1חוץ מן המים שאם מזג מים במים, אין הם נחשבים כמזוגים ואינם מצטרפים לזוגות. ור' יוחנן אמר: אפילו מים מצטרפים למנין. אמר רב פפא: לא אמרן אמרנו דבר זה במים, אלא חמימי לגו קרירי, וקרירי לגו חמימי מים חמים בתוך קרים ומים קרים בתוך חמים הם הנחשבים כמזוגים, אבל חמימי לגו חמימי, וקרירי לגו קרירי מים חמים בתוך חמים ומים קרים בתוך קרים — לא נחשבים כמזוגים לדעת הכל.2כיון שדובר בסגולות שונות ובחשש כשפים מביאים עוד דברים בנושא זה. אמר ריש לקיש: ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו ומתחייב בנפשו מחמת רוח רעה השורה עליו. אלו הן: הנפנה לצרכיו במקום שבין דקל לכותל והעובר בין שני דקלים, והשותה מים שאולין, והעובר על מים שפוכין, ואפילו שפכתו אשתו בפניו.3ומבארים: הנפנה בין דקל לכותל — לא אמרן אלא דלית ליה שאין לו ביניהם מקום מעבר ברוחב ארבע אמות, אבל אם אית ליה יש לו ארבע אמות לית לן בה אין לנו בה חשש, שהרי יש למזיקים די מקום לעבור בו ואין הוא פוגע במקום המעבר שלהם. וגם כי לית ליה כאשר אין לו שטח של ארבע אמות, לא אמרן אמרנו אלא דליכא שאין למזיקים דירכא אחרינא דרך אחרת אלא זו, אבל אם איכא דירכא אחרינא יש להם דרך אחרת — לית לן בה אין לנו בה כל חשש.4והעובר בין שני דקלים לא אמרן אמרנו חשש זה אלא דלא פסקינהו שלא פסקתם, עברה ביניהם רשות הרבים. אבל אם פסקינהו פסקתם, עברה ביניהם רשות הרבים — לית לן בה אין לנו בה חשש, שהרי במקום שיש רבים אינם רשאים להזיק כלל. והשותה מים שאולין לא אמרן לא אמרנו ששורה עליהם רוח רעה אלא דשיילינהו ששאל אותם קטן, אבל אם שאל אותם גדול — לית לן בה אין לנו בה חשש.5ואפילו שיילינהו שאל אותם קטן, נמי לא אמרן גם כן לא אמרנו אלא כששואל אותם בשדה, שלא שכיחי מצויים מים, אבל בעיר דשכיחי שהמים מצויים לית לן אין לנו בה חשש. ואפילו בשדה נמי לא אמרן גם כן לא אמרנו אלא מיא ששאל מים, אבל חמרא ושיכרא יין ושיכר — לית לן אין לנו בה חשש.6והעובר על מים שפוכין — לא אמרן אמרנו חשש בזה, אלא שלא אפסקינהו בעפרא פסקן, פיזר עליהן, בעפר ולא תף בהו רוקא ירק בהם רוק אבל אפסקינהו בעפרא הפסיק אותם בעפר או תף בהו רוקא ירק בהם רוק — לית לן אין לנו בה חשש. ולא אמרן אמרנו חשש זה אלא כשלא עבר עלייהו שימשא עליהם השמש כלומר בלילה, ולא עבר עלייהו שיתין ניגרי עליהן שישים פסיעות של אנשים שעברו במקום, אבל אם עבר עלייהו שימשא ועבר עלייהו שיתין ניגרי עליהם השמש ועברו עליהם שישים פסיעות — לית לן בה אין לנו בכך חשש. ולא אמרן אמרנו חשש זה אלא כשלא רכיב חמרא רוכב על החמור ולא סיים מסני נועל מנעלים אבל רכיב חמרא וסיים מסני — לית לן בה רוכב על חמור או נועל מנעלים אין לנו בה חשש.7ומעירים: והני מילי ודברים אלה שאמרנו שמבטלים את החשש הם דווקא היכא דליכא למיחש מקום שאין לחשוש בו לכשפים שמישהו מעונין לעשות לו מתוך כוונה תחילה, אבל היכא דאיכא למיחש במקום שיש לחשוש לכשפים, אף על גב דאיכא כל הני — חיישינן אף על פי שיש את כל אלה חוששים אנו. כההוא גברא דרכיב חמרא וסיים מסני, וגמוד מסאניה וצוו כרעיה כמו המעשה באדם אחד שרכב על חמור והיה נעול מנעלים ועבר על אותם המים ונתכווצו המנעלים ויבשו רגליו.8ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: שלשה אין ממצעין שמקפידים שלא ימצאו בין שני אנשים ההולכים בדרך ואף לא מתמצעין שאין הולכים בין שנים מהם. ואלו הן: הכלב והדקל והאשה. ויש אומרים: אף החזיר, ויש אומרים: אף הנחש, שכל אלה קשים לכשפים.9ושואלים: ואי ואם ממצעין מאי תקנתיה מה תקנתו כדי שלא ינזק? אמר רב פפא: נפתח שיפתח בפסוק המתחיל במילה "אל" ונפסיק ויגמור בפסוק המסיים במילה "אל" — "אל מוציאם ממצרים... כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב וישראל מה פעל אל" במדבר כג, כב — כג, שיש בתוכנו משום ביטול הכשפים,10אי נמי או גם כן נפתח שיפתח בפסוק המתחיל במילה "לא" ונפסיק ויגמור באותו פסוק המסתיים במילה "לא" — "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" במדבר כג, יט.11וכן, הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה אותם שנים שממוצעת, עוברת, ביניהם אשה נדה, אם בתחלת נדתה היא — הורגת, כלומר, גורמת שייהרג אחד מהן, אם בסוף נדתה היא אינה הורגת, אבל מריבה עושה ביניהן. מאי תקנתיה? נפתח ב"אל" ונפסיק ב"אל" כאמור.12ועוד: הני תרי נשי דיתבן בפרשת דרכים, חדא בהאי גיסא דשבילא וחדא באידך גיסא, ומכוונן אפייהו להדדי — ודאי בכשפים עסיקן אותן שתי נשים היושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה של השביל ואחת בצד זה ומכוונות פניהן זו לזו ודאי בכשפים הן עוסקות. מאי תקנתיה מה תקנתו של עובר הדרך? אי איכא דירכא אחרינא אם יש דרך אחרת — ליזיל בה שילך בה. ואי ליכא דירכא אחרינא ואם אין דרך אחרת, אי איכא איניש אחרינא בהדיה אם יש אדם אחר עמו — נינקטו לידייהו בהדי הדדי וניחלפו שיחזיקו לידיהם ביחד ויחלפו זה עם זה. ואי ליכא איניש אחרינא ואם אין אדם אחר נימא הכי שיאמר כך: "אגרת אזלת אסיא בלוסיא, שהם שמות שדים שעוסקות עימם נשים, מתקטלא בחיק קבל נהרגים על ידי החיצים".13ועוד נאמר בענין זה: האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מי שפוגש אשה בזמן שהיא עולה מטבילת מצוה שטובלת לאחר זמן נדתה, אי איהו קדים ומשמש — אחדא ליה לדידיה רוח זנונים אם הוא מקדים ומשמש מטתו עם אשה אוחזת אותו רוח זנונים, אי איהי קדמה ומשמשה — אחדא לה לדידה רוח זנונים אם היא מקדימה ומשמשת מטתה אוחזת אותה רוח זנונים. מאי תקנתיה מה תהא תקנתו? לימא הכי שיאמר כך: "שפך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך" תהילים קז, מ.14אמר רב יצחק מאי דכתיב מהו שנאמר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" תהילים כג, ד, כוונתו: זה הישן בצל דקל יחידי שאין דקל אחר סמוך לו, ובצל לבנה, שאף שהוא נמצא במצב מסוכן בכל זאת כיון שבוטח בה' איננו חושש. ומסייגים: ובצל דקל יחידי, לא אמרן אלא דלא נפיל טולא דחבריה עילויה אין אנו אומרים זאת אלא כשלא נפל צל דקל חבירו עליו אבל נפל טולא דחבריה עילויה אבל נפל צל דקל חבירו עליו — לית לן בה אין לנו בה חשש.15ושואלים: אלא הא דתניא זה ששנינו בברייתא: הישן בצל דקל יחידי בחצר, והישן בצל לבנה דמו בראשו היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? אי לימא דלא נפל טולא דחבריה עילויה — אם תאמר שלא נפל צל חברו עליו, אם כן אפילו בשדה נמי אפילו בשדה גם כן ניזוק? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן: שבחצר — אף על גב דנפיל טולא דחבריה עילויה אף על פי שנפל צל חברו עליו מסוכן הוא?! ומסכמים: שמע מינה אכן אפשר ללמוד מכאן שכן הוא.16ובצילה של לבנה — לא אמרן שהדבר מסוכן אלא בתחילת החודש שאז הלבנה זורחת במזרח ולכך צילה במערבה במערב, אבל בסוף החודש כשהלבנה זורחת במערב ולכך צילה במדינחא למזרח — לית לן בה אין לנו בכך חשש.17עוד נאמר בענין חשש היזק: האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא מי שנפנה לצרכיו על גדם של דקל — אחדא ליה לדידיה רוח פלגא אוחזת אותו רוח מחלה. והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא מי שמניח ראשו על גדם של דקל — אחדא ליה רוח צרדא אוחזת אותו רוח של כאב חצי הראש מיגרנה. האי מאן דפסעי אדיקלא מי שפוסע על דקל, אי מיקטל אם נקצץ הדקל — קטיל יהרג. אי איעקר אם נעקר הדקל — הרי גם הוא מיעקר ומיית יעקר וימות. ומעירים: הני מילי דברים אלה אמורים באופן שלא מנח כרעיה עילויה מניח רגליו עליו, אבל אם מנח כרעיה עילויה — מניח רגליו עליו לית לן בה אין לנו בה חשש.18עוד אמרו בענין הצל: חמשה מיני טולי הוי צל מסוכנים הם: טולא דדיקלא יחידא צל דקל יחיד, טולא דכנדא צל האילן הקרוי כנדא, טולא דפרחא צל הצלף, טולא צל האילן ששמו זרדתא. איכא דאמרי יש אומרים: אף טולא דארבא, וטולא דערבתא צל של אניה וצל של ערבה. כללא דמילתא כללו של דבר: כל אילן דנפיש ענפיה שמרובים ענפיו — קשי טוליה קשה מסוכן להיות בצילו,19וכל אילן דקשי סילויה שקשה העץ שלו — קשי טוליה קשה הצל שלו, לבר מחוץ לעץ הקרוי מכרו משא, אף על גב דקשי סילויה לא קשי טוליה אף על פי שקשה עצו לא קשה צלו, דאמרה לה שידא לברה שאמרה לה השידה לבנה פירחי נפשיך מכרו משא, דאיהו הוא דקטיל לאבוך, וקטיל לדידיה עזבי את העץ כרו משא משום שהוא זה שהרג את אביך והרג את עצמו שאילן זה מזיק לשדים. אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דפריש מכולהו טולי ראיתי את רב כהנא שהיה פורש מכל מיני צל.20ומעירים: בי פרחי מזיקים הנמצאים ליד הצלף נקראים — רוחי. דבי זרדתא אלה שליד הזרדים קרואים — שידא שדים דבי איגרי אלה המצויים בגגות קרויים — רישפי רשפים. ושואלים: למאי נפקא מינה למה, מה יוצא מכאן, למעשה? — לענין קמיעא קמיע אם כותבים קמיע למי שניזוק באחד מהם צריך לדעת מה שם המזיק שהזיקו.21ומעירים: דבי פרחי — המזיק שנמצא ליד הצלף הוא בריה שאין לה עינים. למאי נפקא מינה — למה, מה יוצא מכאן למעשה — לענין לגזוזי לה בריחה ממנה. מסופר: זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי פעם אחת הלך תלמיד חכם אחד להפנות לצרכיו ליד הצלף שמע דקא אתא עילויה, וגזי לה שמע שהמזיק בא עליו וברח ממנו. כי אזלא כאשר הלכה הרוח הרעה חבקיה לדיקלא החזיק בדקל ונתקל בו המזיק — צווח דיקלא יבש הדקל ופקעה היא המזקת.22פרחא דבי זרדתא אותם המזיקים הנמצאים בזרדים — קרויים שידי שדים ומעירים: הא זרדתא דסמיכה למתא אותו זרד שסמוך לעיר — לא פחתא משיתין שידי אינו מכיל פחות מששים שדים. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מסיפור זה? ומשיבים: למיכתב לה קמיעא לכתוב לה קמיע למספר זה.23כמסופר: ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא, דהוה סמיך למתא אותו מושל העיר שהיה הולך ועומד ליד אילן הזרדתא שהיה סמוך לעיר, עלו ביה שיתין שידי ואיסתכן עלו עליו ששים שדים והסתכן. אתא לההוא מרבנן דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא, כתב לה קמיע לחדא שידא בא לתלמיד חכם אחד שלא ידע שזרדתא כזו של ששים שדים היא, וכתב לו קמיע לשד אחד. אותו אדם שמע דתלו חינגא בגויה, וקא משרו הכי כאילו עושים חגיגה בתוכו ושרים השדים כך: סודריה דמר כי צורבא מרבנן סודרו של אדוני כמו של תלמיד חכם, בדיקנא ביה במר דלא ידע בדקנו את אדוני ואינו יודע להגיד "ברוך" ברכה על לבישת הסודר, שהיו השדים מלעיגים שתלמיד חכם זה אינו יודע כיצד לכתוב בקמיע. אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה בא אחד החכמים שידע שזרדתא היא בת ששים שדים וכתב לה קמיעא דשיתין שידי קמיע של ששים שדים, שמע דקא אמרו שמע שאומרים: פנו מנייכו מהכא פנו את חפציכם מכאן.24ועוד בעניני מזיקים: קטב מרירי, הנזכר במקרא — תרי קטבי הוו שני מיני קטב היו, חד מקמי טיהרא, וחד מבתר טיהרא אחד הבא לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים דמקמי טיהרא זה שלפני צהרים — "קטב מרירי" שמו ומיחזי בי כדא דכמכא והדר ביה בחשא והוא נראה בכד של כותח שהולך ומתגלגל בתוכו. ואילו של בתר טיהרא — "קטב ישוד צהרים" שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא ונראה בתוך קרן העז ומתגלגל בו כמו נפה.25מסופר: אביי הוה שקיל ואזיל היה הולך ברחוב, ואזיל והיה הולך רב פפא מימיניה מימינו ורב הונא בריה בנו של רב יהושע משמאליה משמאלו. חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה ראה את אותו קטב מרירי שהוא בא לפניו לצד שמאלו אהדרא החזיר לרב פפא לשמאליה לשמאלו, ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה לימינו אמר ליה לו רב פפא לאביי: אנא מאי שנא אני במה שונה אני שלא חשש לי רבי שאנזק? אמר ליה לו אביי: את שעתא קיימת לך אתה השעה עומדת לך שעשיר ובן מזל אתה, ומן הסתם לך לא יזיקו.26ומעירים: מחד בתמוז עד שיתסר ביה מאחד בתמוז עד ששה עשר בו — ודאי שכיחי מצויים הם המזיקים הללו, מכאן ואילך — ספק שכיחי מצויים ספק לא שכיחי אינם מצויים. ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא ונמצאים בצילו של חצב שלא גדל אמה ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא ובצל חפצים בשעות בוקר וערב שלא היה אורכו אמה ועיקר בטולי דבית הכסא ועיקרם בצל בית הכסא.27אמר רב יוסף: הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא שלושה דברים אלה גורמים עוורון למאור העינים: מן דסריק רישיה יבש מי שסורק את ראשו כשהוא יבש, ומן דשתי טיף טיף ומי ששותה מן היין המטפטף מן החבית, ומן דסיים מסני אדמייתניה כרעא ומי שנועל מנעלים כשרגליו לחות לאחר רחיצתן.28אם דבר מאכל תלאי בביתא תלוי בביתו — הרי זה קשי לעניותא קשה כלומר שגורם לעניות. כדאמרי אינשי כמו שאומרים בני אדם בפתגם מקובל: תלא סילתא תולה את הסל — תלא מזוניה תולה את מזונותיו, כלומר, מאבד אותם. ולא אמרן אלא ריפתא ולא אמרנו דבר זה אלא שתולה לחם אבל אם תולה בישרא וכוורי בשר ודגים — לית לן בה אין לנו בהם חשש, משום שאורחיה היא דרכם היא שתולים אותם. פארי בביתא מורסן בבית — קשי לעניותא קשה לעניות. נשורא בביתא פירורי לחם בבית — קשי לעניותא קשים לעניות. ואם היו אלה מפוזרים בבית בלילי שבתות ובלילי רביעית שאז המזיקים מצויים בהם — שרו שורים המזיקין עילויה עליהם.29איסרא דמזוני נקיד שמיה השר הממונה על המזונות נקיד שמו, כלומר נקי ומקפיד על נקיות. איסרא דעניותא נבל שמיה שר הממונה על העניות נבל שמו ולכן במקום שיש לכלוך השר הממונה על המזונות אינו מצוי ואילו שר העניות נהנה להיות בו. צעא אפומא דחצבא צלחת שמניחים על פי הכד — קשי לעניותא קשה ועלולה להביא עניות. מאן דשתי מיא בצעי מי ששותה מים בצלחת — קשי לברוקתי קשה לכאב העינים. דאכיל תחלי ולא משי ידיה מי שאוכל שחליים ואינו נוטל ידיו — מפחיד תלתין יומין מפחד שלושים ימים.
