ביאור שטיינזלץ על פסחים מ״ו

1 לענין צירוף טומאה של שני דברים בפסח הדין תלוי בשיעור, ואילו בשאר ימות השנה איכא פלוגתא יש חילוק בין מקפיד לשאינו מקפיד.

2 ומסבירים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, כגון דאיכא שהיה פחות מכביצה אוכלין שנטמאו, ונגעו בהאי בזה הבצק שבעריבה ואחר כך נגעו בו אוכלים טהורים. בפסח, שאיסורו של אותו בצק חשוב, אף על פי ששיעורו קטן — מצטרף הוא ומשלים את השיעור לכביצה אוכלים ומטמא. ואילו בשאר ימות השנה, שאין איסורו מחשיבו אלא בקפידא תליא מילתא בהקפדה עליו תלוי הדבר, אם מקפיד עליו להסירו — מצטרף שעדיין תורת אוכל עליו, ואם רוצה בקיומו באותו מקום — הרי הוא נחשב כעריבה עצמה, ושוב אינו כאוכל.

3 מתקיף לה מקשה עליה רבא: מי קתני האם שנינו במשנה "מצטרף"? והא והרי "חוצץ" קתני שנינו, ואין דברי אביי מסבירים זאת. אלא אמר רבא, כך יש להבין את המשנה: וכן הדין לגבי להעלות טהרה לטהר לעריבה.

4 ומסבירים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, כגון דאיטמי הך שנטמאה זו העריבה, ובעי לאטבולי ורוצה להטבילה. בפסח, שאיסורו של אותו כזית חמץ חשוב — חוצץ הוא בעריבה, ולא סלקא עלתה לה לעריבה טבילה זו. ואילו בשאר ימות השנה בקפידא תליא מילתא בהקפדה תלוי הדבר אי אם מקפיד עליו על בצק זה להסירו — חוצץ, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כעריבה.

5 מתקיף לה מקשה עליה רב פפא: מי קתני האם שנינו במשנה "וכן לענין טהרה"? הא הרי "לענין טומאה" קתני שנינו! אלא אמר רב פפא: וכן לענין להוריד טומאה לטמא לעריבה על ידי בצק זה.

6 ומסבירים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, כגון שנגע שרץ מת בהאי בזה הבצק. בפסח שאיסורו של כזית חמץ חשוב — חוצץ, ונחשב כדבר לעצמו, ולא נחתה ירדה לה הטומאה לעריבה אגב הבצק, שהרי הוא נחשב כדבר לעצמו ולא כחלק מן העריבה. בשאר ימות השנה דבקפידא תליא שבקפידתו של האדם תלוי הדבר, אם מקפיד עליו על הבצק להסירו אף בפחות מכזית — חוצץ ואינו מטמא את העריבה, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כחלק מן העריבה ונטמאה כל העריבה כאשר נגעה טומאה בבצק זה.

7 א משנה בצק החרש שהוא כחרש שאינו מדבר ואין יודעים מה בליבו, כלומר, בצק שאין ניכרים בו סימנים ברורים אם החמיץ או לא, אם יש כיוצא בו בצק אחר שהטילו בו מים באותה שעה עצמה שהחמיץ — הרי זה אסור, שמן הסתם אף הבצק הזה, למרות שאין בו סימנים גלויים החמיץ אף הוא.

8 ב גמרא לאור הנאמר במשנה מבררים: אם אין שם כיוצא בו מהו, כיצד בודקין אותו? אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: נתנו חכמים שיעור זמן של חימוץ, והוא כדי שילך אדם ממגדל נוניא ועד טבריא, שהוא שיעור מיל. ותוהים על הלשון: לשם מה הוא מזכיר את המרחק בין המקומות?

9 ונימא ושיאמר רק מיל! ומסבירים: הא קא משמע לן זה השמיע לנו בדרך אגב דשיעורא ששיעור מיל הוא כמו המרחק ממגדל נוניא ועד טבריא.

10 אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: לגבל כלומר, לאדם המגבל עיסתם של אחרים, שראוי לו להקפיד על טהרת העיסה שהוא מגבל. וכן על נטילת ידים לתפלה ערוך, וכן לנטילת ידים שלפני האוכל, שיעור הזמן הראוי לו לאדם ללכת למצוא מקוה מים כדי לטבול את הכלי בו הוא מגבל את העיסה, וכן מים לטהר ידיו הוא ארבעה מילין.

11 אמר רב נחמן בר יצחק: אייבו אמרה להלכה זו, וארבעה דברים אמר בה ולא שלושה בלבד, וחדא מינייהו ואחד מהם עבוד עורות שיש להם שיעור כדי הליכת ארבעה מילין. דתנן שכן שנינו במשנה: וכולן כל מיני העורות הרכים, שמשום רכותם דינם לענין טומאה כבשר, שעיבדן לעשות מהם עור, או שהילך בהן לדורסם, שהוא חלק מעיבודם, כדי שיעור עבודה — טהורין, שדינם מעתה כעור ואינם עוד כבשר, חוץ מעור האדם שאינו יוצא מידי טומאתו מיד. ושאלו: וכמה הוא כדי עבודה? אמר ר' אינייא אמר ר' ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין.

12 אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא שנו שיעור זה שצריך לחזר אחרי מים לנטילת ידים שלפני האוכל ולתפילה אלא לפניו, כשמקום המים הוא בתוך דרך הילוכו, אבל לאחריו — אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא: ומינה וממנה משמועה זו נלמד: מיל — הוא שאינו חוזר, הא הרי אם היה המרחק פחות ממיל — חוזר.

13 ג משנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב של פסח, כי חלה טהורה יכול להפרישה מן העיסה ולתתה מיד לכהן, ויאכלנה. ואולם חלה טמאה שאינה ראויה לכהן שצריכים להפרישה ולשורפה, ולשורפה אי אפשר — משום שאסור לשרוף דבר שאינו ראוי לאכילה ביום טוב. ולהמתין בשריפתה עד מוצאי החג אינו יכול — שמא תחמיץ.

14 ר' אליעזר אומר: לא תקרא לה האשה שם, כלומר, לא תקדיש אותה בתור חלה עד שתאפה. כלומר, תמתין עד שתאפה כל העיסה, ואחר כך תפריש חלה, ואז ישאירו את חלק החלה האפויה עד מוצאי יום טוב ולא יחמיץ, ואז ישרפוהו. בן בתירא אומר: תפריש קודם אפיה, ותטיל את עיסת החלה בצונן כדי שלא תחמיץ עד למוצאי החג. אמר ר' יהושע:

15 לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא לפי שהחלה אינה שלו אלא כהקדש היא ואין לחשוש. אלא כך יש לעשות: מפרישתה האשה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה — החמיצה.

16 א גמרא מציעים בגמרא: לימא האם נאמר שבשאלת מהותה של טובת הנאה קמיפלגי נחלקו, כי החלה עצמה אינה שייכת למפריש אותה, אלא לכהן שיקבל אותה. ואולם בידי הבעלים יש טובת הנאה כלשהי. שכן כיון שהבעלים יכולים לתת את החלה ושאר מתנות כהונה למי שירצו, יכולים הם לקבל עבור נתינת החלה לכהן מסויים טובת הנאה ידועה. ונחלקו האם טובת הנאה זו יכולה להיחשב ממון השייך למפריש החלה או לא. ונאמר שר' אליעזר סבר: כי טובת הנאה הריהי נחשבת ממון, ולכן יש לו צד ממון בחלה וצריך להיזהר שלא תחמיץ. ואילו ר' יהושע סבר: טובת הנאה אינה נחשבת ממון, ולכן יכול להניחה שתחמיץ.

17 ודוחים: לא, דכולי עלמא סברי הכל סבורים שטובת הנאה אינה נחשבת ממון, והכא וכאן בשאלה של "הואיל" קמיפלגי נחלקו. כיצד? שר' אליעזר סבר: אמרינן אומרים, משתמשים אנו בנימוק של "הואיל". והואיל ואי בעי איתשיל עלה ואם היה רוצה להישאל עליה על הפרשת החלה ולהתחרט על כך — היה יכול לבטל את הקדשו כדין שאר הקדשות, הרי נמצא שממוניה ממונו הוא. ואף שלא עשה כן, הואיל ויכול לעשות זאת — יש כאן צד ממון שלו. ואילו ר' יהושע סבר: לא אמרינן אומרים, משתמשים אנו בנימוק של "הואיל" ויכול להישאל על הפרשתו יכול לשהותה לערב, ואין לחשוש מאיסור החמץ.

18 ב כיון שהוזכרה בעיה זו של "הואיל", מביאים מחלוקת אמוראים הקשורה בנושא זה. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדין האופה לחם מיום טוב לצורך אכילת יום חול, רב חסדא אמר: לוקה משום שחילל את יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.

19 ומבארים, רב חסדא אמר: לוקה וטעם הדבר — לא אמרינן אומרים אנו: הואיל ואם מיקלעי ליה מזדמנים לו אורחים ביום טוב עצמו חזי ליה ראוי לו איפוא הלחם ליום טוב עצמו. ונמצא שבשעת אפיה אין זה הכרחי לומר שאותו לחם שאפה הוא לצורך החול. ואפילו לא יבואו אליו אורחים, מכל מקום אם בשעת אפיה היה מקום להניח שיכולים לבוא, יש להתיר. ורב חסדא אינו מקבל נימוק זה. רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן אומרים אנו "הואיל".

20 אמר ליה לו רבה לרב חסדא: לדידך לשיטתך, דאמרת שאומר אתה שלא אמרינן אומרים אנו נימוק זה של "הואיל", היאך אם כן מתירים ואופין מיום טוב לשבת? אמר ליה לו: משום עירובי תבשילין, שעל ידי שמניחים עירובי תבשילין כתקנת חכמים — מותר לאפות מיום טוב לשבת.

21 אמר ליה לו: וכי משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא מתירים אנו איסור מן התורה? שהרי עירובי תבשילין תקנת חכמים היא, וכיצד יכולים הם להתיר איסור מן התורה? אמר ליה לו: מדאורייתא מדין תורה צורכי שבת נעשים ביום טוב ואיסור מלאכה ביום טוב לא חל על כך, ואולם רבנן הוא חכמים הם שגזרו ביה בו גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן שהצריכו חכמים עירובי תבשילין — ממילא אית ליה היכירא יש לו היכר ויודע שלשבת שעושים עירוב תבשילין — מותר לבשל, ואילו לחול — אסור.

22 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו: בהמה המסוכנת העומדת למות מחמת סיבה כלשהי, ורוצה לשוחטה כדי שלא תמות מעצמה ותיאסר משום נבילה, לא ישחוט ביום טוב אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום, שאז ניתן לומר ששחט את הבהמה לצורך החג. ונדייק: יכול לאכול — אף על גב אף על פי שלא בעי למיכל צריך לאכול. בשלמא לדידי, דאמרי נניח לי לשיטתי, שאני אומר נימוק זה של "הואיל", אפשר לומר: "הואיל ואי בעי למיכל ואם היה רוצה לאכול — מצי אכיל היה יכול לאכול ", משום הכי כך ישחוט. אלא לדידך, דאמרת לא אמרינן לך, לשיטתך, שאומר אתה שאין אנו אומרים "הואיל", אמאי מדוע אם כן ישחוט?

23 אמר ליה לו רב חסדא: הטעם שהתירו לו לשחוט אינו משום "הואיל", אלא משום הפסד ממונו. ותהה רבה: ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא מתירים אנו איסור מן התורה?!

24 אמר ליה לו: אין כן ולא בדיוק, אלא יש לומר: משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית צלי, שכיון שהבהמה עומדת למות ויפסיד את כולה, החליט שכדאי לו לפחות לאכול כזית ממנה, אף שכבר אינו צריך לאכילה זו, וכיון שאי אפשר אפילו לכזית אחד של בשר בלא שחיטה, ממילא שוחט את הבהמה כולה אף שאינו יכול לאכול הכל.

25 איתיביה הקשה לו עוד רבה: שנינו כי לחם הפנים שהיה בבית המקדש