1בהאי קרא קמיפלגי בפסוק זה נחלקו שנאמר לענין קרבן אחר "ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ד, ומדייקים: "עליו" ולא על חבירו שאינו יוצא אם מנסה להתכפר בקרבן הנועד לאחר. ובמסקנות היוצאות מהלכה זו לעניננו נחלקו. רבה סבר: חבירו דומיא דידיה בדומה לו מה הוא דבר שהוא בן כפרה? שראוי להתכפר? על ידי זריקת דם של קרבן זה אף חבירו דבר שהוא בן כפרה, לאפוקי האי ערל להוציא ערל זה דלאו בר שאין בן כפרה הוא, שהרי אינו ראוי לקרבן הפסח ולכך אין השחיטה עבורו פוסלת.2ורב חסדא סבר: האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא אותו ערל גם כן, כיון שבן חיוב הוא בן כפרה הוא. ומדוע אומרים אנו שהערל נכנס בחיוב קרבן הפסח? הואיל דאי בעי מתקן נפשיה הואיל שאם ירצה יוכל לתקן את עצמו כלומר להימול, וממילא תחול עליו חובת הקרבת פסח. והואיל ויכול להיות בכלל אוכלי הקרבן אין לומר שאינו בן כפרה כלל, ולכן השחיטה עבורו מעכבת.3ותוהים: ומי אית ליה והאם יש לו, האם יקבל רב חסדא נימוק זה של "הואיל"? האמנם סבור רב חסדא שאפשר לדון בדבר שאינו קיים כעת הואיל וקיימת אפשרות שהמצב ישתנה? והא איתמר והרי נאמר שנחלקו רבה ורב חסדא בנושא זה בדינו של האופה מיום טוב לצורך יום חול, רב חסדא אמר: לוקה על שחילל את החג ואפה בו לצורך החול. רבה אמר: אינו לוקה.4ומסבירים, רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן אומרים אנו כנימוק הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה ואם יזדמנו לו אורחים יהא ראוי לו כל מה שיאפה לצורך יום טוב עצמו ונמצא שלא עבר כל עבירה, השתא נמי חזי ליה ולא לקי עכשיו גם כן שלא באו האורחים הרי האוכל נחשב כראוי לו ואינו לוקה שהרי בשעת האפייה לא היה איסור ודאי בכך. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן אין אנו אומרים "הואיל", ולכאורה יש כאן סתירה עצמית כפולה הן בדברי רב חסדא והן בדברי רבה.5ומעירים: בשלמא נניח מדברי רבה על דברי רבה לא קשיא אינו קשה כי הכא כאן לענין הערל בפסח הריהו מחוסר מעשה כיון שצריך עוד להימול שהיא פעולה מעשית, כדי לשנות את המצב, התם שם לענין האופה בחג האפשרות שיבואו לו אורחים לא מחוסר מעשה מצד האופה. אלא שיטת רב חסדא על שיטת רב חסדא קשיא קשה! אמרי אומרים בתירוץ הסתירה: כי לית לה כאשר אין לו, אינו מקבל לרב חסדא נימוק זה של "הואיל" — הרי זה רק לקולא להקל ולפוטרו ממלקות, אבל כשהוא לחומרא להחמיר לפסול את הפסח, אית ליה יש לו.6א אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: קתני שנינו בברייתא שכבר ציטטנו ממנה: הואיל וערלה פוסלת בקרבן פסח וטומאה פוסלת, מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה אף ערלה לא עשה מקצת ערלה ככל ערלה. ונברר: האי טומאה היכי דמי טומאה זו שהוזכרה כיצד בדיוק היתה? אילימא אם תאמר שמדובר בטומאת גברי האנשים המנויים על הקרבן, ומאי ומה פירוש לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה — דאי איכא שאם יש ארבעה וחמשה גברי אנשים טמאין וארבעה וחמשה גברי אנשים טהורים לא פסלי להו אין פוסלים אותם הטמאין לטהורין,7גבי ערלה נמי הא לא פסלי גם כן הרי אינם פוסלים, דתנן שהרי שנינו במשנה: אם שחטו לשם מולין וערלים יחד — כשר. מאי שנא טומאה דפשיטא ליה במה שונה ההלכה בטומאה שפשוט לו שמקצת טמאים אינם פוסלים את הטהורים שבחבורתם, ומאי שנא ערלה דמספקא ליה ובמה שונה ערלה ענין ערלים, שמסופק לו?8אלא ודאי יש להסביר שמדובר בטומאת בשר הקרבן, ומאי ומה פירוש לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה? דאילו איטמי חד מאברים — האי דאיטמי שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה שאילו היה נטמא אחד מן האיברים, זה שנטמא שורפים אנו אותו והשאר היינו אוכלים אותו.9ומקשים: במאי אוקימתא במה העמדת הסברת את הדברים בטומאת בשר, אם כן אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: דנין דבר דין ערלה שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר דין טומאה שאינו נוהג בכל הזבחים, ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים. ומאי טומאה ומה, באיזה, טומאה מדובר כאן? אי נימא אם נאמר טומאת בשר, אמאי מדוע אומר אתה שאינו נוהג בכל הזבחים? ודאי נוהג דין זה בכל הזבחים כולם!10אלא פשיטא פשוט שמדובר כאן בטומאת גברי האנשים האוכלים מן הזבח, ומאי ומה פירוש אינו נוהג בכל הזבחים — כך יש לומר: שאילו בכל הזבחים ערל וטמא אף שהם עצמם אינם רשאים לאכול מן הקרבן, מכל מקום משלחין קרבנותיהן ביד אחרים ומקריבים את הקרבן עבורם. ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהן, ועלינו להגיע למסקנה התמוהה כי רישא ההתחלה של הברייתא מדברת בטומאת בשר וסיפא וסופה בטומאת גברי האנשים!11אמר ליה לו רבינא: אין כן אפשר לקבל דבר הסבר זה משום ששם טומאה קא פריך ממושג הטומאה בכלל הקשה, שמבחינת הבנת הענין יש לומר שלא הקשה מטומאת בשר על טומאת בשר אלא ממושג הטומאה הקיים בדבר אחד ואינו קיים באחר.12ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: סיפא נמי סוף הברייתא גם כן בטומאת בשר מדובר. ומאי ומה פירוש אינו נוהג בכל הזבחים — כך יש להבין: שאילו בכל הזבחים בין שנטמא חלב הקרבן המוקרב למזבח ובשר הקרבן קיים, בין שנטמא בשר וחלב קיים — זורק לכתחילה את הדם ועולה הקרבן לרצון בין בהקטרת אימורים בין באכילת כהנים.13ואילו בפסח, אם נטמא חלב ובשר קיים שהוא טהור וכשר לאכילה — זורק את הדם, אולם אם נטמא הבשר וחלב קיים שהוא טהור וראוי להקטרה — אינו זורק את הדם כי בקרבן פסח חובת אכילתו לבעלים היא עיקרו של הקרבן.14ומקשים עוד: במאי אוקימתא במה העמדת, הסברת את הברייתא — בטומאת בשר. אם כן אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא, בהמשך הדברים הלאה נאמר שדנין דבר דין ערלה שלא הותר מכללו מדבר דין זמן שלא הותר מכללו, ואל תוכיח טומאה שהרי הותרה מכללה. ונברר במאי במה באיזה ענין מדובר כאן? אילימא אם תאמר15בטומאת בשר היכא היכן הותרה טומאת בשר באכילה? אלא פשיטא פשוט שמדובר כאן בטומאת גברי אנשים, והיכא הותרה מכללה — בציבור, שכאשר רוב הציבור נטמא מותר להקריב את קרבן הפסח ולאוכלו בטומאה.16ושוב אם כן יש לתמוה: רישא ראשיתה של הברייתא בטומאת בשר, סיפא סופה בטומאת גברי אנשים! ומשיבים: אין כן אין זה דבר מופרך — כי שם טומאה קפריך ממושג הטומאה בכלל מקשה ואינו מדקדק שיהא הדבר באותו סוג טומאה עצמה.17ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: כל הברייתא כולה בטומאת בשר, והיכא והיכן הותרה — בטומאת פסח, דתנן שכן שנינו במשנה: פסח הבא בטומאה כגון שרוב הצבור נטמא והותר להקריבו בטומאה אף נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה, שלא כשאר קרבנות הבאים בטומאה שרק מזים מדמם ואין אוכלים אותם. הרי שאף טומאת בשר הותרה מכללה במקרים מסויימים.18מתיב מקשה רב הונא בריה בנו של רב יהושע ממקום אחר, שנינו: הפסח שעברה שנתו שקרבן הפסח מביאים מן הטלאים והגדיים עד גיל שנה, וקרבן זה שעברה שנתו ושחטו בזמנו בערב הפסח לשמו. וכן השוחט אחרים כגון גדי שהקדישו לשלמים לשם פסח בזמנו, ר' אליעזר פוסל קרבן פסח זה, ור' יהושע מכשיר, על פי הכלל שכל הקרבנות שנזבחו שלא לשמם כשרים חוץ מקרבן פסח, ולדעת ר' יהושע בשני המקרים לא היה זה קרבן פסח ממש, אלא שלמים שהוקרבו לשם פסח.19ונדקדק: טעמא הטעם, דוקא אם היה הדבר בזמנו אז נחלקו בו תנאים, הא הרי אם היה שלא בזמנו — כשר לשלמים לדעת הכל, שהיו אלה כקרבנות שלמים אחרים. ואמאי ומדוע אומרים כך? נימא נאמר הואיל ובזמנו פוסל — שלא בזמנו נמי גם כן פוסל, הרי שמשתמשים בנימוק של "הואיל" אפילו כדי להחמיר, וקשה על רב חסדא!20אמר רב פפא: שאני התם שונה שם שאמר קרא המקרא בענין זה "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו" שמות יב, כז, ומלשון הכתוב נלמד "הוא" משמע בהויתו כמידתו, ללא שינוי, לא כשהוא קרבן הפסח מוקרב לשום לשם קרבנות אחרים ולא קרבנות אחרים כשרים כשמוקרבים לשמו.21ומכאן נדקדק: בזמנו של הפסח שהוא פסול כשמקריבו לשום לשם קרבנות אחרים, הרי גם אחרים פסולין לשמו לשיטת ר' אליעזר אם חשב עליהם לקרבן פסח. אבל שלא בזמנו שהוא כשר אם מקריבו לשום לשם קרבנות אחרים שקרבן פסח שהקריבו לשם שלמים שלא בזמן הפסח כשר, גם אחרים כשרים לשמו ואין כאן מקום ל"הואיל".22א במשנה יש בעיה עקרונית אחת, שנתבררה אגב מעשה שהיה, ר' שמלאי אתא לקמיה בא לפני ר' יוחנן, אמר ליה לו: ניתני לי מר ישנה לי אדוני ספר יוחסין שהוא קובץ ברייתות, כעין מדרש לספר דברי הימים. אמר ליה לו: מהיכן את אתה מה מוצא משפחתך? אמר ליה לו: מלוד. והיכן מקום מותבך מושבך? אמר לו: בנהרדעא. אמר ליה לו ר' יוחנן: מקובל בידי שאין נידונין שונים דברים מעין אלה לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת שאתה מלוד ומותבך ומושבך בנהרדעא ומצויים בך שני החסרונות כאחד. כפייה כפה אותו בהפצרה וארצי ונתרצה ר' יוחנן ללמדו,23אמר ליה לו ר' שמלאי: הבה ניתנייה נשנה אותו את ספר יוחסין בשלשה ירחי חדשים, שקל קלא פתק ביה לקח רגב אדמה וזרק בו, אמר ליה לו ר' יוחנן: ומה ברוריה דביתהו אשתו של ר' מאיר ברתיה בתו של ר' חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא ששנתה שלוש מאות שמועות הלכות ביום אחד משלוש מאות חכמים שכל כך היתה חריפה ובעלת זכרון, ואפילו הכי כך לא יצתה ידי חובתה בלימוד ספר יוחסין בתלת שנין בשלוש שנים לפי שהוא קשה ביותר וארוך, ואת אמרת בתלתא ירחי ואתה אומר בשלושה חדשים אלמדנו?! ולפיכך איני רוצה כלל ללמדך.24כי שקיל ואזיל כאשר נטל ויצא מר' יוחנן אמר ליה לו: בכל זאת רבי, כיון שבאתי אשאל מה טעם ההבדל במחשבה כשמקריבים קרבן הפסח לשמו ושלא לשמו, שהמחשב בשתיהן יחד פוסל את הקרבן, ובין שמחשב בהקרבתו לאוכליו ושלא לאוכליו שאינו פוסל?25אמר ליה לו: הואיל וצורבא מרבנן את ותלמיד חכם אתה שכך אני מבין מתוך שאלתך, תא ואימא לך בוא ואומר לך תשובה: לשמו ושלא לשמו — פסולו בגופו שהרי המחשבה היא על הקרבן עצמו, ואילו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו אלא באנשים המנויים עליו.26ועוד: לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו שאין לדעת מהו חלק האיסור ומהו חלק ההיתר בקרבן, אולם לאוכליו ושלא לאוכליו — אפשר לברר איסורו, שאם מקצת האנשים ראויים ומקצתם אינם ראויים יש אפשרות עקרונית לברר ואף לחלק את הקרבן בין אלה לאלה.27ועוד: לשמו ושלא לשמו ישנו שהיא מחשבה שיכולה לפסול בתוך ארבע עבודות שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, אבל מחשבת לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בארבע עבודות שאין מחשבת אוכלים בזריקה. ועוד: לשמו ושלא לשמו הוא פסול שכן ישנו בקרבן ציבור כבקרבן יחיד, ואילו לאוכליו ושלא לאוכליו — אינו בציבור כביחיד.28רב אשי אמר על תשובות אלה כי אם מדקדקים בדבר אפשר להוכיח כי הנימוקים של פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו — חדא מילתא היא דבר אחד הוא כלומר, טעם אחד ולא שני טעמים נפרדים, כי מה טעם אמר שלא לשמו פסולו בגופו משום שאי אפשר לברר איסורו, ולכן אומרים שהאיסור חל על גוף הקרבן עצמו.29כיון שהוזכר ספר יוחסין מזכירים מה שאמר בענין זה רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין ואינו מצוי עוד בידי חכמים תשש כחם של חכמים וכהה מאור עיניהם, שהרבה טעמי תורה והרבה רשימות של ייחוס שהיו מצויים בו אבדו על ידי כך.30אמר מר זוטרא: ספר יוחסין היה כה גדול בכמות עד שבהפלגה אמרו כי בין המלה "אצל" המוזכרת בכתוב "ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן כל אלה בני אצל" דברי הימים א' ח, לח, ובין המלה "אצל" המוזכר בפסוק האחר "ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן אלה בני אצל" דברי הימים א' פרק ט, מד, טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא טענו ארבע מאות גמלים של דרשות הכתובות על מקראות אלה, עד כדי כך מרובות היו הדרשות על ספר דברי הימים.31ב תניא שנינו בברייתא אחרים אומרים: כאשר חשב בפסול אוכלים הקדים במחשבתו את העובדה כי מקריב הוא מולים לערלים — הרי זה קרבן כשר, אבל אם הקדים ערלים למולים — פסול. ושואלים: מאי שנא במה שונה כאשר הקדים מולין לערלים — שכשר שכולה ערלה בעינן שכדי לפסול שכולו יהיה בערלים צריכים וליכא ואין כאן שהרי מקצתם מולים. אולם אם כן כשהקדים ערלים למולים נמי גם כן כולה ערלה בעינן צריכים אנו וליכא ואין כאן, ואם כן מה טעם ההבדל?
