1בכל טמא לא יאכל" ויקרא ז, יט מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים אפילו במקרה שנגע אותו בשר בשני לטומאה שעליו מפורש בתורה שהוא טמא, ומכאן נלמד שדבר הנוגע בשני לטומאה נקרא אף הוא טמא. רביעי מקל וחומר, כדאמרינן כמו שאמרנו.2ואי סלקא דעתך ואם יעלה על דעתך שסבר ר' יוסי כר' עקיבא שיש בחולין שלישי לטומאה, ניתני נמי שישנה גם כן: רביעי בתרומה וחמישי בקודש על פי אותו קל וחומר שהשתמש בו. וכיון שאינו עושה כן, הרי זו ראיה שאין ר' יוסי מקבל את דעת ר' עקיבא בדבר זה.3אלא שר' עקיבא לא סבר כר' יוסי מנלן מניין לנו?4שמא קיבל את שיטת קל וחומר של ר' יוסי, ולדעתו יש באמת רביעי בתרומה וחמישי בקודש, אמר ליה לו: יש ראיה — אמנם לא ישירה — לדבר זה: שלא יתכן לישתמיט שישתמט הדבר שלא יהיה תנא אחד לפחות וליתני שישנה גם רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונימא ונאמר שיטת ר' עקיבא היא שלמד קל וחומר כשיטת ר' יוסי. וכיון שלא מצאנו מקור כזה — מן הסתם אין ר' עקיבא סבור כר' יוסי. ושואלים: ואנן אהכי ניקום ונסמוך ואנחנו על כך נעמוד ונסמוך?! מה טיבה של הוכחה ממה שלא מצאנו? שמא יש בכל זאת מקור כזה!5נפק יצא רב אשי, ואיתימא וישאומרים שהיה זה רב כהנא, אל מחוץ לבית המדרש לעיין בעצמו בדבר. דק ואשכח דקדק ומצא ראיה גמורה שר' עקיבא אינו סבור שיש חמישי בקודש. הא דתנן זו ששנינו במשנה הכלי מצרף את מה שבתוכו להיחשב כיחידה אחת. כגון פירות פרודים, אם נטמא אחד מהם, נטמאים כולם מפני היותם מצורפים בכלי אחד. דבר זה נאמר לענין קודש, אבל לא בתרומה שבה אין אומרים צירוף כלי. והרביעי בקודש פסול ואינו מטמא, והשלישי פסול בתרומה.6ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו. דתניא שהרי שנינו בברייתא: הוסיף ר' עקיבא בעדותו אף את הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאינם מיני מאכל וכרגיל אינם נטמאים בכל זאת מפני חיבת קדושתם, אם נגע טבול יום, שהוא פסול בלבד, במקצתן — פסל את כולן, שהכלי מצרפם להיות אחד.7וממשנה זו שהיא כר' עקיבא אפשר ללמוד: רביעי — אין כן פסול בקודש, ואולם חמישי — לא, שלישי בתרומה — אין כן, רביעי — לא.8כיון שהוזכרו הדברים מעירים: אלמא קסבר מכאן למדים שסבר ר' יוחנן: צירוף קטורת לבונה, או גחלים בכלי אחד לטמא דרבנן מדברי סופרים הוא ולא מן התורה, שלדעתו יודעים אנו דין צירוף רק מעדותו של ר' עקיבא ולא ממקרא מפורש בענין זה. ופליגא וחלוקה דעה זו על שיטת ר' חנין שאמר: צירוף דאורייתא מן התורה הוא, שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" במדבר ז, כ, והוא לומד מלשון המקרא: הכתוב עשה כל מה שבכף כלומר, את הקטורת — אחת, שנחשבת כדבר אחד.9א מתוך שאנו עוסקים כאן בדיני טומאה וטהרה שבמקדש מביאים גם תנן התם שנינו שם במשנה שהעידו חכמים על מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידים שנגעו בה — טהורות, והבשר טמא בשל חשש הטומאה במחט. ואם נמצאת המחט בפרש שבקיבת הבהמה — הכל טהור, שאין הפרש מטמא את הבשר. אמר ר' עקיבא: זכינו הצלחנו ללמוד מכך הלכה חדשה זו שאין טומאת ידים במקדש, שהרי לא נטמאו הידים מחמת מגען במחט הטמאה.10ושואלים: ונימא ושיאמר ר' עקיבא יתירה מזו שלמדנו מכאן שאין טומאת ידים וכלים במקדש, שהרי נאמר שגם הסכין שנגע במחט טהור! אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' יוסי בר' חנינא: גזירת חכמים על טומאת ידים קודם גזירת כלים נשנו. שבזמן אותה עדות עדיין לא נגזרה אותה גזירה שכלים הנוגעים במשקים שנטמאו יטמאו אף הם, אפילו מחוץ למקדש, וממילא אין כל רבותה בכך שאין כלים נטמאים במקדש עצמו.11אמר רבא: והא תרוייהו והרי שניהם בו ביום גזרו, דתנן שהרי שנינו במשנה: טומאת הספר תורה ושאר כתבי קודש, וטומאת הידים שלא נרחצו ולא נטבלו, וטומאת טבול יום, והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין, כולן נגזרו יחד כשגזרו "שמונה עשר דבר"!12אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולמצוא ישוב אחר לשאלה, וכך יש לומר: הנח לטומאת סכין, שאפילו בחולין נמי גם כן לא מטמא. כיצד, האי אותו סכין שנגע במאי במה? אילימא אם תאמר שנגע בבשר — הא הרי אין אוכל מטמא כלי, ואלא תאמר שנגע במחט עצמה — והא והרי אין כלי מטמא כלי!13לגופה של אותה הלכה שואלים: האי אותה מחט מאי עבידתיה מה מעשיה כלומר, אותה מחט שנמצאה בבשר ומטמאתו מה טומאה היתה בה? אי נימא אם נאמר ספק מחט, כלומר שספק בידינו אם מחט זו טמאה, והא והרי איתמר נאמר שר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, חד אחד מהם אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. שרוק הנמצא בכל מקום חוששים שמא הוא רוקו של זב או של גוי שדינו כזב ומטמא מספק כאב הטומאה, אבל בירושלים לא גזרו על כך. וחד ואחד מהם אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. שסתם כלי הנמצא בירושלים, אין חוששים שמא נטמא.14אמר רב יהודה אמר רב: מדובר כאן כגון שאבדה לו מחט שנטמאה בטמא מת. ובאשר היא כלי מתכת, דינה כחרב שטמאה באותה דרגת טומאה של הדבר שטימא אותה, והריהי כטמא מת עצמו. ולבסוף הכירה, כשנמצאה בבשר. ר' יוסי בר' אבין אמר: אין צורך בכך, אלא כגון שהיתה פרה חסומה בפיה, שברור לנו שלא אכלה מאומה, ובאה מחוץ לירושלים. וכיון שברור שהמחט נבלעה מחוץ לירושלים, אף אם אינו בטוח שהמחט טמאה, הרי כל ספק טומאת הכלים מחוץ לירושלים — טמא.15א כיון שהוזכרו הדינים המיוחדים לירושלים דנים עתה ב הלכה זו גופא עצמה. ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא: חד אחד מהם אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים, וחד ואחד מהם אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. ותוהים: רוקין תנינא שנינו כבר, וכן כלים תנינא שנינו אם כן מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם?16ומבארים: רוקין תנינא שנינו, דתנן שהרי שנינו במשנה: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, שאין אנו גוזרים בהם טומאה מספק, חוץ משל שוק העליון, שבסביבה זו היו מצויים כרגיל גוים רמב"ם! ודוחים: לא צריכא נצרכה הלכתו של האמורא אלא ללמדנו אף על גב דאיתחזק אף על פי שהוחזק בידינו שהיה זב בסביבה זו שבה נמצא הרוק, בכל זאת אין גוזרים טומאה על הרוק בירושלים.17וכן כלים תנינא שנינו, דתנן ששנינו במשנה: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — הרי הם טמאין, שמן הסתם עדיין לא הטבילם, שהרי אין מביאין לבית הטבילה אלא כלים טמאים. ומכאן נדייק: הא דעלמא הרי בכלל — הכלים טהורין!18ומקשים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מדייק באופן זה, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה שנאמר בה: אם מצאו את הכלים דרך עליה מבית הטבילה — טהורין, ואף שם יכולים לדייק: הא דעלמא הרי בכלל — טמאין!19אלא יש לומר: שרישא ההתחלה דוקא מדוייקת, כלומר מנוסחת כך שאפשר לדייק מן הדברים שנאמרו לדברים שלא נאמרו. וסיפא לאו דוקא אינה מדוייקת עד כדי כך, ויש ללמוד ממנה רק לאפוקי גזייתא להוציא סמטאות קטנות שהן בצד בית הטבילה, ולא ברור אם הן דרך עליה או דרך ירידה. ומאחר והיו הכלים ודאי טמאים, והספק אינו אלא אם נטבלו לטהרתם, לכך מעמידים אותם על חזקת טומאתם. אבל כאשר הספק הוא אם בכלל נטמאו, בכך לא גזרו חכמים ונחשבים הם כטהורים.20ושואלים: ולשיטת רב שאמר שמדובר שם כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, הרי כיון שאמר מר החכם שאת הכתוב "בחלל חרב" יש ללמוד כי חרב וכל כלי מתכת הרי הוא כחלל עצמו, ולכן מתוך שנגעה בטמא מת הרי אף היא טמאה בדרגת "אב הטומאה" כמותו. ואם כן, אדם וכלים נמי גם כן ליטמא במגע בה, ולא רק את הבשר!21אמר רב אשי: זאת אומרת עזרה שבמקדש רשות הרבים היא לענין דיני ספקות שבטומאה, והוה ליה ונהיה לו, נעשה הדבר כספק טומאה ברשות הרבים, שהרי אין בידינו הוכחה שנגעו הכלים או הידים במחט טמאה זו. וכלל בידינו כי כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור, ולכן רק הבשר שודאי נגעה בו המחט טמא, אבל השאר טהור.22על תירוץ זה תוהים: הא הרי אפשר להסיק מכאן כי אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא הוא. ומדוע? מכדי הרי האי אותה המחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שדבר דומם איננו יכול להישאל ולהיחקר כיצד בדיוק ואם בכלל נטמא. ושנינו כלל בדבר: כל דבר שאין בו דעת לישאל כגון חפץ או אדם שאינו מסוגל להישאל, בין שהיה ברשות הרבים ובין ברשות היחיד — ספיקו טהור!23ודוחים: אמנם מחט היא דבר שאין בו דעת להישאל, ואולם הטומאה בה היא משום דהוי שהריהי ספק טומאה בידי אדם, שהרי מגע הסכין במחט לא בא מעצמו אלא הסכין מוחזקת בידי אדם, וכבר אמר ר' יוחנן כלל אחר: ספק טומאה הבאה בידי אדם
