1אמר רבא: הילכתא הלכה היא: מי שטעם לפני קידוש — מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום של שבת כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת — מבדיל והולך כל השבת השבוע כולו, כלומר, כל חלק השבוע שעדיין נחשב כאחרי השבת, שזהו עד יום רביעי.2אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא פתח ושנה את השמועה, ההלכה, הזו של רבא בלשון זו, אמר רבא הילכתא הלכה: טעם לפני קידוש — מקדש, טעם לפני הבדלה — מבדיל, מי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ביום ראשון ולא בכל השבוע.3מסופר: אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא אמרו לו מר הצעיר ומר הזקן בניו של רב חסדא לרב אשי: זימנא חדא איקלע פעם אחת הזדמן אמימר לאתרין למקומנו, ולא הוה לן חמרא היה לנו יין להבדלה, אייתינא ליה שיכרא הבאנו לו שיכר ולא אבדיל הבדיל ובת טוות ולן בצום שהרי מי שלא הבדיל אסור לו לאכול. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל וטעים מידי למחרת טרחנו והבאנו לו יין, והבדיל וטעם דבר מה. לשנה אחרת תו איקלע לאתרין שוב הזדמן למקומנו, לא הוה לן חמרא אייתינא שיכרא היה לנו יין הבאנו שכר אמר: אי הכי אם כך שאין יין מצוי במקומכם אלא בדוחק, הרי השיכר חמר יין מדינה הוא, ודינו כיין במקום זה, אבדיל וטעים מידי הבדיל עליו וטעם דבר.4ומעירים: שמע מינה תלת למד ממנה מהתנהגותו שלשה דברים. שמע מינה למד ממנה: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל על הכוס. שהרי מן הסתם כבר הבדיל אמימר בתפילתו באמירת "אתה חוננתנו". ושמע מינה ולמד ממנה: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. ושמע מינה ולמד ממנה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל השבת כולו.5א אגב המעשה בסירובו של אמימר להבדיל על שיכר, דנים בשאלה זו בהרחבה. בעא מיניה שאל ממנו רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא לקדש על שיכר תמרים? אמר: השתא עכשיו ומה פירזומא ותאיני ואסני שיכר שעורים ושיכר תאנים ושיכר תותים שהם מעולים בטעמם דבעאי מיניה ששאלתי ממנו מרב אם מותר לקדש עליהם, ורב שאל שאלה זו בזמנו מר' חייא, ור' חייא שאל שאלה זו מרבי ולא פשט ליה פתר לו ולא מצא היתר ברור לדבר, אם כן שיכרא מיבעיא שיכר תמרים צריך לומר שאין מקום להתירו לקידוש?!6סבור מינה סברו מכאן השומעים כי קדושי לקדש הוא שלא מקדשינן עילויה מקדשים עליו אבל אבדולי מבדלינן להבדיל מבדילים. אמר להו להם רב חסדא: הכי כך אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו על שיכר תמרים כך אין מבדילין עליו. איתמר נמי נאמר גם כן שאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: שיכר, כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו.7מסופר: לוי שדר ליה שלח לו לרבי שיכרא בר תליסר מגני שיכר בן שלוש עשרה שריות שבאותם מים שרה שלוש עשרה פעמים בזו אחר זו תמרים אחרים כדי שיספגו במים הליחה והטעם של כולם והוא מובחר ביותר, טעמיה טעם אותו רבי — הוה בסים טובא היה טוב ביותר, אמר: שיכר כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם שהוא מובחר כיין. בליליא צעריה בלילה לאחר מכן ציער אותו שגרם לו לבעיות עיכול. אמר: מיסרן ומפייס השיכר מצער מצד אחד ומפייס מצד שני.8כיון שהוזכר שהשיכר מצער בשל שתייתו מביאים עוד דברי אמוראים בנושא זה. אמר רב יוסף: אדור ברבים נדר שאין לו התרה שלא אישתי אשתה עוד שיכרא שיכר מפני שהוא מזיק, אף שהיה משקה מקובל בבבל. אמר רבא: אישתי מי זוריון ולא אישתי שיכרא אשתה מי שריית הפשתן ולא אשתה שיכר.9ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא יהיה משקהו הקבוע שיכר, של זה שמקדש על שיכר מידה כנגד מידה שכל מי ששותה שיכר לקידוש כדרך העניים - יהיה בסופו של דבר עני ויהיה משקהו הרגיל שיכר כדרך עניי בבל. מסופר: רב, אשכחיה מצא אותו רב הונא דקדיש אשיכרא שהוא מקדש על שיכר, אמר ליה לו: שרי החל אבא שמו הפרטי של רב למיקני איסתירי משיכרא לקנות מעות מן השיכר. כלומר, התחלת לעסוק בתעשיית שיכר ומכירתו ומשום כך התחבב עליך השיכר, ומקדש אתה עליו.10תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין. ותוהים: אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכינן עליהו שהכל נהיה בדברו וכי על שיכר ועל מים אין אנו מברכין עליהם "שהכל"? אמר אביי: הכי קאמר כך אמר, כך היתה הכוונה: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון אלא על היין. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין מקדשין על השכר. משום בשם ר' אלעזר בר ר' שמעון אמרו: מקדשין.11מטעימת יין שאמרו שכל המקדש צריך שיטעום מן היין שבכוס הרי בטעימה כל שהוא יוצא ידי קידוש. ר' יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא הוא שיעור הטעימה. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני שנה רב גידל שמן העיר נרש: המקדש וטעם מן היין מלא לוגמא — יצא, ואם לאו לא — לא יצא.12אמר רב נחמן בר יצחק להעיר על כך: אנא תנינא לה אני שונה אותה את השמועה הזו בדיוק ואיני מזכיר בה לא גידול בר מנשיא ולא גידול בר מניומי אלא גידול סתמא סתם בלא כינוי לואי. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה אם קורא לו כך או כך? ומשיבים: למירמא דידיה אדידיה לסתור משלו על שלו. כלומר, שאם יביאו דבר אחר מדבריו של חכם זה וירצו להראות סתירה בין הדברים, יש לדעת שלא אמר זאת בשמו של חכם מסויים, רב גידול זה או אחר, ואם תמצא סתירה — אפשר לומר שרב גידול אחר אמר זאת.13ב מעתה חוזרים אל המשנה. שנינו בה שסמוך למנחה בערב הפסח אסור לאכול. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן שנינו שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום או דילמא שמא סמוך למנחה קטנה תנן שנינו שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה.14ונברר את הצדדים בשאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן שנינו והטעם משום קרבן הפסח, דילמא אתי למימשך שמא יבוא להימשך ולהאריך בסעודה הרבה מאד, כדרך שהיו נוהגים בסעודות גדולות15ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא ויבוא להמנע מלעשות את הפסח, או דילמא שמא סמוך למנחה קטנה תנן שנינו וטעם האיסור משום מצה, שאם יאכל סמוך ללילה דילמא אתי למיכלה למצה שמא יבוא לאכול את המצה אכילה גסה כלומר אכילה שאדם אוכל בעל כורחו בלא רצון מתוך שהוא כבר שבע.16אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע פיתרון לשאלה זו ממה ששנינו: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בכל יום בתשע שעות שלש שעות לפני הלילה — אותו היום של ערב פסח לא יאכל עד שתחשך. ונדייק מכאן לעניננו: אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה סמוך למנחה קטנה תנן שנינו, היינו רבותיה זוהי גדולתו של אגריפס שנמנע ואינו אוכל ונוהג איסור בעצמו לפני הזמן,17אלא אי אמרת אם אומר אתה סמוך למנחה גדולה שנינו, אם כן מאי רבותיה מהי גדולתו של אגריפס, הלא חל איסור עליה מעיקרא מתחילה לפני תשע שעות, שהרי מחצות היום ואילך אסור לו! אלא על כורחך צריך לומר סמוך למנחה קטנה תנן שנינו, ובכך גדולתו של אגריפס שנהג בערב פסח שלא כרגילותו.18ויש לשאול: סוף סוף מאי רבותיה מהי גדולתו של אגריפס, הא מטיא ליה הלא הגיע לו כבר זמן איסורא האיסור שהרי מן הסתם תימשך סעודתו מעט לתוך הזמן האסור לכל ישראל שהרי זמן מנחה קטנה היא בתשע ומחצה, ומכיון שכך, אסור לו אף להתחיל לסעוד בשעה זו! ומשיבים: בכך יש חידוש, מהו דתימא שתאמר תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן שלנו דמי נחשבות, שכיון שאין הוא רגיל לסעוד סעודה ראשונה של יום בבוקר כשאר אנשים אלא אחר הצהרים, היה ראוי אולי לומר שמאחר וזוהי רגילותו, הרי שעה זו לגביו כשעת בוקר לשאר אנשים ויהיה רשאי לאכול בה אף בערב פסח, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין מחלקים.19אמר ר' יוסי: אף שאסור בסעודה ממש משעת המנחה ולמעלה, אבל מטביל ואוכל הוא במשך הזמן במיני תרגימא מטעמים, פירות או בשר שאינם סעודה גמורה ואין בהם כדי שביעה. ומסופר: ר' יצחק מטביל בירקי בירקות תניא נמי הכי שנויה תוספתא גם כן כך שמותר לאכול מיני תרגימא בערב פסח לאחר שעת המנחה: ערב פסח אחר הצהרים היה השמש מטביל בבני מעיין של הבהמות שנשחטו לסעודת החג ונותנן לפני האורחים המנויים על הפסח, כדי שאכילה זו תגרום להם לאכול בלילה את הפסח והמצה לתיאבון.20ואף על פי שאין ראיה מפורשת מן הכתוב לדבר שאכילה אחת מושכת אכילה אחרת, מכל מקום יש זכר ורמז לדבר מן הכתוב, שנאמר: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קצים" ירמיהו ד, ג ולומדים מכך שכדי להגיע לתוצאות צריך להשתדל ולהכין את הדברים מראש, וכן באכילה יש צורך לאכול משהו כדי שיוכל לאכול אחר כך הרבה.21מסופר: רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא היה שותה יין כל ערב הפסח כדי שימשוך את לבו שיאכל מצה יותר בערב. אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מגרר גריר מנין אומר אני אותה את הדעה הזו שהיין מושך לאכול, דתנן ששנינו במשנה:
