ביאור שטיינזלץ על פסחים ס״א

1 וישנו לאחר מיתה שאם הקדיש אדם קרבן ומת, מביא בנו את הקרבן במקומו, וקרבן זה יכול להיפסל על ידי מחשבה בשינוי קודש וצריך להביא קרבן אחר, וישנו פסול זה של שינוי קודש בקרבן צבור כמו בקרבן יחיד. תאמר בשינוי בעלים שאינו כן, שאין פסולו בגופו ואינו בארבע עבודות אלא בשחיטה בלבד ואינו לאחר מיתה שהרי אין בעלים ממש לקרבן זה שהרי הוא מת ואם שינה שמו כשר, ואינו בצבור כביחיד שהרי לא שייך לשנות את שם בעליו שהוא הציבור לשם אחר.

2 ואף על גב דתרתי לאו דוקא ואף על פי ששנים מן ההבדלים אינם מדויקים ואפשר לערער עליהם כאשר יבואר, תרתי מיהא דוקא שנים מכל מקום מדויקים. ומסבירים את חוסר הדיוק: דמאי שנא שמה שונה שינוי בעלים שאמרנו דלא הוי? שאין פסולו בגופו משום שפסולו מחשבה בעלמא בלבד היא ואין הפסול בגופו של הקרבן, ואם כן אפשר לומר כי שינוי קודש נמי גם כן פסולו מחשבה בעלמא בלבד היא ואין גופו של הקרבן נפסל, ואם כן אין זה הבדל אמיתי.

3 ותו ועוד: הא זה שאמר ששינוי בעלים אינו לאחר מיתה אולם לשיטת רב פנחס בריה בנו של רב אמי שאמר זבחים ד,ב. וזבחים ז,ב: יש שינוי בעלים לאחר מיתה ואם נשתנה שמו של הבעלים צריך בנו להביא קרבן אחר לשמו, מאי איכא למימר מה יש לומר? ולשיטה זו אין הבדל אף בנקודה זו. אולם תרתי מיהת דוקא נינהו שנים מן ההבדלים בכל אופן מדוייקים הם.

4 אלא יש לדחות את הצעת רב פפא, אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים — נעשה כמי שאין לו בעלים כלומר, ששחטו שלא לשם בעליו בזמנו ואף הוא פסול.

5 א משנה שחטו את הפסח, שלא לאוכליו כלומר לשם אנשים שאינם מסוגלים לאוכלו, או שלא למנויו לשם אלה שלא נמנו מקודם לאכול ממנו, או שחטו לערלים ולטמאים שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מן הפסח — הרי זה פסול. אולם אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים — הרי זה כשר, שאין מחשבה חלקית של פסול פוסלת.

6 שחטו את הפסח קודם חצות היום — פסול, משום שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו. שחטו קודם לתמיד של בין הערבים — כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בוחש בדמו למניעת קרישתו עד שיזרק דם קרבן התמיד ואחר כך יזרקו את דם הפסח. ואם נזרק דם הפסח לפני דם התמיד — בכל זאת כשר, שאין שינוי זה פוסל את הקרבן.

7 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: כיצד שלא לאוכליו? שחטו לשום חולה או לשום זקן שאינם מסוגלים לאכול ממנו אפילו כזית. כיצד שלא למנויו? אם נמנו עליו חבורה זו של אוכלים, ושחטו לשם חבורה אחרת.

8 ושואלים: הלכה זו שאינה כתובה במפורש בתורה מנהני מילי מנין דברים אלה? ומביאים ממה דתנו רבנן ששנו חכמים על הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" שמות יב, ד, ואמרו: "במכסת" — מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שהכל נעשה לפי מכסת = מנין הנפשות שנמנו עליו לפני שחיטה,

9 יכול שאם שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה ובכל זאת יהא כשר בדיעבד — תלמוד לומר מן ההכפלה בלשון שנאמר שם פעמיים גם "במכסת" וגם "תכסו", הכתוב חזר ושנה עליו כדי לעכב.

10 רבי אומר: "תכוסו" זה לשון סורסי ארמי הוא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי משמע: שחוט לי טלה זה, ללמד שמכסת הנפשות וקביעת המנויים צריכה להיות בזמן שחיטה.

11 אשכחן מצאנו ולמדנו מכאן שאם שחטו את הפסח שלא למנויו הרי הוא פסול, אבל שחטו שלא לאוכליו מנא לן מנין לנו שהוא פסול? ומשיבים: אמר קרא המקרא "איש לפי אכלו תכסו", הרי שאיתקש הושוו אוכלין למנויין, כשם שפסול כששחטו שלא למנויו כך פסול כששחטו שלא לאוכליו.

12 א שחטו את הפסח למולין לשם אנשים נימולים, אבל חשב על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקת הדם, שאף שאסורים לאכול ממנו שיתכפרו בזריקת דם הקרבן. רב חסדא אמר: קרבן כזה פסול. רבה אמר: כשר. ומבארים: רב חסדא אמר: פסול, שלדעתו יש תוקף למחשבת ערלים להיות פוסלת בשעת זריקה. רבה אמר: כשר, שלדעתו אין מחשבת ערלים פוסלת בזריקה אלא בשעת שחיטה בלבד.

13 אמר רבה: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה את הדעה הזו? דתניא שהרי שנינו בברייתא: יכול יפסול הערל את בני חבורה הכשרים הבאין עמו ודין הוא, הרי זה דבר שאפשר ללמוד בדרך ההגיון: הואיל וערלה היותו ערל פוסלת את קרבן הפסח שנשחט עבורו ואף טומאה פוסלת, מה טומאה — לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה שאם נשחט הפסח לצורך חבורה שהיה אחד ממנוייה טמא — אינו פוסל את הקרבן על כל החבורה כולה, אף ערלה לא עשה בה מקצת ערלה שהיה אחד מן החבורה ערל, ככל ערלה לפסול את הקרבן כאילו היו כל מנויים ערלים.

14 או שמא כלך לך ודון בענין זה לדרך זו: הואיל וערלה פוסלת בקרבן ושינוי זמן פוסל, מה זמן אם אמר בשעת שחיטה שרצונו לאכול את מקצת הקרבן מחוץ לזמן הקבוע לו עשה בה מקצת זמן ככל זמן ופסל את הכל, אף ערלה, עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה ופסל הכל.

15 ודנים: נראה למי דומה איזו השוואה נראית יותר, ונאמר: דנים דבר דין ערלה שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר מדין טומאה שאינו נוהג בכל הזבחים, שבשאר קרבנות יכול הטמא לשלוח את קרבנו ולהתכפר בו ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים.

16 או שמא כלך לך לדרך זו: דנין דבר דין ערלה שלא הותר מכללו ולא נמצא לו כל היתר מדבר שינוי זמן שלא הותר מכללו שלערלה בכל קרבן שהוא וכן לשינוי זמן אין כל היתר. ואל תוכיח טומאה — שהותרה מכללה שהרי יש מקרים שבהם מותר להקריב את הפסח בטומאה, כגון כאשר כל ישראל כולם טמאים,

17 תלמוד לומר "זאת", כאמור "ויאמר ה' אל משה ואהרן: זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" שמות יב, מג-מד. ויש לבאר: מאי מה משמע הלימוד מן ההדגשה "זאת"? אילימא אם תאמר שבא ללמדנו שכולה ערלה — פסלה, שאם כל החבורה היא של ערלים הריהי פסולה, אבל מקצתה — לא פסלה, האי דבר זה מ"וכל ערל" נפקא יוצא שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח, ולמדים מן הריבוי "כל" שאסור שיהו כולם ערלים

18 אלא לאו הכי קתני האם לא כך שנינו, כלומר כך יש להבין: תלמוד לומר "וכל ערל" — רק אם כל החבורה כולה ערלה — פסלה, אבל אם רק מקצתה ערלה — לא פסלה. וכי תימא ואם תאמר הוא הדין אף לזריקה שכולה ערלה מיהא בכל אופן פסלה, שאם חושב בזמן זריקה שהוא זורק לשם ערלים בלבד יפסל הקרבן — תלמוד לומר "זאת" לצמצם ולמעט ולומר בשחיטה הוא הדין שכולה ערלה מיהא בכל אופן פסלה, אבל זריקה אפילו כולה ערלה נמי גם כן לא פסלה.

19 וכי תימא מאי קולא ואם תאמר מהי ההקלה הזו שבזריקה מבשחיטה, שאנו אומרים שדבר הפוסל בשעת שחיטה אינו פוסל בזריקה? טעמו של רבה הוא שאין מחשבת אוכלין בזריקה שפסול קרבן בפסח על ידי מחשבה שיאכלו פסולים — אינו נלמד אלא בשעת שחיטה ולא בעבודת הזריקה.

20 ורב חסדא סבור אדרבה להיפך לאידך גיסא לצד אחר יש להבין: תלמוד לומר "וכל ערל" משמע — כולה ערלה פסלה, אבל מקצתה לא פסלה, ואימתי — בשעת שחיטה, אבל בשעת זריקה — אפילו מקצתה נמי פסלה חשב על מקצת ערלים גם כן פסל. וכי תימא ואם תאמר הוא הדין לזריקה כבשחיטה שעד דאיכא שיש כולה ערלה לא פסלה, תלמוד לומר "זאת" להגביל וללמד: שחיטה הוא שמקצתה לא פסלה, אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה.

21 וכי תימא ואם תאמר ומאי חומריה ומהי חומרתה של זריקה מבשחיטה, שאנו אומרים שדבר שאינו פוסל בשחיטה פוסל בזריקה? יש לומר: שלא מקבע פיגול אלא בזריקה כי עד עבודת הזריקה שהיא אחרונה אם מצרפים מחשבת פסול אחר וכגון אכילה חוץ למקומו, בעבודה אין הקרבן נעשה פיגול אלא רק פסול בלבד, ואינו נחשב כפיגול להתחייב על אכילתו כרת אלא אם כל העבודות האחרות נעשו מתוך מחשבה כשרה או מתוך מחשבת פיגול חוץ לזמנו, ודבר זה אינו מתברר אלא בעבודה האחרונה שהיא הזריקה, הרי שזריקה היא עבודה העלולה יותר לפסול במחשבה.

22 שיטת ביאור זו מתקיף לה מקשה עליה רב אשי: ממאי דהאי ממה מסיק אתה שזה "וכל ערל" כולה כל החבורה משמע? ומכאן ממשיך אתה לדון. דילמא האי שמא זה הביטוי "וכל ערל" משמע כל דהו כלשהו ערלה אפילו מקצת, ולכן כתב רחמנא המקרא "זאת", ללמדנו שעד דאיכא שיש חבורה שכולה ערלה ערלים לא פסלה, לא שנא אינו שונה בשעת שחיטה ולא שנא ואינו שונה בשעת זריקה. ומכאן שההוכחות והמחלוקת לא בתחום זה היו. אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבה: