1או דילמא שמא בשתי עבודות תנן שנינו במשנה שבעבודה אחת חשב מחשבה אחת, ובשניה מחשבה אחרת, ונאמר כי אפילו לשיטת ר' מאיר שאמר בכלל "תפוס לשון ראשון" — הני מילי דברים אלה שאמר, אמורים בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל שנפסל, שכיון שאמר דיבור שני בזמן עבודה אחרת הרי גם הוא נחשב.2אמרי אומרים, שואלים: אהייא על איזה קטע מן המשנה בעצם דנים אנו? אי נימא אם נאמר על מה שאמרנו שלא לשמו ולשמו, הרי בין שהיה הדבר בעבודה אחת בין בשתי עבודות, בין לשיטת ר' מאיר בין לשיטת ר' יוסי — איפסיל ליה מקמייתא נפסל לו מן האמירה הראשונה, דהא שהרי לר' יוסי נמי גם כן "אף בגמר דבריו אדם נתפס" אית ליה יש לו, אבל אין דעתו שהדיבור האחרון דווקא הוא העיקרי, אלא שמוסיף, שגם דיבור אחרון יש לו ערך מסויים. ולכן כיון שחשב על הפסח בתחילה שלא לשמו — מיד נפסל. אלא הבעיה היתה בענין לשמו ושלא לשמו מאי מה בדיוק ענינו?3כדי לפתור בעיה זו מביאים מקורות שונים. תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו — פסול. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא כדקתני אם תאמר שהיה בדיוק כפי ששנינו שכל ארבע עבודות אלו היו שלא לשמו, אם כן למה לי לומר עד דמחשב לכולהו שחשב בעבודות כולן בשחיטה, בקבלה, בהולכה ובזריקה? הלוא כבר מקמייתא איפסיל ליה מן הראשונה נפסל לו במחשבה ראשונה של פסול, בשעת שחיטה!4אלא לאו הכי קתני האם לא כך שנה, וכך צריך להבין: הפסח ששחטו שלא לשמו, אי נמי או גם כן שחטו לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו. אי נמי או גם כן שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו — נפסל. ואם כן הויא לה הרי הוא מחשבה בשתי עבודות, ונפתרה בעייתנו, שלפי זה המשנה היא אף כשיטת ר' מאיר.5ומקשים: אם כן אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: לשמו ושלא לשמו, ונברר היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא אם תאמר בשתי עבודות — היינו רישא הרי זו בדיוק התחלת המשנה ואין טעם לחזור על כך, אלא לאו האם לא על כורחנו נאמר שבפיסקה זו הכוונה שחשב בעבודה אחת, ואם כן המשנה כשיטת ר' יוסי היא שאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, ולא נפתרה איפוא השאלה ששאלנו.6ודוחים: לא, לעולם אפשר להסביר שמדובר גם בסוף המשנה שחשב בשתי עבודות, ומהו ההבדל בין תחילת המשנה לסופה: רישא בתחילה מדובר דקאי שעומד בזמן עבודת שחיטה וקא מחשב ומחשב בה שתהא שחיטה שלא לשמה, אי נמי או גם כן קאי עומד בזמן זריקה וקא מחשב ומחשב בזמן עבודת הזריקה שתהא שלא לשמה.7ואילו בסיפא סופה של המשנה מדובר דקאי שעומד בזמן עבודת השחיטה וקחשיב ומחשב על הזריקה שתהא שלא לשמה, כגון שאמר הריני שוחט את הפסח מתוך כוונה שיהיה לשמו, אבל כוונתי לזרוק את דמו שלא לשמו. וקמשמע לן והשמיע לנו בכך חידוש בהלכה שמחשבין מעבודה לעבודה כלומר, שאפשר לפסול קרבן אף על ידי מחשבה כזו, שבשעת עבודה אחת חושב לפסול עבודה אחרת, והיינו בעיא וזוהי השאלה ששאל רב פפא בזמנו: האם מחשבים מעבודה לעבודה.8כיון שלא נפתרה השאלה שלנו עדיין, יש צורך להביא ראיה אחרת; תא שמע בוא ושמע שנינו במשנתנו: או שלא לשמו ולשמו — פסול, ונדקדק: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר אי נימא אם נאמר שמדובר בשתי עבודות, השתא הרי, עכשיו לשמו ושלא לשמו אמרת כבר שפסול הוא, שלא לשמו ולשמו מיבעיא נצרכה לומר שנפסל?! הרי ברור שנפסל מיד במחשבה ראשונה!9אלא לאו האם לא מדובר כאן שחשב את שתי המחשבות בעבודה אחת, ומדסיפא ומכיון שסופה של המשנה מדברת בעבודה אחת רישא נמי תחילתה של המשנה גם כן בעבודה אחת ומשנתנו כר' יוסי!10ודוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שמדובר בשתי עבודות, ובדין הוא דלא איצטריך שלא היה צריך לו לפרש דבר זה, ואפשר היה ללמדו מקל וחומר מן ההתחלה, אולם דבר זה הוא דבר שבסגנון ולא לצורך, ונשנה בגלל גרר הלשון ואיידי דתנא ומתוך ששנה לשמו ושלא לשמו, תנא נמי שנה גם כן שלא לשמו ולשמו.11ושוב מנסים להביא ראיה תא שמע בוא ושמע מה ששנינו במשנה אחרת: שחטו את הפסח שלא לאוכליו לצורך אנשים שאינם מסוגלים מבחינה גופנית לאכול אותו, או שלא למנוייו לאלה שלא נמנו מתחילה על קרבן מסוים זה, או לערלים ולטמאין שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מקרבן הפסח — פסול. הכא פשיטא כאן פשוט שמדובר שחשב מחשבה זו בעבודה אחת והיא עבודת השחיטה כמפורש, ומדסיפא ומכיון שהסוף שהיא המשנה הבאה, מדברת בעבודה אחת — רישא נמי ההתחלה, משנתנו, גם כן מדברת אפילו בעבודה אחת שלא כר' מאיר!12ודוחים: מידי איריא וכי שייך וכי בהכרח הדברים צמודים וזהים?! הא כדאיתא והא כדאיתא זו כפי שהיא וזו כפי שהיא סיפא הסוף המשנה הבאה — מדברת בעבודה אחת, ורישא ההתחלה משנתנו אי או מדברת בעבודה אחת ושלא כר' מאיר, אי או מדברת בשתי עבודות, וכר' מאיר.13ושוב מציעים; תא שמע בוא ושמע פתרון ממה ששנינו באותה משנה: שאם שחט לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר. ויש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא אם תאמר שחישב בשתי עבודות ששחטו לאוכליו על מנת לזרוק שלא לאוכליו, וטעמא והטעם שכשר, דווקא מפני דחשיב שחשב מחשבת פסול בשעת עבודה אחרת כגון בזריקה, ומדוע — לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה שהמחשבה להאכיל את הפסח למי שאינו ראוי אינה פוסלת בשעת זריקה אלא בשעת שחיטה בלבד.14הא הרי מכאן נסיק כי בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהניא ביה שמועילה בה מחשבת אוכלין יהא פסול, והא קיימא לן והרי מוחזק בידינו שמקצת אוכלין לא פסלא, שאם רק מקצת מאוכלי הפסח פסולים מלאוכלו כמו במקרה זה אינו נפסל על ידי כך!15אלא לאו האם לא מדובר כאן שחישב בזמן עבודה אחת וכשרה, ומדסיפא ומכיון שסופה של משנה זו בעבודה אחת — רישא נמי תחילתה גם כן בלשמו ושלא לשמו מדובר בעבודה אחת, ופסול משום שאדם נתפס אף בגמר דבריו, וכדברי ר' יוסי!16ודוחים כפי שדחינו כבר: מידי איריא וכי שייך?! הא כדאיתא והא כדאיתא זו כפי שהיא וזו כפי שהיא ואין הכרח להשוות ויש לומר שסיפא סופה של המשנה בעבודה אחת, ורישא ותחילתה של משנה זו או בעבודה אחת או בשתי עבודות, ולא נמצא איפוא פתרון גמור לשאלה ששאל רב פפא.17א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: קרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא בערב פסח, אם שחיטתו היתה לשמו ושלא לשמו, מהו? וצדדי השאלה: מי אתי האם בא האם בכוח המחשבה שחישב עליו שלא לשמו ומפיק ליה ומוציא אותו מידי לשמו ועל ידי כך מכשיר ליה אותו או לא? שהלכה קבועה היא שקרבן פסח שנשחט שלא לשם פסח שלא בזמנו — דינו כשלמים, וכשר. והשאלה היא האם במחשבה חלקית שלא לשמו אלא לשם שלמים אפשר להכשירו.18כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר: אמריתא לשמעתא קמיה אמרתי שמועה, שאלה זו, בפני ר' ירמיה וכך נימקתי דעתי: הואיל ומחשבה לשמו מכשירו בזמנו בערב הפסח, ומחשבה שלא לשמו היא מכשירו שלא בזמנו, ויש מקום להשוות ולומר: מה מחשבת לשמו המכשירו בזמנו — אין מוציאו מידי שלא לשמו, שאם חשב לשמו ושלא לשמו אומרים אנו שהוא פסול, אף לענין מחשבה שלא לשמו המכשירו שלא בזמנו נאמר כי אין מוציאו מידי לשמו — ופסול, ונסכם כאן שכל מחשבה על קרבן שמעורבת בה מחשבה הפוסלת ומחשבה המכשירה — הקרבן פסול. ואמר19לי ר' ירמיה: לא, אין לסמוך על נימוק זה, אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים, שכן הפסול בקרבן ששוחטים אותו שלא לשמו קיים בכל הזבחים שכולם נפסלים במידה מסויימת אם חושבים עליהם שלא לשמם, תאמר בפסול של לשמו שכאשר שוחטים את הפסח לשמו בשאר ימות השנה שכן אינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח בלבד, שהרי שאר הקרבנות אם חושבים עליהם לשמם שלא בזמנם אינם נפסלים, ורק בפסח בלבד פוסלת מחשבה זו.20כיון שנדחתה סברתו של רב דימי שואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה על שאלה זו שלא ניתן לה עדיין פתרון? אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה וחשב עליו לשמו ושלא לשמו — כשר. וטעמו של דבר דהא סתמו לשמו קאי שהרי סתם קרבן פסח זה לשמו הוא עומד שהרי לא הפקיע אותו בדבריו או במחשבה מהיות קרבן פסח, ואפילו הכי כך כי שחיט ליה כאשר שוחט אותו שלא לשמו — כשר,21אלמא מכאן נסיק: אתי בא שלא לשמו ומפיק ליה ומוציא אותו מידי לשמו שבכוחה של אמירה שאומר שמקריב את הקרבן שלא לשמו אלא לשם שלמים — להפקיע אותו מסתמו שעשוי לקרבן פסח. ואם כן נאמר כי שחיט נמי כאשר שוחט גם כן לשמו ושלא לשמו אפשר לומר כי אתי בא כוח שלא לשמו ומפיק ליה ומוציא אותו מידי לשמו, שגדול כוח הפקעה של האמירה שלא לשמו משלא בזמנו.22אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא: דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר שמא שונה מקום שאמר למקום שלא אמר ויש להבדיל בין המקרה בו אמר במפורש שהוא שוחט את הקרבן לשמו ושלא לשמו, ובין המקרה של קרבן שלא נתפרש עניינו. וראיה לדבר דהא שהרי שהמחשב בקרבן בפסח ושוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר, וכל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה וכל מקום ששוחט אותו את הפסח שלא לאוכליו בלבד — פסול, ואמאי ומדוע? הרי אפשר לומר הא סתמא לאוכליו קאי הרי סתמו לאוכליו עומד הוא. משמע: שאין אומרים שכל סתם הרי הוא כאילו אמר, אלא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר. הכי נמי כך גם כן לענין פסח שלא בזמנו, שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר!23אמר ליה לו רבא: מידי איריא וכי שייך להשוות? בשלמא התם נניח שם לענין פסח וקדושתו לשמו כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה ודאי לשמו קאי כל זמן שלא עקר את שם הפסח בשעת שחיטה סתמו ודאי לשמו עומד שאינו יכול להיעקר מקדושת הפסח אלא על ידי שינוי שם במפורש. אלא הכא כאן לענין פסח שלא לאוכליו וכו' סתמיה לאוכליו קאי וכי סתמו לאוכליו עומד ואין דרך אחרת להפקיעו?!24והלוא אין הדבר כן, כי כל קרבן פסח דילמא מימשכי הני ואתי אחריני ומימני עלויה שמא משכו אלה המנויים עליו את ידיהם ממנו ויבואו אחרים וימנו עליו, דתנן שהרי שנינו במשנה: נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו כלומר, מוותרים על מינוי זה עד שישחט. ולפיכך יתכן שקרבן פסח זה לא יהיה ראוי למנוייו ולאוכלים בשעת שחיטתו, ומשום כך יש להבדיל לענין זה בין המפרש לבין מי שאינו מפרש, כיון שסתמו יכול להיות מופקע מדין הקרבן. מה שאין כן בפסח שלא בזמנו, שסתמו עומד לשם פסח ואינו יוצא מקדושת פסח עד שישונה שמו במפורש.25ב איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כלומר, שלא לשם בעליו הראשונים מהו? האם נאמר כי שינוי בעלים כשינוי קודש דמי נחשב וכשם שקרבן פסח ששינה אותו במין הקדושה משם פסח לשם שלמים דינו אז כקרבן שלמים, האם גם כששינה וחשב עליו שלא לשם בעליו שפסח בזמנו שלא לשם בעליו — נפסל הופקע מקדושת פסח ודינו כדין שלמים ומכשיר ליה אותו כשלמים שלא בזמנו או לא — ועדיין דינו כקרבן פסח, והריהו כפסח פסול?26אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה אמרתי שמועה, הלכה זו, לפני רבא וכן נימקתי את דברי: הואיל ושינוי קודש פוסלו לקרבן בזמנו שאם חשב עליו בזמנו לשם שלמים — נפסל, ואף שינוי בעלים אם חשב עליו שלא לשם בעליו — פוסלו בזמנו. נוכל לעשות השוואה זו: מה שינוי קודש שהוא פוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו, אף שינוי בעלים שפוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו.27ואמר לי רבא: לא, אין לקבל השוואה זו; אם אמרת בשינוי קודש שכן פסולו נעשה בגופו של הקרבן שהרי הפסול הוא בעצם קדושת הקרבן וישנו בארבע עבודות שהפסול שעל ידי שינוי קודש יכול להיעשות לא רק בזמן שחיטה אלא בכל אחת מארבע עבודות ההקרבה,
