ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״ב

1 ומסיקים מלשון הכתוב: אותו אתה משליך לכלב, ואי ואין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, שכשם שאסורים הם באכילה כך הם אסורים בהנאה. ושואלים: ור' מאיר, שלשיטתו לומדים מנבילה שכל איסורי תורה אסורים בהנאה, מה הוא מדייק מהכתוב? שהרי הוא אינו צריך ללימוד זה שהבאנו. ומשיבים שר' מאיר מדייק: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה שבמקדש. שאף שאסורים הם באכילה, מכל מקום אסור לבזות אותם ולהשליכם לכלב, ואסורים הם לכן בהנאה.

2 ואידך והאחר ר' יהודה, מהיכן לומד הוא הלכה זו בחולין שנשחטו בעזרה? ומשיבים: לדעתו כל איסור הנאה שבחולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא היא לא מן התורה הוא אלא חכמים גזרו בהן איסור, וכיון שאין הלכה זו מן התורה ממילא אין צריכים פסוק לכך.

3 א על השיטה שכל מקום שנאמר בו "לא יאכלו" הוא איסור אכילה והנאה מתיב מקשה ר' יצחק נפחא: והרי איסור גיד הנשה, דרחמנא שהכתוב אמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" בראשית לב, לב, ותנן ושנינו: שולח אדם מתנה ירך של בהמה לגוי, וגיד הנשה עדיין בתוכו, ואינו צריך לנקרו ולהוציאו, מפני שמקומו ניכר ורואים שלא נוקר הגיד, ואין לחשוש במקרה זה שאדם אחר מישראל יסמוך על השולח הראשון ויבוא לאכול את הירך כמות שהוא. ולפי דרכנו למדנו שמותר לאדם ליהנות מגיד הנשה אף כי נאמר בו "לא יאכלו", וקשה לר' אבהו!

4 ודוחים: קסבר סבור הוא ר' אבהו: כשהותרה נבילה בהנאה — היא וחלבה החלב שבה וגידה גיד הנשה שבה הותרה, וגיד הנשה הוא איפוא מן היוצאים מן הכלל המותרים בהנאה. ומקשים: הניחא דבר זה נוח לשיטת מי שאמר יש בגידין כגון גיד הנשה בנותן טעם, כלומר שיש בהם טעם בשר, וכיון שהם כשאר הבשר הריהם בכלל נבילה, והותרו עם הנבילה. אלא לשיטת מאן מי שאמר אין בגידין בנותן טעם ואין הם קרוים וחשובים בשר כלל, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר, שאם אינם חלק מבשר הנבילה אף לא הותרו בכלל היתר הנבילה.

5 ומשיבים: את מאן מי שמעת ליה אותו שאמר "אין בגידין בנותן טעם" — ר' שמעון הוא, דתניא שהרי שנינו בברייתא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתים הן משום איסור אכילת גיד והן משום איסור אכילת בהמה טמאה. ור' שמעון פוטר לגמרי, שלדעתו אין איסור גיד הנשה אלא בבהמה טהורה, ואף משום אכילת בהמה טמאה אין בו משום שאין בו טעם בשר, וכל שאין בו טעם בשר אינו בכלל איסור אכילת בשר בהמה טמאה.

6 ובאמת ר' שמעון הכי נמי כך גם כן שאסר בהנאה את הגיד, לפי הטעם שהסברנו, דתניא שכן שנינו בברייתא: גיד הנשה מותר בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון אוסר.

7 ב ומקשים עוד על שיטת ר' אבהו: והרי דם, דרחמנא שהכתוב אמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" ויקרא יז, יב. ולשיטת ר' אבהו למדים מכאן שהדם אסור אף בהנאה כשם שאסור באכילה, ותנן והרי שנינו במשנה: אלו ואלו, שיירי דמי החטאות הפנימיות ושאר דמים הנזרקים על המזבח, לבסוף יורדים ממנו ומתערבין באמה בתעלה של המים שממנה שוטפים את בית המקדש, ויוצאין אחר כך עם המים לנחל קדרון, ונמכרין במחיר מיוחד לגננין בעלי גינות, שכן המים המעורבים בדם יפים לזבל. ומועלין בו, שאסור להשתמש בהם שלא על ידי קנייתם מבית המקדש. ואם כן, אף שנאמר בדם איסור אכילה, יש בו היתר הנאה!

8 ומשיבים: שאני שונה דם דאיתקש שהושווה הדם בפסוק למים, דכתיב שכן נאמר בדם "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" דברים יב, כד, מכאן נלמד: מה מים מותרין בהנאה, אף דם מותר.

9 ומקשים: מנין יודע אתה שמדובר בפסוק במים המותרים? ואימא ואמור שהיקש זה למים אסורים, כמים המתנסכים על גבי המזבח, שהם קודש ואסורים בהנאה! אמר ר' אבהו: היקש למים המותרים נלמד מדיוק הכתוב "כמים" — רוב מים, ורוב מים מותרים בהנאה. ומקשים עליו: מידי וכי "רוב מים" כתיב נאמר? הלוא נאמר "כמים" בלבד?! אלא אמר רב אשי, כך יש לפרש: כמים הנשפכין, שהם מותרים, ולא כמים הניסכין שלגבי המים. שעל המזבח אין משתמשים בלשון שפיכה אלא בלשון ניסוך.

10 ועדיין מקשים: ואימא ואמור שכך הוא ההיקש שבין דם למים: כמים הנשפכים לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה! ודוחים: התם נמי שם גם כן אין זה נקרא שפיכה אלא ניסוך איקרי נקרא, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" דברים לב, לח.

11 ושואלים: ולשיטת חזקיה שלדעתו "לא תאכל" משמעו איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש למה לאיזו הלכה הושווה דם למים? שהרי לשיטתו אינו זקוק להיקש זה לצורך היתר הנאתו! ומשיבים שהוא נצרך לענין זה, כדברי ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה — שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" דברים יב, כד, נלמד מכאן דם שחיטת בהמת חולין שנשפך כמים — מכשיר לטומאה, דם קרבן שאינו נשפך כמים אלא נזרק על המזבח — אינו מכשיר.

12 א ועוד מקשים לשיטת ר' אבהו: והרי אבר מן החי, אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, דכתיב שנאמר בו "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" דברים יב, כג, ותניא ושנויה ברייתא: ר' נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר האסור בשתיית יין, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח שאף בני נח אסורים באכילת אבר מן החי — תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד. שהמסייע לאדם להיכשל באיסור הריהו כנותן מכשול לפני עיור. ונדייק מכאן: כיון שאיסור נתינת אבר מן החי לגוי הוא רק מפני "ולפני עור", אם כן נלמד כי הא הרי לכלבים — שרי מותר, ומשמע שאין בכך איסור הנאה. והרי נאמר "לא תאכל" ולשיטת ר' אבהו הרי זה בא לאסור אף בהנאה!

13 ומשיבים: שאני שונה אבר מן החי, דאיתקש שהושוה בפסוק לדם, שהרי נאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" דברים יב, כג, וכשם שהדם מותר בהנאה — אף אבר מן החי מותר בהנאה.

14 ושואלים: ואם כן, לחזקיה שאינו סבור ש"לא תאכל" הוא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש למה לאיזו הלכה הושווה אבר מן החי לדם? ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך חזקיה להיפך, דם הוא דאיתקש שהושוה לאבר מן החי, ללמדנו: מה אבר מן החי — אסור, אף דם מן החי אסור. ואי זה — זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו, שדם כזה נקרא דם היוצא מן החי ואסור אף לבני נח ר"ח.

15 ב ועוד שואלים: והרי שור הנסקל דרחמנא שהכתוב אמר "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" שמות כא, כח, ותניא ושנויה ברייתא: ממשמע שנאמר "סקול יסקל השור" איני יודע שהיא נבלה? שהרי לא נשחט אלא נסקל, והרי נבלה אסורה באכילה! ואם כן מה תלמוד לומר "לא יאכל" שנאמר בו? אלא מגיד לך הכתוב שאף אם שחטו לאחר שנגמר נפסק את דינו לסקילה — אסור, גם אם לא הספיקו לסקלו ועדיין אינו בכלל נבילה.

16 אין לי אלא שאסור אותו השור באכילה, איסור הנאה מניין? תלמוד לומר "ובעל השור נקי". ושואלים: מאי מה כיצד משמע מובן ממילים אלה איסור הנאה? שמעון בן זומא אומר: הרי זה כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו" ומשמע דבריו: אין לו בהם הנאה של כלום, וכן "ובעל השור נקי" משמעו: אין לו בשורו כל הנאה.

17 ולענייננו נדייק: טעמא הטעם דוקא שכתב "ובעל השור נקי" יודעים שיש בכך איסור הנאה, דאי שאם היינו צריכים ללמוד רק מ"לא יאכל", איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, וקשה אף לשיטת חזקיה המסכים ש"לא יאכל" משמעו גם איסור הנאה!

18 ומשיבים: לעולם "לא יאכל" — איסור אכילה ואיסור הנאה משמע, "ובעל השור נקי" — להנאת עורו הוא דאתא שבא, ללמדנו שאף עור השור הנסקל אסור בהנאה. ואיצטריך והיה צריך לפרש דבר זה, כי סלקא דעתך אמינא עולה על דעתך לומר: "לא יאכל את בשרו" כתיב נאמר, והיינו מדייקים: בשרו — אין כן יש בו איסור הנאה, עורו — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף עורו אסור בהנאה.

19 ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא ולאותם תנאים המוציאים אותו את הפסוק הזה "בעל השור נקי" לדרשה אחרינא אחרת כגון לענין הלימוד ששור תם פטורים בעליו מתשלום חצי כופר אם הרג השור איש, ולדמי וולדות אם נגח אשה הרה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, אם כן איסור הנאת עורו מנא להו מנין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצא להם ענין זה מלשון "ולא יאכל את בשרו", ומייתור הלשון "את" למדים ריבוי ותוספת לאיסור זה, ומשמעו: את הטפל לבשרו, והוא העור. וכשם שאסור הבשר, כך אסור העור הטפל לו.

20 ושואלים: ואידך והאחר הלומד איסור הנאה בעור מ"בעל השור נקי", כיצד דורש הוא את התוספת "את"? ומשיבים: שיטת חכם זה היא ש"את" כמלה המלמדת על תוספת וריבוי הוא לא דריש דורש, וסבור הוא שמלה זו היא חלק טבעי ממבנה המשפט ואין ללמוד ממנה דבר.

21 כדתניא כפי ששנינו בברייתא: שמעון העמסוני, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'אתים' שבתורה במשמעות של תוספת וריבוי, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובשמו תשבע" דברים י, כ פירש ואמר שהוא חוזר בו מדרך דרש זו, שהרי אינו יכול לדרוש ריבוי ותוספת בפסוק זה ולומר שקיים דבר נוסף על ה' עצמו. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'אתים' שדרשת מה תהא עליהן? והרי כל הזמן דרשת "את" כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל אלה? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה מלדרוש דרשות אלה. עד שבא ר' עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים, שאדם מצווה לירא אותם כמורא שמים. ומכל מקום למדנו מכאן ששמעון העמסוני לפחות חזר בו ואיננו דורש עוד "את" כלשון ריבוי.

22 ג ועוד מקשים, והרי ערלה דרחמנא שהכתוב אמר "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" ויקרא יט, כג, ותניא ושנויה ברייתא "ערלים לא יאכל" — אין לי אלא איסור אכילה, מנין שאף לא יהנה ממנו הנאה אחרת, כגון שלא יצבע בו בצבע היוצא מן הפירות, ולא ידליק בו בשמנו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו... ערלים לא יאכל" — לרבות את כל ההנאות כולם לאיסור.

23 ונדייק: טעמא הטעם דוקא כיון שכתב רחמנא הכתוב "וערלתם ערלתו... ערלים" שהוא לשון הרחקה כפולה, הא לאו הכי, הוה אמינא הרי אם לא כך, הייתי אומר: איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, אף שנכתב הלשון "לא יאכל", וקשה אפילו לחזקיה!

24 ודוחים: לעולם "לא יאכל" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ושאני התם ושונה שם דכתיב שנאמר "יהיה לכם ערלים", ללמוד מכאן היתר הנאה. ואיצטריך והוצרך הכתוב לכתוב "וערלתם ערלתו", סלקא דעתך אמינא שאם יעלה על דעתך לומר הואיל וכתב "לכם" כפי שדורשים "לכם" בכל מקום — שלכם יהא, ומשמעו: מותר בהנאה. על כן קא משמע לן השמיע לנו שהוא אסור בהנאה.

25 ושואלים: ואלא השתא דכתיבי הנך קראי עכשיו שכתובים מקראות אלה אם כן "לכם" למה לי? והרי אין למדים מכאן דבר! ומשיבים שדרוש ביטוי זה לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: "לכם" — לרבות את הנטוע