ביאור שטיינזלץ על פסחים נ׳

1 כאיסורו, מה איסורו של חמץ ושל בשר קודש שנפסל שאסור באכילה שיעורו בכזית, אף חזרתו בכזית.

2 תניא שנויה ברייתא ובה דעה נוספת, ר' נתן אומר: זה וזה שיעורו כשתי ביצים, ולא הודו לו חכמים.

3 א כיון שדנו כאן בענין היציאה מירושלים למקומות הסמוכים לה, מביאים כמה דרשות בנושא קרוב. נאמר: "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" זכריה יד, ו, ותוהים: מאי מהו "יקרות וקפאון"?

4 אמר ר' אלעזר: זה אור שיקר חשוב בעולם הזה אור החמה, וקפוי קל ומזולזל לעולם הבא, שאז יהא אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים.

5 ור' יוחנן אמר: אלו הלכות נגעים ואהלות, שיקרים הם ונחשבות מן ההלכות הקשות ביותר עתה בעולם הזה, וקפויין קלים הן לעולם הבא, שאנשים יחכימו הרבה.

6 ור' יהושע בן לוי אמר: אלו בני אדם שיקרים הן בעולם הזה, וקפויים הן אינם נחשבים לעולם הבא. כי הא כמו זה המעשה שאירע שרב יוסף בריה בנו של ר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד חלה ועמד לגווע, כי הדר כאשר חזר לבריאותו אמר ליה אבוה לו אביו: מאי חזית מה ראית בזמן שהיית קרוב לגסיסה? אמר ליה לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים כלומר, אנשים שהם חשובים כאן, שם הם נמצאים למטה, ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית. שהעולם שראית הוא הוא עולם האמת, ובו היחסים בין הבריות הם כראוי להם. ועוד שאל: ואנן היכי התם ואנחנו תלמידי החכמים איך אנו שם? ענה לו: כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם כמו שאנו כאן, כך אנו שם.

7 ועוד סיפר לו: ושמעתי שהיו אומרים באותו עולם: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי עוד שהיו אומרים שם: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן מפני קדושתם.

8 ושואלים: ומאן נינהו ומי הם הרוגי מלכות אלה? אילימא אם תאמר ר' עקיבא וחביריו שנהרגו על קידוש השם — אין הדבר מסתבר, וכי מעלתם משום שהם הרוגי מלכות ותו ויותר לא?! והרי גדולים היו משאר אנשים בחסידות ובקדושה בחייהם! אלא: אלה שני הרוגי לוד פפוס ולוליינוס שמסרו את עצמם להריגה בשביל כלל ישראל, והודו בהריגת בת המלך, אף שלא הם הרגוה, כדי למנוע גזירה על הכלל. ואף שמקודם לא היו חשובים, כיון שמתו על קידוש ה', מעלתם יתרה מאד.

9 ועוד במדרשם של אותם פסוקי נבואה, שבספר זכריה נאמר "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח" זכריה יד, כ. ושאלו: מאי מה פירוש "מצלות הסוס"?

10 אמר ר' יהושע בן לוי: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים עד כדי השיעור שהסוס רץ ומציל עושה צל, כלומר, כמשך מרוצת הסוס מן הבוקר עד מחצית היום, שבו כמעט נעלם הצל.

11 ר' אלעזר אמר: כל מצילות פעמונים שתולין לסוס בין עיניו לנוי יהיה קדש לה', שינדבו אותם ישראל למקדש.

12 ור' יוחנן אמר: כל ביזה שבוזזים ישראל את העמים שיבואו עליהם למלחמה עד שעה שהסוס רץ ומציל כלומר, עד חצות היום — יהיה קדש לה'.

13 ושואלים: בשלמא למאן נניח למי שאמר כל ביזה שבזזו ישראל — היינו דכתיב זהו שנאמר בסוף הכתוב: "והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח", שהפסוק מדבר בתוספת שפע וכסף שיהיה בבית המקדש. אלא למאן למי שאמר בהנך תרתי, מאי באותם השניים האחרים, מה פירוש "והיה הסירות בבית ה'"? ומשיבים: לדעתם, מילתא אחריתי קאמר דבר אחר אמר ובישר כי לעתיד יהיה דמתעתרי שיתעשרו ישראל ומתנדבי ומייתי ויתנדבו ויביאו למקדש.

14 ועוד שואלים: בשלמא נניח למאן למי שאמר שמדובר כאן בביזה — היינו דכתיב זהו שנאמר: "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא" זכריה יד, כא, שלא יהיו זקוקים עוד לו, אלא למאן למי שאמר הנך תרתי, מאי אלו השנים, מה פירוש "ולא יהיה כנעני"? אמר ר' ירמיה: "כנעני" לשון נוטריקון: אין כאן עני. כלומר, לא יהיו עוד עניים, ולא יצטרכו עוד לסוחרים.

15 וכנעני מנלן דאיקרי מנין לנו שהוא השם שנקרא בו כל תגר? שנאמר: "וירא שם יהודה בת איש כנעני... ויקחה ויבוא אליה" בראשית לח, ב, מאי מה פירוש "כנעני" בפסוק זה? אילימא אם תאמר כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק שלא ישא מבנות הארץ, בא יצחק והזהיר כן את יעקב, ויהודה אזיל ונסיב הולך נושא מבנות כנען?! אלא אמר ר' שמעון בן לקיש: בת גברא תגרא איש סוחר, שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב" הושע יב, ח. ואיבעית אימא מהכא ואם תרצה אמור מכאן ממקרא זה שנאמר בצור: "אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ" ישעיה כג, ח.

16 ועוד נאמר בנבואות שבסוף ספר זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" זכריה יד, ט. ושואלים: אטו האידנא לאו וכי עכשיו לא אחד הוא?

17 אמר ר' אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נהוג בו כי על בשורות טובות אומר: "ברוך הטוב והמטיב", ועל בשורות רעות אומר: "ברוך דיין האמת". לעולם הבא, כולו "הטוב והמטיב". שיקרא ה' באופן אחד של ברכה.

18 עוד נאמר באותו פסוק "ושמו אחד". ושואלים: מאי מה פירוש "אחד"? אטו האידנא לאו וכי עכשיו אין שמו אחד הוא?

19 אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה השם נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, שאין מבטאים את השם ככתבו. אבל לעולם הבא כולו אחד, ויהא נקרא ביו"ד ה"י כשם שנכתב ביו"ד ה"י.

20 סבר רבא למדרשה בפירקא לדורשה בדרשת הרגל את דרך קריאתו וניקודו של השם המפורש, אמר ליה לו ההוא סבא זקן אחד: "לעלם" כתיב נאמר שכן נאמר "זה שמי לעלם" ובמקרא נכתב הדבר חסר לשון העלם, משמע צריך השם להיות נעלם.

21 ר' אבינא רמי השליך הראה סתירה: כתיב נאמר "זה שמי לעלם" שהוא לשון העלם, ונאמר "וזה זכרי לדר דר" שמות ג, טו, ו"זכרי" מורה על זכירה, והרי זו משמעות מנוגדת להעלמה. ויש איפוא לכאורה סתירה בין "שמי לעלם" ו"זכרי". אלא אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב, אני נקרא. נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת.

23 א משנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות היום — עושין בו מלאכה. מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. שאין בדבר זה איסור מן התורה, והדבר תלוי במנהג. אדם ההולך ממקום שעושין מלאכה בערב פסח למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין — נותנין עליו חומרי החומרות של מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, שבכל מקרה אל יעשה מלאכה.

24 וכלל אמרו חכמים: אל ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת. כיוצא בו. המוליך פירות שביעית של שנת השמיטה ממקום שכלו לחיה מן השדה, שפירות שביעית מותרים לאכילה לבעלי בתים המחזיקים את הפירות בבתיהם — כל עוד אותם הפירות מצויים עדיין בשדה כהפקר לכל, ואם כלו מן השדה יש לבערם מן הבית. אם הוליך פירות כאלה ממקום שכבר כלו מן השדה למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו — הוא חייב לבער כחומרי שני המקומות. ר' יהודה אומר בכגון זה אינו צריך, שאומר לו לבן המקום: צא והבא לך אף אתה ממקום שמצויים בו עדיין פירות אלה בשדה.

25 א גמרא ושואלים: מאי איריא מה שייך, מדוע דוקא שנה איסור זה בערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי גם כן אסורים במלאכה! דתניא שהרי שנינו בברייתא: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן זמן המנחה ולמעלה והלאה אינו רואה סימן ברכה לעולם! ומשיבים, יש בכל זאת הבדל: התם שם בערב שבת או חג אחר מן המנחה ולמעלה — הוא שאסור, ואילו סמוך למנחה — לא. הכא כאן בערב פסח האיסור הוא כבר מחצות היום. אי נמי או גם כן אפשר להראות הבדל אחר, התם שם בערב שבת וחג סימן ברכה הוא דלא חזי שאינו רואה, אבל שמותי לא משמתינן ליה לנדות אין מנדים אותו, הכא שמותי נמי משמתינן ליה כאן בערב פסח לנדות גם כן מנדים אותו כי בערב פסח יש איסור ממש בדבר.

26 גופא, לגופה של אותה הלכה שהזכרנו מביאים אנו את המקור בשלמותו: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, וכן מקדים לעשות במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים, ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה שאם מקדים או מאחר יכול להיכשל בעשיית מלאכה ביום האסור. ומעירים: לאתויי להביא להוסיף תענית ציבור מאותן תעניות כתשעה באב ותעניות על הגשמים שיש בהן איסור מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכתו שעושה, מפני שהוא קרוב לעבור עבירה.

27 כהמשך להלכות אלה מביאים מן התוספתא מה שתנו רבנן שנו חכמים: יש פעמים שאדם הוא זריז ונשכר בזריזותו, ויש זריז ונפסד, יש שפל עצלן ונשכר, ויש שפל ונפסד. כיצד? זריז ונשכר — דעביד כולי שבתא שעובד כל השבוע, ולא עביד במעלי שבתא עובד בערב שבת. זריז ונפסד — דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא שעובד כל השבוע, ועובד גם בערב שבת. שפל ונשכר כיצד? — זה שלא עביד כולי שבתא עובד כל השבוע, ולא עביד במעלי שבתא עובד בערב שבת, שפל ונפסד — זה שלא עביד כולי שבתא עובד כל השבוע, ועביד במעלי שבתא ועובד בערב שבת להשלים מה שהחסיר. אמר רבא: הני נשי אותן נשים של העיר מחוזא, אף על גב אף על פי שלא עבדן עבידתא במעלי שבתא עושות מלאכה בערב שבת רק משום מפנקותא פינוק הוא, דהא שהרי כל יומא נמי יום גם כן לא קא עבדן עושות הן, אפילו הכי כך שאין הדבר נובע מתוך זהירות במצוה אלא מתוך עצלות — בכל זאת שפל ונשכר קרינן להו קוראים אנו להן שיש בכך צד מעולה.

28 במאמר זה נפגשנו במושג של אדם המקבל שכר על מצוה שעשה שלא לשמה, ובאותו ענין רבא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר במקום אחד: "כי גדל עד שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" תהלים נז, יא, וכתיב ונאמר במקום אחר: "כי גדל מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" תהלים קח, ה, הא כיצד? ומסביר: כאן שגדול מעל שמים בעושין את המצוה לשמה, וכאן עד שמים בעושין שלא לשמה שאף להם יש שכר. וכפי שאמר בענין זה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בסופו של דבר יבין יותר והוא בא לקיום לשמה.

29 ב תנו רבנן שנו חכמים: המצפה לשכר אשתו העובדת או לשכר ריחים — אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומסבירים: שכר אשתו הכוונה היא למתקולתא, שהיא עצמה טווה חוטים לאחרים לפי משקל ר"ח ששכרה מועט ובזיונה ברחוב מרובה. וריחייא הכוונה היא אגרתא דמי שכירות שהוא נוטל שכר מאלה הטוחנים בריחיים של יד שלו. אבל אם האשה עבדה ומזבנה עושה מלאכת כפיים ומוכרת אישתבוחי משתבח בה קרא משתבח בה הכתוב ומפאר את מעלותיה, שהרי נאמר באשת החיל "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני" משלי לא, כד.

30 ועוד תנו רבנן שנו חכמים בענין סימן ברכה: המשתכר בקנים או בקנקנים שהוא מוכר — אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא מה הטעם כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא שמרובה נפחם שולטת בהם עין הרע, שהכל סבורים שהוא מוכר הרבה בעוד שאין הדבר כן. וכיוצא בכך תנו רבנן שנו חכמים: תגרי סימטא המוכרים סחורתם בסימטות הסמוכות לרשות הרבים והכל רואים אותם, ומגדלי בהמה דקה שכרגיל גורמים נזק לשדות אחרים, וקוצצי אילנות טובות העושים פרי, אפילו עשו כן בהיתר, וכן נותנין עיניהן בחלק יפה, אנשים שכאשר הם מתחלקים בדברים הריהם מקפידים לקבל את החלק הטוב יותר, כל אחד מאלו אינו רואה סימן ברכה לעולם, מאי טעמא מה טעם הדבר? דתהו ביה אינשי שאנשים תוהים עליו ושמים לב למעשיהם ולכן אינם מתברכים בהם.

31 ועוד כיוצא בדבר זה תנו רבנן שנו חכמים, ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין של ספרי קודש, ושכר מתורגמנין שמסבירים ומתרגמים את דברי החכם הדורש לציבור בשבת, ושכר יתומים שמקבל אדם כשעושה שותפות עם אפוטרופוס של יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.

32 ושואלים: בשלמא נניח שכר מתורגמנין אינם מצליחים בו משום דמיחזי שנראה כשכר שבת, שהם מקבלים שכר עבור עבודתם בשבת, ואף שאין בכך עבירה אינו נראה יפה. מעות יתומים נמי לאו בני מחילה נינהו גם כן אינם בני מחילה שהרי קטנים הם ואין בכוחם למחול על הפסדם, ואם נטל משהו מחלקם שלא כדין, כיון שאינם יכולים למחול לו כשאר שותפים המוחלים על הפסד זעיר — הרי הוא כגזלן. מעות הבאות ממדינת הים — משום דלאו כל יומא מתרחש ניסא שלא בכל יום מתרחש נס, שהסיכון בסחורה המובאת ממרחקים הוא גדול מאד, ואם זכה והרויח הרי הוא מנכה לעצמו מזכויותיו.

33 אולם שכר כותבין מאי טעמא מה טעם אינם מצליחים בו? אמר ר' יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות כנגד משמרות כהונה. מהרש"א ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים של תורה תפלין ומזוזות שלא יתעשרו במלאכתם, שאילמלי מתעשרים — אין כותבים עוד. וכן תנו רבנן שנו חכמים: כותבי ספרים ותפילין ומזוזות, הן ותגריהם כלומר, הסוחרים הקונים מהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים ומתפרנסים ממנה, לאיתויי להביא מוכרי תכלת לציצית שגם הם בכלל זה — אינן רואים סימן ברכה לעולם. ואם עוסקים לשמה להוסיף שיהיו חפצי קדושה ומצוה מצויים לאחרים — רואים.

34 ג במשנתנו דובר בשמירתם של מנהגי המקום, ובקשר לכך מסופר: בני ביישן נהוג בית שאן היו נוהגים שלא הוו אזלי היו הולכים מצור לצידון במעלי שבתא בערב שבת ליום השוק שהיה שם בערבי שבת. שהחמירו על עצמם שלא להתבטל מצורכי השבת, אף בנסיעה קצרה זו, מפני כבוד השבת. אתו בנייהו קמיה באו בניהם לפני ר' יוחנן לבקש שיתיר להם מנהג זה. אמרו לו: אבהתין אבותינו אפשר היה להו להם מחמת עושרם להתפרנס בלא יום שוק זה, אנן אנחנו לא אפשר לן לנו. אמר להו להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם מנהג טוב זה והוא מחייב אף אתכם, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" משלי א, ח. ואנו למדים מכאן שחייב אדם לשמור לא רק הלכות אלא אף מנהגי בית אבותיו.

35 ועוד מסופר בענין מנהגים: בני העיר חוזאי נהגי דמפרשי היו נוהגים שהיו מפרישים חלה גם מעיסה של ארוזא אורז, אתו באו ואמרו ליה לו לרב יוסף על מנהגם זה. אמר להו להם: ניכלה שיאכל אותה את החלה הזו זר מי שאינו כהן באפייהו בפניהם, להראות להם במפגיע שאין מנהגם זה מנהג. איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: דברים המותרים מצד הדין ואחרים נהגו בהן איסור