ביאור שטיינזלץ על פסחים קי״ז

1 א כיון שהוזכר במשנה שאומרים: "ונאמר לפניו הללויה" דנים במשמעות מילה זו. אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: המילה "הללויה", והמילה "כסיה", וכן המילה "ידידיה" — מילה אחת הן, ואין לראותן כצירוף שתי מילים כגון הללו-יה. רב אמר: "כסיה" ו"מרחביה" — מילה אחת הן. רבה אמר: "מרחביה" בלבד היא מילה אחת והשאר — שתים.

2 איבעיא להו נשאלה להם השאלה: "מרחב יה" לשיטת רב חסדא מאי מה דינה האם מונה הוא אותה כשתי מילים או כמילה אחת? שהרי לא הזכירה בדבריו. ומשיבים: תיקו תעמוד השאלה במקומה ואין ניתן לפותרה.

3 איבעיא להו נשאלה להם השאלה השם "ידידיה" לשיטת רב שלא הזכיר אותו, מאי מה דינה? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לכך ממה שאמר רב במפורש: "ידידיה" נחלק לשנים והוא שני שמות, לפיכך ידיד הוא מילת חול כשאר מילים. יה הוא שם קודש וצריך לנהוג בו קדושה כשאר השמות הקדושים.

4 איבעיא להו נשאלה להם השאלה "הללויה" לשיטת רב מאי מה דינה האם מלה אחת היא או שתים? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לכך ממה שאמר רב: חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו ראיתי את התהילים של בית דודי ר' חייא שנאמר בהם "הללו" בחד גיסא בצד אחד, כלומר, בסוף שורה אחת ו"יה" בחד גיסא בצד אחד, כלומר: בתחילת השורה שלאחריה, ומשמע שמילה זו חלוקה לשתים.

5 ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על שיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי מה משמע "הללויה" — הללוהו בהלולים הרבה ויה שבסיומה הוא לשון הפלגה, ולא שם שמים.

6 ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה וחלוקה אמרתו זו של ר' יהושע בן לוי על אמרה אחרת שלו שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות לשונות של שבח נאמר ספר תהלים: בלשון "ניצוח", ב"נגון", ב"משכיל", ב"מזמור", ב"שיר", ב"אשרי", ב"תהלה, ב"תפלה", ב"הודאה", ב"הללויה". והוא מוסיף: גדול מכולן "הללויה" שכולל שם שמים ושבח בבת אחת. משמע שאף הוא סבור ש"הללויה" הריהו צירוף של שתי מילים ואחת מהן היא שם.

7 ב אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, שירת הים. שמות טו, יט משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. ושואלים: והלל זה האמור בתהילים פרקים קיג - קיח מי אמרו? ומשיבים: נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, כל זמן שיש בו מקום להלל ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן הרי הם אומרים דברי בקשה שבהלל. ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן שהרי יש נוסח ההלל גם פסוקי בקשה וגם הודאה על הגאולה.

8 תניא שנינו בברייתא, היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן שנאמר: "כלו תפלות דוד בן ישי" תהלים עב, כ אל תיקרי "כלו" אלא "כל אלו", כלומר כל האמור בתהלים תפילות דוד בן ישי הוא.

9 ומבררים: ולשיטות אחרות הלל זה מי אמרו? ומשיבים: ר' יוסי אומר: אלעזר בני אומר כי משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד המלך הוא שאמרו. ונראין דבריו של בני אלעזר יותר מדבריהן. והטעם הוא: אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן במשך כל אותם הדורות ולא אמרו שירה?! אלא ודאי אמרו שירה וכיון שנוהגים לומר בזמן זה את שירת ההלל ודאי תקנה עתיקה היא לומר הלל זה.

10 דבר אחר: וכי אפשר שפסלו של מיכה עומד בבכי כלומר, פסלו של מיכה עומד בזמן דוד וישראל אומרים את ההלל ומזמרים לפניו ובכי לשון סגי נהור הוא, שלא להזכיר גנות ישראל. גאונים ואומרים "כמוהם יהיו עושיהם", כאשר הפסל נעבד עדיין? אלא ודאי קדום הוא ההלל והוא מימי שירת הים.

11 ג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים — ר' אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן והן תפילות היחיד ואחר כך נמסרו לצבור. ר' יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן מתחילה, ואפילו אלה הכתובות על עצמו התכוון בהם לכל העם כולו. וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו. וכך יש לחלק: האמורות בלשון יחיד — כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים — כנגד ציבור.

12 כל מקום שמתחיל בלשון "ניצוח" ו"ניגון" "למנצח בנגינות" — כוונתו היא שמזמור זה יתקיים לעתיד לבא. ואם המזמור מתחיל בלשון "משכיל" — כוונתו שאמרו על ידי תורגמן, שנאמר לרבים כעין דרשה. שהוא אמרו כדרשן הדורש בלחש, והמתורגמן אמרו ופירשו ברבים. ואם נאמר בתחילת המזמור "לדוד מזמור" — מלמד ששרתה עליו שכינה תחילה ואחר כך אמר שירה. ואולם במקומות שנאמר "מזמור לדוד" — מלמד שאמר שירה תחילה ואחר כך שרתה עליו שכינה.

13 ודרך אגב בא הדבר ללמדך שאין השכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכן תחילה אמר דוד מזמור לה' מתוך שמחה ואחר כך זכה להשראת השכינה. וכעין זה שנאמר באלישע: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" מלכים ב' ג, טו.

14 אמר רב יהודה אמר רב: וכן היא הדרך גם לדבר הלכה, שראוי להקדים לו שמחה של מצוה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב, שאם רוצה אדם שיחלום חלום טוב, מוטב שילך לישון מתוך שמחה של מצוה.

15 ושואלים: איני וכי כן הוא?! וכי בשמחה יש ללמוד? והרי אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר מרירות ודרך ארץ תכוינה, שנאמר: "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר" שיה"ש ה, יג וכך דורשים: אל תקרי "שושנים" אלא "ששונים", כלומר: השפתים השונות, וכן אל תקרי "מור עבר" אלא "מר עבר", שלפני הלימוד צריך שתהא מרירות עוברת בשפתים.

16 ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה שצריך להיות בשמחה של מצוה — ברבה ברב, הא וזה שצריך להיות בכובד ראש ומרירות — בתלמידא בתלמיד.

17 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא ברבה זה וזה מדובר ברב. ולא קשיא קשה, הא זה שאמרנו שצריך להיות בשמחה — מדובר מקמי לפני שפתח בדברי הלכה, והא זה שאמרנו שצריך להיות במרירות — מדובר לבתר לאחר שפתח, שאז צריך להיות בכובד ראש. כפי המסופר: כי הא כפי שנהג רבא, מיקמי לפני שפתח להו לרבנן להם לחכמים בדבריו אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן דבר בדיחה והתבדחו החכמים, ולבסוף יתיב באימתא ישב באימה, ופתח בשמעתא בדבר הלכה.

18 ד תנו רבנן שנו חכמים: הלל זה מי אמרו? ר' אליעזר אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. הם אמרו: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד" תהלים קטו, א, משיבה רוח הקודש ואמרה להן: "למעני למעני אעשה" ישעיה מח, יא. ר' יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען וניצחום. הם אמרו: "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני".

19 ר' אליעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו. בשעה שעמד עליהם סיסרא הם אמרו: "לא לנו" ורוח הקודש משיבה ואומרת להם: "למעני למעני אעשה", ר' אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'. ר' עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'. ר' יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'.

20 וחכמים אומרים לא לתאריך מסויים ולמאורע מסיוים ניתקן, אלא נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו את ההלל על גאולתן, בתור דברי תודה.

21 ה ועוד בענין הללויה, אמר רב חסדא: "הללויה" האמור בפסוק האחרון שבכמה פרקי תהלים — סוף פירקא סוף הפרק הוא, המילה האחרונה בו. רבה בר רב הונא אמר: "הללויה" — ריש פירקא תחילת הפרק ויש להבינו כפתיחה לפרק הבא. אמר רב חסדא: חזינא להו לתילי דבי ראיתי את ספר התהילים של בית מדרשו של רב חנין בר רב דכתיב בהו שנאמר בהם "הללויה" באמצע פירקא הפרק, כלומר בין פרק לפרק ולא בסוף ולא בתחילה. אלמא מספקא ליה מכאן שהיה מסופק לו לאן שייכת המילה.

22 אמר רב חנין בר אבא: הכל מודים בפסוק כגון "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" תהילים קמה, כא כי "הללויה" דבתריה שאחריו בתהילים קמו, א — ריש פירקא ראש הפרק הוא ולא סופו. וכן: "רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד" תהילים קיב, י, "הללויה" דבתריה שאחריו תהילים קיג, א — ריש פירקא ראש הפרק הוא. וכן: "שעומדים בבית ה'" תהילים קלה, ב "הללויה" דבתריה שאחריו — ריש פירקא תהילים קלה, ג ראש פרק הוא.

23 קראי החכמים הבקיאים במקרא מוסיפין אף את אלו: "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" תהילים קי, ז הללויה דבתריה שאחריו תהילים קיא, א — ריש פירקא ראש פרק הוא. וכן: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עומדת לעד" תהילים קיא, י "הללויה" דבתריה שאחריו תהילים קיב, א — ריש פירקא ראש פרק הוא.

24 ומציעים: נימא כתנאי האם אפשר לומר שיש כאן מחלוקת תנאים ששנינו במשנתנו: עד היכן הוא אומר בהלל בתחילת סדר ליל פסח, בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה" תהילים קיג, ט ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים" תהילים קיד, ח. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת, עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "בצאת ישראל ממצרים" תהילים קיד, א שהוא ראשית הפרק מיד אחר "אם הבנים שמחה הללויה". ובית הלל אומרים: עד "לא לנו ה' לא לנו" תהילים קטו, א, שהוא מיד לאחר "חלמיש למעינו מים".

25 מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה נחלקו שתי ברייתות אלו: למאן מי שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" — סבר כי "הללויה" שנאמר אחריו הריהו ריש פירקא תחילת הפרק, ומאן מי שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל" סבר כי "הללויה" סוף פירקא סוף הפרק הקודם ולא נחלקו אלא במילה "הללויה" אם לאמרה בשלב זה או עם חידוש אמירת ההלל לאחר הסעודה.

26 ודוחים: אין להוכיח מכאן, רב חסדא מתרץ לטעמיה מיישב את ההבדל בין הברייתות לשיטתו, דכולי עלמא סברי שהכל סבורים: כי "הללויה" סוף פירקא הפרק הוא ואילו מאן מי שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל" — שפיר יפה, שהרי הוא מתחיל מן הפסוק הבא, ומאן מי שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" כוונתו היתה עד ועד בכלל, ויגמור כל הפסוק ו"הללויה" בכללו.

27 ומקשים: ונימא אם כן שיאמר התנא עד "הללויה"! וכי תימא ואם תאמר שלא ידעינן הי יודעים אנו איזו "הללויה" כוונתו ונימא ושיאמר "הללויה" של "אם הבנים שמחה"? ומעירים: אכן קשיא קשה הדבר לשיטת רב חסדא.

28 וכן רבה בר רב הונא מתרץ לטעמיה מיישב את סתירת הברייתות לטעמו, לשיטתו: דכולי עלמא לדעת הכל "הללויה" — ריש פירקא תחילת הפרק הוא, מאן מי שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" — שפיר יפה, ומאן מי שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל", סבר כי מה שאנו אומרים "עד" כוונתו עד ולא עד בכלל ולא מסיימים ב"הללויה" שלאחר "אם הבנים".

29 ומקשים אף לשיטתו: ונימא ושיאמר שאומרים עד "הללויה", וכי תימא דלא ידעינן הי ואם תאמר שאיננו יודעים באיזה "הללויה" מדובר ונימא שיאמר עד "הללויה" ש"בצאת ישראל"? ומסכמים: כי גם לשיטה זו אכן קשיא קשה הדבר.

30 א שנינו במשנה כי חותם בגאולה. אגב מחלוקת זו בנוסח חתימת הברכה, אמר רבא: בסוף קריאת שמע ובסוף הלל של פסח — לשון חתימת הברכה היא "גאל ישראל", שהיא לשון עבר. דצלותא שבתוך התפילה שמונה עשרה — החתימה היא "גואל ישראל", בלשון הווה. מאי טעמא מה טעם השינוי — כי בתפילה רחמי נינהו בקשה היא ולכן מזכירים גאולה שבכל עת, שציפייתנו ובקשתנו בתפילתנו לגאולה.

31 וכן בדומה לזה אמר ר' זירא: דקידושא הנוסח בקידוש הוא — "אשר קדשנו במצותיו וצונו", בלשון עבר, אבל דצלותא הנוסח שבתפילה הוא "קדשנו במצותיך" — לשון עתיד. מאי טעמא מה טעם ההבדל, כי בתפילה דרחמי נינהו שלשון בקשת רחמים הם וצריך לבקש על העתיד.

32 אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של שבת, אף שהשבת אינה קשורה ישירות ביציאת מצרים. וראיה לדבר: כתיב הכא נאמר כאן בפסח: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" דברים טז, ג, וכתיב התם ונאמר שם בשבת "זכור את יום השבת לקדשו" שמות כ, ח ולומדים גזירה שוה "יום" "יום". שאף בשבת יש להזכיר יציאת מצרים.

33 ועוד בנוסחות התפילות, אמר רבה בר שילא: דצלותא אותה תפילה שמדברים בה על כינון מלכות ישראל, חותמים בה: "מצמיח קרן ישועה", דאפטרתא זו שאומרים בברכות ההפטרה, מסיימים בה: "מגן דוד".

34 ומעירים אגב כך על הכתוב שהבטיח ה' לדוד על ידי נתן הנביא: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ" שמואל ב' ז, ט. תני שנה רב יוסף: זהו כוונת "כשם הגדולים", שאומרים "מגן דוד" כדרך שאומרים על גדול האבות "מגן אברהם".

35 אמר ר' שמעון בן לקיש: בברכת ה' לאברהם נאמר: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" בראשית יב, ב ויש להבין: "ואעשך לגוי גדול" — זהו שאומרים בתפילה "אלהי אברהם", "ואברכך" — זהו שאומרים "אלהי יצחק", שיש בכך ברכה לאב שבנו זוכה לשם עולם. ו"אגדלה שמך" — זהו שאומרים "אלהי יעקב".

36 יכול יהו חותמין את הברכה בכולן בכל שמות האבות? תלמוד לומר בסוף הכתוב: "והיה ברכה" כלומר: אתה תהיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן, שאומרים "מגן אברהם".

37 ב אמר רבא: אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי מצאתי את זקני פומבדיתא שיושבים ואומרים: בשבתא, בין בצלותא בין בקידושא בשבת, בין בתפילה בין בקידוש אומרים: "מקדש השבת". ביומא טבא, בין בצלותא ובין בקידושא ביום טוב, בין בתפילה בין בקידוש אומרים: "מקדש ישראל והזמנים". ואמינא להו אנא ואמרתי להם אני: אדרבה להפך, דצלותא זה שבתפילה בין בשבתא בין ביומא טבא בין בשבת ובין ביום טוב צריך לומר: "מקדש ישראל", ואילו בקידושא דשבתא בקידוש של שבת צריך לומר: "מקדש השבת". ובקידוש של יומא טבא יום טוב צריך לומר: "מקדש ישראל והזמנים".

38 ואמר להם: ואנא אמינא טעמא דידי וטעמא דידכו ואני אומר את הטעם שלי ואת הטעם שלכם. טעמא דידכו הטעם שלכם הוא: כי שבת קביעא וקיימא שהיא קבועה ועומדת ותמיד חלה ביום השביעי, לכן יש לומר בין בצלותא ובין בקידושא בין בתפילה ובין בקידוש "מקדש השבת", שהרי ה' הוא מקדשה בקביעות, ואינה צריכה לקידוש על ידי בית דין. ואולם, יומא טבא יום טוב, שישראל הוא דקבעי ליה שקובעים אותו, שכן בית דין של ישראל הם דקמעברי ירחי וקבעי לשני שמעברים את החודשים וקובעים את השנים — לכן אומרים "מקדש ישראל והזמנים".

39 זהו הטעם שלכם, אבל טעמא דידי טעמי שלי: צלותא תפילה שברבים איתא ישנה — אומרים בה: "מקדש ישראל", משום כבוד ישראל המתפללים. קידוש שביחיד איתא ישנו לכן בשבת אומרים: "מקדש השבת", ואילו ביום טוב אומרים: "מקדש ישראל והזמנים".

40 את טעמו זו של רבא דוחים: ולא היא ואינו כן, שכן צלותא תפילה ביחיד מי ליתיה האם אין? וקידושא וקידוש ברבים מי ליתיה האם אין? ואם כן אין משמעות לחלוקה זו. ורבא סבר: זיל בתר לך אחר העיקר, ובעיקר הדברים תפילה היא תפילת הרבים, והקידוש נאמר על ידי יחיד.

41 מסופר: עולא בר רב נחית קמיה ירד לפני התיבה בפני רבא, אמר את נוסח התפילה כסבי כזקני פומבדיתא, ולא אמר ליה לו רבא ולא מידי דבר. אלמא: הדר ביה מכאן שחזר בו רבא משיטתו וקיבל את דעתם. וכן מסופר: רב נתן אבוה אביו של רב הונא בריה בנו של רב נתן נחית קמיה ירד לפני התיבה לפני רב פפא, אמר כסבי דפומבדיתא כזקני פומבדיתא ובנוסחם, ושבחיה ושיבחו רב פפא, שעשה כדין.

42 אמר רבינא: אנא איקלע אני הזדמנתי לסורא קמיה לפני מרימר ונחית קמיה שלוחא דציבורא וירד לפני התיבה לפניו שליח הציבור ואמר כנוסח סבי דפומבדיתא זקני פומבדיתא, והוו משתקי ליה כולי עלמא והיו משתקים אותו הכל שהיה נוסח זה חדש עבורם, אמר להו להם מרימר: שבקוהו הניחו לו שכן הילכתא כסבי דפומבדיתא הלכה כזקני פומבדיתא ולא הוו משתקו ליה היו משתקים אותו עוד והניחו לו לסיים בנוסח זה.

43 ג משנה מזגו לו כוס שלישי של יין מברך על מזונו ברכת המזון על כוס זו. מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל שאת חלקו הראשון כבר אמר לפני הסעודה. ואומר עליו בסוף ההלל את ברכת השיר. בין הכוסות הללו שקבעו חכמים, אם רוצה לשתות עוד — ישתה, אולם בין כוס שלישי לרביעי — לא ישתה.

44 ד גמרא אמר ליה לו רב חנן לרבא: שמע מינה למד ממנו כי ברכת המזון טעונה כוס שהרי נאמר כאן שעם כוס שלישי מברך על מזונו. אמר ליה לו רבא: אין מכאן ראיה, כי ארבע כסי כוסות תיקנו רבנן חכמים לשתות דרך חירות, ואף שאכן לא נתקנו הכוסות מעיקרו לצורך זה, מכל מקום כל חד וחד נעביד ביה אחת ואחת מהם ראוי שתהיה נעשית בו מצוה שכיון שתיקנו חכמים ארבע כוסות אלו, הצמידו במידת האפשר לכל כוס מצוה מיוחדת. אבל ברכת המזון שבכל ימות השנה אכן אינה צריכה כוס.

45 ה במשנה שנינו כי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר.