ביאור שטיינזלץ על פסחים ט״ו

1 ומאי ומהו מדבריהם שאמר ר' מאיר כוונתו מדברי ר' חנינא סגן הכהנים.

2 א אמר ריש לקיש משום בשם בר קפרא: הסבר אחר למשנה, לדעתו מתניתין משנתנו מדברת באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא, ומאי ומה משמעות "מדבריהם" לא על דברי התנאים הנזכרים במשנתנו, אלא הכוונה היא מדברי ר' אליעזר ור' יהושע במקום אחר.

3 ושואלים: הי איזה ר' יהושע על אלו מדבריו מוסבים דברי ר' מאיר? אילימא אם תאמר הא דבר זה של ר' יהושע דתנן שהרי שנינו במשנה: חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה, ולכן אי אפשר לאוכלה, נחלקו מה עושים בה. ר' אליעזר אומר כי עדיין יש לשמור עליה, כגון: אם היתה מונחת במקום התורפה, מקום שבו עלולה היא להיטמא, יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה — יכסנה.

4 ר' יהושע אומר: לא כן, אלא גם אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה אם ירצה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה — יגלנה, שכבר אינו חייב עוד בשמירתה. הרי שלדעת ר' יהושע כיון שאינה ראויה אלא להדלקה, יכול לגרום לה לטומאה, וכן לענייננו אפילו שהיא טהורה ניתן לטמא אותה ולבערה.

5 אולם מי דמי האם דומה מחלוקת זו לענינה של הנחת תרומה טהורה וטמאה יחד? שהרי התם שם שהותר — גרמא בעלמא גורם בלבד הוא, שאף ר' יהושע אינו מתיר לטמא את התרומה התלויה אלא רק להיות גורם שתתקלקל או תטמא מאליה. ואילו הכא כאן — הריהו מטמא בידים!

6 אלא לא מדבר זה למד ר' מאיר כי אם הא זה, ענין אחר שבו דן ר' יהושע, דתנן שכן שנינו במשנה: חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה במקום דריכת הענבים, ובגת התחתונה שבה מצטבר היין היוצא מן הגת מונחים חולין טמאין. ואם ישפך יין התרומה לתוך החולין תיטמא התרומה על ידי כך ואף יהא הפסד ממון ניכר בדבר, כי בשל תערובת התרומה הטמאה האסורה לכל אף לכוהנים יהא כל היין שבגת התחתונה אסור בשתיה.

7 מודה ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה מחבית התרומה שנשברה אפילו רביעית הלוג בטהרה, שיוכל למצוא במשך הזמן כלי אפילו קטן המחזיק רק רביעית כדי לשאוב בו את יין התרומה עד שלא נטמא כולו — יציל, ולא ישאבנו מיד בכלים טמאים גדולים כדי שיינצלו החולין. ואם לאו לא, שיש בידו רק כלים טמאים, ואם יבוא לשאוב את היין או לסתום בהם את פי הגת העליונה תיטמא התרומה, מתעוררת השאלה: האם מותר להקדים ולטמא את היין הזה בידים, שהרי בין כה וכה יטמא לאחר מכן. ר' אליעזר אומר: תרד ותטמא מעצמה, ואל יטמאנה ביד. ר' יהושע אומר: אף יטמאנה ביד, שכיון שסופה להטמא ממילא, אין להקפיד אם יטמאנה קודם לכן, ונמנע מהפסד גדול. הרי שלדברי ר' יהושע, כיון שסופו לאיבוד, מותר לטמאותו.

8 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מבין, האי ביטוי זה "מדבריהם" שלמדנו אינו מדויק, שהרי מדברי ר' אליעזר לא למד דבר אלא "מדבריו" מיבעי ליה צריך היה לומר, שהרי למד שיטה זו מדברי ר' יהושע בלבד!

9 ומתקנים: הכי קאמר כך אמר "מדבריהם", כלומר: ממחלוקתן של ר' אליעזר ור' יהושע למדנו סברה זו. וכיון שהלכה כר' יהושע, לימוד גדול הוא. ומעירים דיקא נמי מדוייק גם כן מלשון משנתנו שמכאן למד, שהרי ממשיכים אחר כך: "מודה ר' אליעזר ור' יהושע", משמע שעל דברים אלה היו דברי ר' מאיר מוסבים. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא פירוש הדברים.

10 וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כשיטת פירוש זו, שמתניתין משנתנו מדברת באב הטומאה דאורייתא מדין תורה וולד הטומאה דאורייתא מדין תורה. ומאי ומה פירוש "מדבריהם", הכוונה מדברי מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע אלה שהבאנו.

11 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן מתוספתא המרחיבה את הדברים שבמשנתנו. אמר ר' יוסי לר' מאיר: אין הנדון של שריפת החמץ שאתה רוצה להוכיח דומה לראיה שאתה מביא לו, שכשהעידו רבותינו על מה העידו — אם כדברי ר' חנינא סגן הכוהנים על הבשר שנטמא בוולד הטומאה ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה, סוף כל סוף זה טמא וזה טמא.

12 ואם כשיטת ר' עקיבא על השמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, הרי זה פסול וזה טמא. וכן אף אנו מודים בתרומה שנטמאת בוולד הטומאה, ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה ומסכימים ללימוד זה

13 אבל היאך נשרף התלויה עם הטמאה? שמא יבא אליהו ויטהרנה לאחר מכן. שהרי התרומה התלויה אין דינה כטמאה אלא מספק, ושמא יתברר שהיא טהורה, וכיצד אפשר לטמא תרומה טהורה בידיים!

14 וממשיכה התוספתא: הפיגול כלומר קרבן שתוך כדי העבודות הנעשות בו חשב הכהן לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו ונעשה הקרבן על ידי כך פיגול, וכן הנותר מבשר הקודשים לאחר זמן הראוי לאכילתו, שדינם שישרפו, גזרו עליהם חכמים לטמא את הידים וכן הטמא — בשר קודש שנטמא ממש בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, שהרי הטמא — טמא הוא מן התורה, ואילו השאר רק מדברי סופרים ואין להוסיף להם טומאה. ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת.

15 ולעניננו: ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך כי ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר אמר והביא ראיה, אמאי מהדר ליה מדוע משיב לו ר' יוסי מדברי ר' חנינא סגן הכהנים? אמר ליה לו רב נחמן: ר' יוסי לאו אדעתיה לא היה הדבר על דעתו, שלא הבין את כוונת ר' מאיר, שהוא ר' יוסי סבר כי ר' מאיר מדר' חנינא סגן הכהנים קאמר ליה אמר לו ראיה, ואמר ליה לו ר' מאיר: אנא אני מדר' יהושע קאמינא אומר אני,

16 ואמר ליה לו ר' יוסי כתשובה שכנגד: ואפילו לר' יהושע נמי גם כן אינה היא המדה אין זו אותה מידה, דהא שהרי מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, וחלק זה מן המחלוקת ביניהם הוא האמור במשנתנו, ומצירוף דברי המשנה והתוספתא יחד יכולים אנו לשחזר את המחלוקת כהוייתה.

17 ומקשים: ולגופו של דבר, אמאי מדוע אומר אתה אינה היא המדה, הלוא מדה ומדה היא! שהרי לכאורה היא היא המחלוקת — אם דבר העתיד ללכת לאיבוד מותר לטמאו בידים קודם לכן.

18 ודוחים: שאני התם שונה שם בחבית שבגת שיש נימוק נוסף לטמא בידים, דאיכא שיש הפסד חולין, שאם לא יטמא את היין שבגת העליונה בידים תפסול את החולין שבגת התחתונה, וכאן כיון שאין הפסד בדבר מדוע לא ישרפו זו בפני עצמה וזו בפני עצמה?

19 מתקיף לה מקשה על כך ר' ירמיה: מתניתין נמי איכא במשנתנו גם כן יש הפסד של עצים, שהרי יש להוסיף עצים ולעשות מדורה מיוחדת לתרומה טמאה. אמר ליה ההוא סבא לו אותו זקן: בענין זה וכיוצא בו להפסד מרובה — חששו, ואילו להפסד מועט של עצים אחדים — לא חששו.

20 א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יוסי היא בשש שעות, כאשר תרומת החמץ אסורה עדיין רק מדברי סופרים. אבל בשבע כאשר אסורה היא לגמרי מן התורה לדברי הכל שורפין תרומת חמץ טהורה עם תרומה טמאה.

21 אמר ליה לו ר' זירא לר' אסי: נימא קסבר האם נאמר שסבר ר' יוחנן: כי מתניתין משנתנו מדברת באב הטומאה דאורייתא שמן התורה וולד הטומאה דרבנן שמדברי סופרים, ומאי ומה משמעות ההוכחה של ר' מאיר "מדבריהם" — מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כפי ההסבר הקודם. שכן רואים שהמחלוקת היא בדבר שאיסורו מדברי חכמים בלבד כולד הטומאה או כחובת שריפה בשש שעות שמדברי סופרים, בשעה שאף לדברי סופרים אינו אסור, וכגון בשעה רביעית או חמישית, אף ר' מאיר מודה שאין שורפים.

22 אמר ליה לו: אין כן הדבר, כך סבר באמת ר' יוחנן. איתמר נמי נאמר גם כן במפורש שאמר ר' יוחנן: מתניתין משנתנו מדברת באב הטומאה דאורייתא שמן התורה וולד הטומאה דרבנן שמדברי סופרים, ומאי ומה פירוש "מדבריהם" — מדברי רבי חנינא סגן הכהנים. ומחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בשעה השישית, אבל בשבע — דברי הכל שורפין.

23 ומציעים: לימא מסייע ליה האם נאמר שאפשר לסייע לו לר' יוחנן מסופה של אותה ברייתא, שנאמר: הפיגול והנותר והטמא, בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת. משמע שדברים שטמאים מן התורה ודינם מן התורה לשריפה לשיטת בית הלל נשרפים כאחד עם דברים שאינם טמאים אלא מדברי סופרים.

24 ודוחים: שאני התם שונה שם ואפשר לדחות: שהרי הפיגול והנותר אית להו יש להם טומאה על כל פנים מדרבנן מדברי סופרים דתנן שכן שנינו במשנה: הפיגול והנותר — מטמאין את הידים הרי שגזרו עליהם חכמים טומאה מסויימת.

25 ומציעים: לימא האם לומר שיש מקור שמסייע ליה לו? ששנינו: הפת שעיפשה שנתעפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ועדיין הכלב יכול לאכלה, שראויה היא לו — מטמאה טומאת אוכלין אם היה שיעורה כביצה, שעדיין תורת אוכל עליה. ואם היתה תרומה טהורה של חמץ — נשרפת עם הטמאה בפסח. הרי שדבר שאינו ראוי לאכילה, שוב אין מקפידים שלא לשורפו עם הטמא.

26 ודוחים: שאני התם שונה שם בפת שעיפשה, דעפרא בעלמא שכעפר סתם נחשב הוא כבר, ואין דינה כבר כאוכל של ממש.

27 ושואלים: אי הכי אם כך שהראיה היא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים מאי מה מקום יש כאן להזכיר ולענות לו מכך שמודה ר' אליעזר ור' יהושע? ומסבירים: הכי קאמר ליה כך אמר לו ר' יוסי לר' מאיר: אפילו לר' יהושע שהוא מיקל בכגון זה — כי כאשר הוא מיקל הרי זה בתלויה וטמאה, אבל בטהורה גמורה וטמאה — לא, אינו כן.

28 ומקשים: אי הכי אם כך שלמד ר' מאיר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, אמאי מדוע אמר ר' יוסי אינה היא המדה ואי אפשר להשוות? הרי מדה ומדה היא, שכן לדעת ר' מאיר בשעה השישית קיים איסור על הטהורה מדברי סופרים, וכשם שלדברי ר' חנינא ניתן לטמא דבר הטמא רק מדברי סופרים בדבר הטמא מן התורה, אף לר' מאיר ניתן לטמא דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בדבר הטמא מן התורה!

29 אמר ר' ירמיה: הכא כאן, במשנתנו מדובר בבשר שנטמא בולד הטומאה על ידי משקין שנטמאו מחמת שרץ, ונעשה על ידי כך שני לטומאה, ואזדא והלך ר' מאיר לטעמיה לשיטתו ור' יוסי לטעמיה לטעמו, לשיטתו

30 כיצד, ר' מאיר הלך בענין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן שמדברי סופרים היא, ואם כן אותו בשר שנטמא בולד הטומאה טהור גמור היה מן התורה, ומכאן הוא מוכיח שמותר לשרוף את הטהור עם הטמא.

31 ור' יוסי אף הוא לטעמיה לטעמו, לשיטתו הלך, שכן אמר: טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מן התורה היא, ולכן הבשר שהעיד עליו ר' חנינא סגן הכוהנים טמא היה מן התורה, ואין להוכיח מכאן לענין שריפת תרומה טהורה גמורה עם הטמאה בפסח. דתניא שכן שנינו בברייתא באותו ענין: