ביאור שטיינזלץ על פסחים ה׳

1 דהא איתקש שהרי הושוותה זמן השבתת שאור לזמן אכילת חמץ, שמשעה שנאסרה אכילת חמץ חלה החובה להשבית שאור, וזמן אכילת חמץ לזמן אכילת מצה, שמשעת חובת אכילת מצה נאסרה אכילת חמץ.

2 ומפרטים; השבתת שאור הושוותה לאכילת חמץ, שכן שתיהן נאמרו בפסוק אחד, דכ תיב שנאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" שמות יב, יט.

3 ואכילת חמץ הושוותה לאכילת מצה, שכן שתיהן נאמרו בפסוק אחד, דכ תיב שנאמר: "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות" שמות יב, כ, וכתיב ביה ונאמר בה במצה: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" שמות יב, יח. ואם כן יודעים אנו דבר זה ממקור אחר, ואין צורך בלימוד הנוסף.

4 ושואלים: ואימא ואמור שבא הדבר לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. שיש לבער את החמץ מן הבית עוד בליל ארבעה עשר! ודוחים: דבר זה אי אפשר לאומרו שהרי 'ביום' כתיב נאמר.

5 ושואלים: אם כן ואימא מצפרא ואמור שמיד מן הבוקר של ארבעה עשר יחוייב לבער! ומשיבים: אין לומר כן שהרי נאמר "אך ביום הראשון", "אך" חלק. כי מלת "אך" לשון מיעוט וצמצום הוא, ומשמעה: לא כל היום אלא חלק מן היום, ולכן מחלקים: חצי היום אינו חייב בביעור, וחציו השני חייב בביעור.

6 א דבי ר' ישמעאל תנא חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל שנה: מצינו יום ארבעה עשר עצמו שנקרא "ראשון", שהרי נאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש" שמות יב, יח. רב נחמן בר יצחק אמר: הפסוק עצמו מתפרש לענין ביעור בארבעה עשר, כי "ראשון" — דמעיקרא זה שהיה בתחילה קודם לאחרים משמע. ואף כאן ה"ראשון" הוא היום שבתחילה, בערב החג, שכן אמר קרא הכתוב: "הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת " איוב טו, ז, הרי ש"הראשון" הוא זה הקודם לאחרים, כפי ההקבלה שבפסוק.

7 ותוהים: אלא מעתה אם כך נפרש "הראשון", אם כן מה שנאמר בסוכות "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" ויקרא כג, מ הכי נמי כך גם כן ראשון דמעיקרא שמתחילה משמע, והאם חובת נטילת הלולב ביום ארבעה עשר לתשרי!?

8 ודוחים: שאני התם, דכתיב שונה שם, שכן נאמר מיד לאחר מכן "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" ויקרא כג, מ, מה שביעי בשבעת ימים אלה — שביעי לחג עצמו, אף "ראשון" — ראשון לחג עצמו, ואין כוונתו לערב החג. ואולם לעניננו כשלא פורש הדבר, הרי "ראשון" משמעו היום הקודם.

9 ומקשים: הכי נמי כתיב כך גם כן נאמר בפסח: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם שבעת ימים מצות תאכלו" שמות יב, טו, וכשם ששביעי שם — שביעי לחג הוא, אף ראשון — ראשון לחג! ומתרצים: אם כן, נכתוב קרא שיכתוב המקרא "ראשון", "הראשון" ההדגשה בה"א הידיעה למה לי? שמע מינה למד מכאן לכדאמרן לכמו שאמרנו ש"הראשון" משמעו — הקודם ליום ראשון.

10 ומקשים: אי הכי, התם נמי אם כך שם בסוכות גם כן "הראשון" למה לי? ותו, התם ועוד, שם דכ תיב שנאמר: "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" ויקרא כג, לט אימר אמור ש"ראשון" — דמעיקרא שמתחילה הקודם לחג, משמע? ודוחים: שאני התם שונה שם שכן אמר קרא הכתוב: "וביום השמיני שבתון", ללמד: מה "שמיני" — שמיני ליום החג הראשון, אף "ראשון" — ראשון של חג.

11 ומה ששאלת לשון "הראשון" למה לי? בא הדבר למעוטי למעט חולו של מועד, לומר שאין בו איסור מלאכה וקדושת יום טוב. ותוהים: הלא חולו של מועד מ"ראשון" ו"שמיני" נפקא יוצא, שהרי נאמר בכתוב שראשון ושמיני בלבד הם ימי החג, וממילא מובן שהימים שבאמצע אינם כן!

12 ומתרצים: איצטריך הוצרך הדבר. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל שכתב רחמנא הכתוב "וביום השמיני", היינו מבינים לפי הכלל המקובל וי"ו מוסיף על ענין ראשון. כי כאשר מתחיל פסוק או ענין בוי"ו משמעו שאין הוא מופרד מן הקודם אלא בא להוסיף עליו. והיינו סבורים שאפילו בחולו של מועד יש לנהוג קדושת החג כביום השמיני, לכן קא משמע לן השמיע לנו הפסוק שאין לפרש כך.

13 ותוהים: אם כן, ולא לכתוב רחמנא יכתוב הכתוב לא וי"ו של "וביום השמיני" ולא ה"א של "הראשון", שכפי ההסבר הקודם באו להוציא זו מזו, ולכן לא יצטרכו לתוספות אלה?! ותו, התם ועוד, שם דכ תיב שנאמר: "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" ויקרא כג, ז סבור אתה כי "ראשון" דמעיקרא שמתחילה משמע, בערב החג?!

14 אלא אין מקום לפירושים הקודמים של "הראשון" בנושאים אלה, והני אותם שלשה "ראשון" שנאמרו כאן מיבעי ליה לכדתני דבי נצרכו להם לכמו שדרש החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל. דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: בשכר שלשה "ראשון" שנאמרו בעניני החגים שישראל שומרים אותם, זכו ישראל לשלשה דברים שנקראו "ראשון", והם: להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.

15 להכרית זרעו של עשו, דכתיב שנאמר בו: "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו" בראשית כה, כה. ולבנין בית המקדש, דכתיב שנאמר בו: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" ירמיהו יז, יב. וכן זכו לשמו של משיח, דכתיב שנאמר בו: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן" ישעיה מא, כז. אבל "הראשון" שנאמר בפסח משמעו — זה שלפני ההתחלה, ערב פסח.

16 ב רבא אמר: הלכה זו נלמדת מהכא מכאן, שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" שמות לד, כה, כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ולכן יש לבער את החמץ עוד באותו חלק של יום הארבעה עשר, לפני זמן שחיטת הפסח.

17 ומקשים: ואימא: כל חד וחד כי שחיט ואמור: כל אחד ואחד כאשר הוא שוחט ידאג שלא יהא חמץ מצוי בידו, ואין זמן קבוע לדבר! ומשיבים: זמן שחיטה של הפסח אמר רחמנא הכתוב. והוא משש שעות ולמעלה כאשר מתחיל זמן זה.

18 ג ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך שבה כמה מן השיטות שהבאנו. "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" שמות יב, טו משמעו: מערב יום טוב, או שמא אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" שמות לד, כה, כלומר לא תשחט את הפסח, ועדיין חמץ קיים, אלה דברי ר' ישמעאל.

19 ר' עקיבא אומר: אינו צריך להוכחה זו אלא, הרי הוא אומר: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", וכתיב ונאמר "וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" שמות ט״ז:כ״ו, ומצינו להבערה להבערה שהיא אב מלאכה, ולכן ברור שביום טוב עצמו אי אפשר לשרוף את החמץ משום איסור הבערה שאינה מצורכי היום טוב עצמו, הרי שאין אפשרות לעשות זאת אלא לפני החג.

20 ר' יוסי אומר: אינו צריך להוכחה בדרך זו, הרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" משמעו: מערב יום טוב, או שמא אינו אלא ביום טוב עצמו — תלמוד לומר "אך" — חלק, כלומר מקצת היום בביעור, ומקצתו אינו בביעור. ואי ואם נאמר שביום טוב ראשון עצמו, מי שרי האם מותר בחמץ? הא איתקש הרי הושוותה בפסוק השבתת שאר לאכילת חמץ, שבזמן חובת השבתת שאור חלה גם חובת ביעור חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! אמר רבא

21 שמע מינה למד ממנה מדברי ר' עקיבא תלת שלושה דברים בהלכה. שמע מינה למד ממנה כי לדעתו אין ביעור חמץ אלא שריפה, שהרי טעמו משום איסור הבערה ביום טוב. ושמע מינה ולמד ממנה הבערה שנתפרש איסורה במקרא לחלק יצאת באה כדי להפריד בין אבות המלאכה השונים, שהעושה כמה מיני אבות מלאכה חייב על כל אב מלאכה לעצמו. ולא כשיטה האחרת שלפיה איסור הבערה הוא איסור לעצמו, הקל מאבות המלאכה האחרים. ושמע מינה ולמד ממנה שלא אמרינן אומרים אנו: הואיל והותרה הבערה לצורך שהרי מותר להבעיר אש לבישול ביום טוב, הותרה נמי גם כן שלא לצורך אכילה, כגון לשריפת החמץ.

22 א תנו רבנן שנו חכמים על הנאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" שמות יב, יט ושואלים: מה תלמוד לומר מה מלמדנו כתוב זה? והלא כבר נאמר "לא יראה לך שאר ולא יראה לך חמץ בכל גבלך" שמות יג, ז!

23 ומסבירים: לפי שנאמר "לא יראה לך שאר", היינו מבינים: שאור שלך אי אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים של גויים ושל גבוה השייך להקדש. יכול יטמין את החמץ שלו בביתו או יקבל פקדונות של חמץ מן הגוי — תלמוד לומר "לא ימצא" משמע שאסור שיהא מצוי בביתו חמץ מכל סוג.

24 ואין לי אלא בגוי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. גוי שכיבשתו, ושרוי עמך בחצר מנין שגם הוא בכלל? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם" לגמרי, ואף הוא בכלל.

25 ושואלים: אם נסמוך על הכתוב "לא ימצא בבתיכם" נבין שאין לי אלא שבבתיכם ממש, מה שנמצא בבורות בשיחין ובמערות מיני בורות מנין שאף הוא בכלל? תלמוד לומר "בכל גבלך" — בכל השייך לך.

26 ועדיין אני אומר: על חמץ שבבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי. אולם בגבולין מחוץ לבית הדירה — שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים של גויים ושל גבוה של הקדש. מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה שהאיסור שווה בשניהם?

27 תלמוד לומר: "שאר" "שאר" לגזירה שוה. נאמר "שאר" בבתים — "שאר לא ימצא בבתיכם", ונאמר "שאר" בגבולין — "לא יראה לך שאר", ולמדים מכאן להשוות ההלכות: מה "שאור" האמור בבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, אף לגבי "שאור" האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יקבל פקדונות מן הגוים,

28 ומה "שאור" האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף "שאור" האמור בבתים — שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

29 ב לאחר הבאת ברייתא זו דנים בכמה דברים תמוהים ובלתי מובנים שבה. אמר מר החכם: אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: מה טיבו של לימוד זה? הרי פשוט יותר הדין לגבי גוי שכיבשתו ושרוי עמך, יותר מגוי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך.

30 ואם כן, כלפי לייא הצד ההפוך הולך דיון זה, ההיפך הוא המסתבר! אמר אביי: איפוך הפוך ואמור: אין לי לאסור אלא בגוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר וכו'.

31 רבא אמר: לעולם לא תיפוך תהפוך את הדברים, אלא יש לשנות את ההבנה בהם, כי לימוד זה אינו המשך של המשפט הקודם, אלא וארישא קאי ולראש הברייתא הוא מוסב, ולענין היתר. וכך יש לקרוא את המשפט השלם: חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה, שחמץ של גוי אין חייבים בביעורו. אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר שאין לך קשר עמו ועם חמצו, אבל גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שאף חמץ שלו אינך חייב בביעורו? תלמוד לומר "לא ימצא".

32 ותוהים: אם כן, והאי תנא מיהדר אהיתירא ותנא זה מחזר למצוא היתר לחמץ זה של הגוי באשר הוא, ובסוף הדבר נסיב לה קרא לאיסורא והביא את הפסוק שעניינו לאסור "לא ימצא"?! ומשיבים שלא הביא התנא הוכחה מלשון "לא ימצא" אלא מן הביטוי השלם "לא ימצא לך", משום שנאמר "לך" "לך" תרי זימני שתי פעמים שבא להדגיש: רק חמץ השייך לך, לישראל, הוא האסור.

33 ג אמר מר החכם: יכול יטמין ויקבל פקדונות של חמץ מן הגוים תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: הא אמרת רישא הרי אמרת בתחילה חמץ שלך — אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, משמע מכך של גוים מותר שיהא מצוי בביתו!

34 ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה שאסור — מדובר דקביל עליה שקבל עליו אחריות שאם יאבד ישלם מחירו, ונמצא החמץ כאילו היה שלו. הא זה שמותר — מדובר שלא קביל עליה קבל עליו אחריות, ונשאר החמץ ממון הגוי לכל דבר.

35 כי הא כמו זה שאמר להו להם רבא לבני העיר מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו בערו את החמץ של אנשי הצבא הגוים מבתיכם שהיו אנשי הצבא מביאים עימם קמח, ובני העיר היו חייבים לאפות ממנו לחם עבורם. וטעמו של דבר, כיון שאילו מיגנב יגנב הקמח ואילו מיתביד יאבד — ברשותייכו קאי, ובעיתו לשלומי ברשותכם הוא עומד, וצריכים אתם לשלם עבורו, אם כן, כדילכון דמי כשלכם הוא נחשב ואסור.

36 ומקשים: הניחא למאן הסבר זה נוח לדעת מי שאמר דבר הגורם לממון — כממון דמי נחשב, כלומר אפילו דבר שכשלעצמו או בשעה זו אינו שווה כסף, אבל אבידתו או גניבתו גורמת התחייבות כספית, הריהו נחשב ככסף ממש. ולשיטה זו אף שהחמץ של החיילים אינו שלו, כיון שחייב באחריותו — הריהו כשלו. אלא למאן לדעת מי שאמר שדבר הגורם לממון לאו לא כממון דמי הוא נחשב, מאי איכא למימר מה יש לומר?

37 ומשיבים: שאני הכא שונה כאן, שאמר "לא ימצא", להדגיש: לא ימצא מכל מקום, ואפילו כאשר יש רק קשר קלוש עם הישראל המחזיק את החמץ ברשותו, אף שאינו מתחייב דבר באבידתו או בגניבתו.

38 איכא דאמרי יש שאומרים זאת להיפך: הניחא למאן הסבר זה נוח לדעת מי שאמר דבר הגורם לממון לאו לא כממון דמי הוא נחשב,