1אמר רבא: הלכתא הלכה פסוקה במחלוקת זו שחמץ בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — אסור אפילו במשהו, כשיטתו של רב. שלא בזמנו, בין נתערב במינו בין נתערב שלא במינו — מותר אפילו בנותן טעם, כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.2ושואלים: ומי והאם אמר רבא הכי כך שלשיטת ר' שמעון מותר חמץ לאחר זמנו? והאמר והרי אמר רבא עצמו כי ר' שמעון קנסא קניס קנס קנס ואסר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליו בימות החג ב"בל יראה" ו"בל ימצא"!3ומשיבים: הני מילי בעיניה דברים אלה אמורים כשהחמץ בעינו, אבל על ידי תערובת — לא קנס, אף שהחמץ עדיין קיים. ומוסיפים: ואזדא והלך רבא בכך שפסק הלכה כר' שמעון לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רבא: כי הוינן בי כאשר היינו לומדים בבית רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא כאשר היו יוצאים שבעת ימי הפסח במוצאי החג אמר לן היה אומר לנו רב נחמן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא צאו וקנו את החמץ של הגוים שאפוהו באותו יום שהוא שביעי של פסח, הרי שסבר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה.4א אמר רב: קדירות חרס שבישלו בהן חמץ בפסח ישברו, שהרי בתוכן בלוע משהו מן החמץ ואסור לבשל בהן שוב מפני טעם האיסור. ושואלים: ואמאי ומדוע החמיר כל כך? לשהינהו שישהה את הקדירות עד לאחר הפסח, וליעבד בהו ושיעשה, יבשל בהן שלא במינן, שהרי אף רב התיר חמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו לאחר הפסח! ומסבירים שלא רוצה לומר כן כי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו שמא יבואו לעשות לבשל, בהן במינו, ויהא אסור בהנאה, ולכן גזר שישברו ולא יבואו לידי מכשול.5ושמואל אמר: לא ישברו קדירות אלו, אבל משהי להו ישהו אותם לאחר זמנו של פסח, ועביד בהו ועושה בהם בין במינו בין שלא במינו.6ואזדא והלך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי לאותם המוכרים קדירות שהיו מפקיעים מחירי הקדירות לאחר הפסח: אשוו זביני אכנדיכי השוו את המחיר על קדירותיכם כלומר: אל תפקיעו את המחירים, ואי ואם לא תצייתו — דרשינא לכו אדרוש לכם בפניכם שההלכה היא כר' שמעון, שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וישאירו כל העם את קדירותיהם ולא יקנו מכם כלל קדירות חדשות אחר הפסח.7ושואלים: ולידרוש להו ושידרוש להם, דהא שהרי שמואל כר' שמעון סבירא ליה סבור הוא כפי שנתבאר, ומדוע לא יפרסם ברבים שהלכה כמותו! ומשיבים: אתריה מקומו של רב הוה היה, ולכתחילה אינו ראוי שידרוש ויפרסם במקומו של רב שלא כשיטתו, אבל כשראה שהם מפקיעים את המחירים איים עליהם שבכל זאת יפרסם הלכה זו.8ב מסופר: ההוא תנורא תנור אחד שטחו ביה טיחיא בו שומן של בשר ואפו בו לחם, ונבלע בו משהו משומן הבשר. אסרה אסר רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא לאכול את הלחם אפילו במילחא במלח ולא רק בחלב לעולם אפילו כשיאפו בו פעם אחרת משום טעם הבשר שנבלע בו, דילמא אתי למיכליה בכותחא שמא יבוא לאכול אותו עם כותח תבלין שמעורב בו חלב, ונמצא אוכל בשר וחלב באחד.9מיתיבי מקשים על כך: שנינו אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש את העיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה באכילה, מפני הרגל עבירה שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר ונמצא אוכל בשר וחלב יחד. וכיוצא בו10אין טשין טחים, מורחים את התנור באליה של כבש מפני שהיא כבשר. ואם טש בה את התנור — כל הפת כולה שנאפתה בו אסורה, שמא יאכלוהו בחלב עד שיסיק את התנור ויתבער שומן זה. ונדייק: הא הרי אם הוסק התנור לאחר מכן — מיהא שרי על כל פנים מותר ואם כן תיובתא קושיה חמורה על רבא בר אהילאי שאסר את התנור לעולם. ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא ונדחו דבריו מההלכה.11אמר ליה לו רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב שהושבו הושארו בקושיה דברי רבא בר אהילאי, אמאי קאמר מדוע אמר רב: קדירות בפסח ישברו? הרי יש להן תקנה כמו לתנורים על ידי הסקתן על האש עד שיתבער החמץ שבהן! אמר ליה לו: יש להבדיל; התם שם מדובר בתנור של מתכת הראוי להכשר לאחר הסקה, הכא כאן בקדירה של חרס שאין די לה בהסקה מאחר והחרס בולע יותר מאשר המתכת.12ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זו וזו בשל חרס אלא זה התנור — הסיקן מבפנים שהרי מסיקים את התנור מבפנים ואופים בו מבפנים, והאש שבו מוציאה ושורפת את האיסור. וזה הקדירות — הסיקן מבחוץ והאיסור נבלע מבפנים ואינו יוצא על ידי האש. וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה ואם תאמר כך גם כן יעשה להם לקדירות הסקה מבפנים, ועל ידי כך יוכשרו — מן הסתם הוא חייס חס עליה על הקדירה להסיקה יפה משום דפקעה שעשויה לפקוע ולכן יש לחשוש שלא יסיקה די צורכה.13ומסכמים: הלכך לכן על פי דברים אלה האי בוכיא תבנית זו העשויה מרעפי חרס שאופים עליה פת הסיקו מבחוץ הוא — ואסור, ואי מלייה גומרי ואם מילא אותם בגחלים בוערות — שפיר דמי יפה הדבר ומותר על ידי הגחלים, שבבוכיא אין חוששים שמא תפקע שהרי תמיד מצויה בה אש, ואין לחשוש שמא לא יסיקנה כראוי.14א אמר ליה לו רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו סכינים אלו בפסח איך עושים להן כיצד מכשירים אותן לצורך הפסח? אמר ליה לו: לדידי חדתא קא עבדינן בשבילי חדשות עושים אמר ליה לו: תינח מר נניח, אדוני שאפשר ליה לו מפני עשירותו לקנות סכינים חדשות, ואולם מי שלא אפשר ליה מאי מה יעשה? אמר ליה לו: אנא אני, כעין חדתא קאמינא חדשות אמרתי שלא התכוונתי שיש לקנות חדשות, אלא לנקותן היטב כעין חידוש הסכין, וכוונתי שיעשו כך: קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא מכניס את קתות הסכינים העשויות עץ בתוך הטיט שלא ישרפו, וברזלן, ללבן, באש והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין ואחר כך אני חוזר ומכניס את קתות הסכינים במים רותחים להגעלה, וכך נפלט כל החמץ שייתכן שהיה בסכין. ופוסקים: הלכתא הלכה אידי ואידי זה וזה גם להב הסכין וגם קתו דיים בהגעלה במים רותחין ובכלי ראשון כלומר, באותו כלי בו הורתחו המים ולא רותחים שנשפכו מכלי לכלי.15אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: עץ פרור כף שבוחשים בו הקדירה מגעילו כדי להוציא ממנו את האיסור במים רותחין ובכלי ראשון. וקובעים: שהוא סבר לפי הכלל: כבולעו כך פולטו שבאותו אופן ודרגת חום שנבלע דבר בכלי, באותו אופן אף ייפלט מתוכו. ועץ הפרור שבלע חמץ כשהיה במים רותחים בכלי ראשון יפלוט את החמץ כשיבוא בשנית במים הרותחים שעל האש.16בעו מיניה שאלו אותו את אמימר: הני מאני דקוניא אותם כלי חרס מצופים, מהו לאשתמושי בהו בפסחא להשתמש בהם בפסח? ומפרטים: הכלים ירוקא הירוקים ודאי לא תיבעי תישאל לך שאלה — שודאי הם אסירי אסורים שציפויים אינו מונע מהם לספוג. כי תיבעי כאשר תישאל לך הרי זה בכלים אוכמי וחיורי, מאי שחורים ולבנים, מה הדין? ועוד: והיכא דאית בהו קרטופני ובמקום שיש בהם בקיעים, בודאי לא תיבעי תישאל לך השאלה, שודאי הם אסירי אסורים, שהחמץ נבלע בבקיעים אלה. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה הרי זה באלה דשיעי, מאי שהם חלקים, מה הדין?17אמר ליה לו: חזינא להו דמידייתי רואה אני אותם שהם פולטים, מזיעים מצידם החיצון משהו מן המשקה שבתוכם, אלמא: בלעי, ואסירי מכאן שבולעים ואסורים ולכן אין להם תקנה גם על ידי ניקוי. כי התורה העידה על כלי חרס שבלע איסור שאינו יוצא מידי דופיו קלקולו לעולם, שבשאר כלים נתנה התורה תקנה במריקה ושטיפה, אבל כלי חרס נאמר בו רק נתיצה.18ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה שלענין יין נסך דדריש מרימר בענין זה: מאני דקוניא כלי חרס מצופים בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי בין שהוא שחור ובין שהוא לבן ובין שהוא ירוק מותר אם השתמשו בו ביין של גוים, וכי תימא ואם תאמר לחלק באופן זה, איסור יין נסך הוא רק איסור מדרבנן מדברי סופרים ואילו חמץ אסור מן התורה. והרי כלל בידינו: כל דתקון רבנן כל שתקנו חכמים — כעין דאורייתא תקון הכתוב בתורה תקנו שכיון שגזרו איסור בדבר אין הם עושים בו גזירות ותקנות שונות מאיסורים של תורה. אמר ליה לו: טעם ההבדל הוא כי זה, בקדירות החמץ בפסח תשמישו על ידי חמין ונבלע היטב. וזה היין, תשמישו על ידי צונן ואינו נבלע כל כך.19ועוד בענין כלי חמץ בפסח אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן שלא חממו כלל את הכלי — משתמש בהן מצה שהחמץ לא נבלע שם ואינו נפלט במצה, חוץ מן בית שאור מקום שהיו מניחים בו בקביעות את השאור שבו מחמיצים הואיל שחימוצו קשה יש לשער שטעם החמץ נבלע בדפנות הכלי אפילו בצונן. אמר רב אשי: ובית חרוסת מקום שבו מניחים את התבלינים החריפים המכילים קמח כדי לתבל את המאכל — כבית שאור שחימוצו קשה דמי נחשב.20אמר רבא: הני אגני אותן קדירות שבעיר מחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומצוי ללוש בהם חמץ ומשהו בהו חמירא ומשהים בהן חמץ כבית שאור שחימוצו קשה דמי נחשב ואסורות בפסח. ותוהים: פשיטא פשוט, הדבר הלוא הוא ממש כבית שאור, ומה חידש רבא? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כיון שהכלים הללו רויחא, שליט בהו אוירא ולא בלעי מרווחים, שולט בהם האויר, ואינם בולעים כל כך כבית שאור שהוא קטן ומלא בשאור, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין לחלק.21ב משנה גוי שהלוה את ישראל על חמצו שלווה ממנו הישראל כסף ונתן לו את חמצו למשכון והיה אצל הגוי עד אחר הפסח, אם שילם אותו אדם מישראל בו את חובו — מותר החמץ בהנאה, כיון שהוברר הדבר שבזמן הפסח כבר לא היה שייך לישראל. ואילו ישראל שהלוה את גוי על חמצו באותה דרך — הרי חמץ זה אחר הפסח אסור בהנאה. שכיון שהוברר שהחמץ היה במשך הפסח של הישראל כפרעון חוב, הריהו נחשב כחמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה.22ג גמרא איתמר נאמר נחלקו אמוראים בשאלה זו: בעל חוב מבחינת זכותו על החוב, אביי אמר: למפרע הוא גובה שאם שיעבד הלוה את נכסיו למלוה ולא פרע, אומרים אנו שזכות המלוה על המשכון נחשבת כשלו מזמן ההלואה, ולא רק משעה שהנכסים עוברים בפועל לרשות המלוה. ורבא אמר: לא, אלא מכאן ולהבא משעת פרעון והלאה הוא גובה שאין לו זכות כלשהי במשכון אלא משעת הפרעון. והמחלוקת היא כמובן לגבי פעולות שונות שנעשו בנכסים הללו בין שעת ההלואה לשעת הפרעון. ומסייגים את המחלוקת בכמה סייגים: כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כל מקום שהקדיש הלוה בינתיים את הקרקע הממושכנת או מכרה הלוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף הכל אינם חולקים שיכול המלוה לבוא ולטרוף כלומר, להפקיע את הרכוש מידי המחזיקים בו כעת, משום שיש לו משכנתא קודמת עליו
