שכולם מינים קרובים כל כך, שאפשר לזורעם בערוגה אחת ואין בעירובם משום כלאי זרעים?

15 על כך מתיב מקשה רבא: שנינו, חזרת וחזרת גלין, עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי והרמוצה מין דלעת — אינם כלאים זה בזה. ומכאן נלמד: חזרת וחזרת גלין — אין כן מותר לזרעם יחד, אולם חזרת ועולשין — לא, שהם כלאים!

16 וכי תימא כולהו בהדדי קתני להו ואם תאמר כולם יחד שנה אותם, שכל הצמחים המנויים כאן כולם יחד אין בהם משום כלאים זה בזה. והא והרי אמר רב עצמו: זוגות זוגות קתני שנינו כלומר, שכל אחד מזוגות הצמחים ששנינו במשנה מותר לזרעו יחד עם בן זוגו, כי רק הם בני אותו מין, ואם כן ברור שאי אפשר לזרוע חזרת ועולשין יחד, וכיצד אמר רב שכולם נזרעים בערוגה אחת!

17 ומתרצים: מאי מה משמעות נזרעין שאמר רב — הכוונה נזרעין כהלכתן, כלומר שאפשר לזרוע אותם כפי שמתירה ההלכה לזרוע זרעים שונים בערוגה אחת בהפסק ראוי, בלא לעבור על דיני כלאים. ותוהים: אם בזריעה כהלכתן, הלוא כבר תנינא שנינו:

18 ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים — זורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין, ארבעה סוגים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, משמע שמותר לזרוע מינים שונים בערוגה אחת בהפסק הראוי. ודוחים: מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה אמורים בזרעים בלבד, אבל בירקות לא, שאסור לזרוע מיני ירק אחדים בערוגה אחת אפילו בהפסק הראוי, על כן קא משמע לן השמיע לנו שמותר.

19 ותוהים: למימרא האם לומר שירקות אלימא חמורים מזרעים לענין זה? והתנן והרי שנינו במשנה בכלאים: כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה אחת אפילו על ידי הפסק, וכל מיני ירקות זורעים בערוגה אחת, הרי שירקות חמורים פחות מזרעים! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר הני מרור מרור זה מין זרעים נינהו הוא ולא ירקות ויהיה אסור לזורעם בערוגה אחת עם זרעים אחרים, על זה קא משמע לן השמיע לנו שכולם מיני ירקות הם.

20 ותוהים: מרור מין זרעים סלקא דעתך עולה על דעתך? והא תנן והרי שנינו במשנתנו ירקות, ואף תני שנה בר קפרא ירקות, וכן תני דבי שנה חכם בית מדרשו של שמואל: ירקות! ומשיבים: חזרת איצטריכא ליה נצרכה לו להשמיענו. סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וסופה להקשות — נעשית כאחד ממיני הזרעים, ניתיב לה רווחא טפי ניתן לה בערוגה רווח יותר.

21 וכעין ראיה לדבר: לאו האם לא אמר ר' יוסי בר חנינא, קלח של כרוב שהוקשה — מרחיבין לו מקום כדי בית רובע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אלמא מכאן: כיון שסופו להקשות — יהבינן ליה רווחא טפי נותנים לו רווח יותר, הכא נמי ניתיב ליה רווחא טפי כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר, קא משמע לן השמיע לנו שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.

22 א שנינו במשנה שמיני המרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אמר רב חסדא: לא שנו אלא בקלח שורש, אבל אם רוצה לצאת ידי חובה בעלין, אם היו לחין — אין כן יוצא ידי חובתו, אבל יבשין — לא.

23 ושואלים: והא מדקתני סיפא והרי מששנינו בסוף המשנה בקלח שלהן, מכלל דרישא שבתחילת המשנה הכוונה היא לעלין? ומשיבים: פרושי קא פירוש הוא מפרש התנא את דבריו שבראש המשנה: כי קתני כאשר שנינו בין לחין בין יבשין — על הקלח שנינו ולא על העלים.

24 מיתיבי מקשים על כך ממקור אחר, שנינו: יוצאין בהן ובקלח שלהן — בין לחין בין יבשין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לחין — יוצאין בהן, יבשין — אין יוצאין בהן. ושוין ר' מאיר וחכמים שיוצאין בהן כמושין אם נבלו קצת ואינם רעננים עוד. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין,

25 כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור — יוצאין בו, וכל שאין בו טעם מרור — אין יוצאין בו. ומכאן שגם ר' מאיר וגם חכמים אינם מחלקים בין העלים ובין הקלח! ומשיבים: תרגומא תרגומו והסברו על הקלח, שמה שאמר ר' מאיר שיוצאים בלחים וביבשים — הכוונה היתה לקלח ולא לעלים. תנו רבנן שנו חכמים: אין יוצאין בהן כמושין. משום בשם ר' אליעזר בר' צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כמושין.

26 ב בעי שאל רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? אליבא לפי שיטתו של ר' עקיבא המתיר במצת מעשר שני משום שיש לה היתר במושבות לכשתיטמא לא תיבעי תישאל לך שאלה זו, השתא עכשיו במצה שחובתה דאורייתא, נפיק מן התורה, יוצא. במרור דרבנן שהוא מדברי סופרים בדורותינו שאין קרבן הפסח מיבעיא נצרכה לומר כן?

27 כי תיבעי לך אליבא כאשר תישאל לך הרי זה על פי שיטת ר' יוסי הגלילי האוסר במצת מעשר שני, מאי מה ההלכה? וצדדי הספק: במצה דאורייתא שהיא מן התורה הוא שלא נפיק יוצא, אבל במרור דרבנן נפיק שהוא מדברי סופרים יוצא בו,

28 או דילמא שמא כל מה דתקינו רבנן שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תקון דיני התורה תיקנו, ומה שאין יוצאים בו למצוה שהיא חיוב מהתורה, אף אין יוצאים בו למצוה שהיא מדברי סופרים. אמר רבא: מסתברא מסתבר לומר מצה ומרור הושוו בכתוב, ולכן ראוי לומר שכשם שאין יוצאים במעשר שני משום מצה, אף אין יוצאים בו משום מרור.

29 ג משנה אין שורין את המורסן הפסולת הגסה של הקמח לתרנגולים שמא יחמיץ, אבל חולטין מרתיחים אותו ברותחים שאינו יכול להחמיץ, ואז מותר להאכילו להם. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ להשתמש בו לניקוי בשרה, אבל שפה היא את המורסן בבשרה כשהמורסן יבש, ואפילו היה בשרה לח מן המים. וכן אמרו: לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו פצעו מפני שהן מחמיצות על ידי לעיסה ורוק.

30 ד גמרא תנו רבנן שנו חכמים: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. על הקביעה כי המבושל אינו בא לידי חימוץ שואלים: מדוע? והלוא עד שמבשל ליה, מחמע אותו, יחמיץ! ומשיבים, אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר הוא אומר כלומר, אם דבר אפוי מתחילה ואחר כך בושל — אינו מחמיץ, אבל אם בישלו בלבד — מחמיץ.

31 תניא שנינו בברייתא: ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף טיפות נוטפות של מים אפילו היה דולף כל היום כולו — אינו בא לידי חימוץ, משום שכל עוד המים הדולפים הם בתנועה אינם מניחים לקמח להחמיץ, אמר רב פפא: והוא דעביד טיף להדי טיף שמטפטף טיפה בתוך טיפה, שאין רגע שבו נמצא הקמח או חלקו ללא טיפטוף מים.

32 אמרי דבי אמרו חכמי בית מדרשו של ר' שילא: ותיקא מאכל קמח הבלול במשקים שונים שרי מותר לאוכלו בפסח. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא ותיקא אסור?! ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה — דעבדיה במישחא ומילחא שעשאו בשמן ובמלח, הריהו מותר. אבל הא זה — דעבדיה במיא ומילחא שעשאו במים ומלח, הריהו מחמיץ מחמת המים.

33 אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש ימחה אדם את קדרא בקמחא דאבישנא קצף הקדירה בקמח קלי, דילמא שמא הוא לא בשיל שפיר מבושל יפה שלא נקלה כראוי, ויש בו משהו של קמח שלא נאפה ונקלה, ואתי ויבוא לידי חימוץ בתוך הקדירה. אמר רב יוסף: לא ליחלוט איניש יחלוט אדם ברותחים