ביאור שטיינזלץ על פסחים ק״כ

1 אולם בראשונה — לא, כלומר שאין רשות לאכול מצה תחילה ואחריה דבר אחר, והרי זו ראיה לדברי רב יהודה. ודוחים: מכאן אין ראיה, בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר. לא מיבעיא נצרכה לומר שאם אוכל מצה בראשונה שיצא בה משום דקאכיל שכן הוא אוכל אותה לתיאבון, אבל אם אכל באחרונה אחר שאכל דברים אחרים דילמא אתי למיכל שמא יבוא לאכול אכילה גסה, אכילה של אונס ובחוסר תיאבון, ואם כן אימא אמור שלא יצא בה, קא משמע לן השמיע לנו שיכול לאכול אפילו בסוף.

2 מר זוטרא מתני הכי היה שונה את הסוגיה הזו כך, בלשון הבאה: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה האם אפשר לסייע לו ממה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ונדייק: אחר הפסח — הוא שלא, אבל אחר המצה — מפטירין,

3 ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר לא נצרכה אמר. לא מיבעיא לא נצרכה לומר שלא יאכל אחר מצה משום שלא נפיש טעמיה מרובה טעמה והאוכל אחריה מפיג טעם מצה לגמרי, אבל לאחר פסח אימא אמור שלא גזרו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאפילו אחר פסח אין מפטירים.

4 מיתיבי מקשים: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונדייק: באחרונה — אין כן הוא שיאכל, אבל בראשונה — לא!

5 ומשיבים: לא מיבעיא קאמר כפי שאמרנו שבלשון "לא נצרכה" אמר, לא מיבעיא נצרכה לומר שיוצא במצה שאוכל בראשונה דקאכיל לפי שאוכלה לתיאבון אבל אם אוכלה באחרונה דאתי למיכלה שיכול לבוא לאוכלה אכילה גסה, אימא אמור שלא יצא בה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שיכול לצאת אף בה.

6 א אמר רבא: אכילת מצה בזמן הזה אף לאחר חורבן הבית היא דאורייתא מן התורה, ומרור חיובו רק דרבנן מדברי סופרים. ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה מרור? שכן נאמר בקרבן הפסח "על מצות ומררים יאכלוהו" במדבר ט, יא ומכאן הוא למד: בזמן דאיכא פסח בזמן שיש חובת קרבן פסח יש גם חובת מרור מן התורה, ובזמן דליכא שאין פסח ליכא אין גם חובת מרור מן התורה.

7 אולם אם כן מצה נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר: "על מצות ומררים", הרי שאף המצה טפילה לקרבן הפסח! ודוחים: מצה מיהדר הדר ביה קרא חזר בו המקרא על חובת אכילתה בפסוק אחר, שנאמר: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" שמות יב, יח, וקבע בזה חובה מיוחדת לאכילת מצה שאינה תלויה בקרבן. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה חובת מצה ואחד זה חובת מרור בזמן הזה דרבנן מדברי סופרים, וחיובם מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח.

8 ומקשים: אלא הכתיב הרי נאמר הפסוק הנוסף: "בערב תאכלו מצת"! ומשיבים: ההיא מיבעי ליה אותו כתוב צריך לו לא לענין מצה בזמן הזה, אלא לענין טמא או מי שהיה בדרך רחוקה בזמן הבית שיהא גם הוא חייב במצה, דסלקא דעתך אמינא שהיה עולה על דעתך לומר כיון דפסח לא אכלי אינם אוכלים בפסח הראשון מצה ומרור נמי גם כן לא ניכול יאכלו על כן קא משמע לן משמיע לנו שבכל זאת חייבים במצה שאינה תלויה בקרבן.

9 ושואלים: ורבא הסובר שאף מצה בזמן הזה חובתה מן התורה מה אומר הוא על טענה זו? אמר לך יכול היה לומר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא צריכים מקרא מיוחד ללמד שחייבים במצה. שלא גרעי גרועים הם מערל ובן נכר שחייבים בה אף על פי שאינם מקריבים ואוכלים את הפסח. דתניא שהרי שנינו בברייתא: "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח ומדייקים: "בו" כלומר בקרבן פסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן כל שאר הדחויים מפסח,

10 ושואלים: ואידך והאחר רב אחא בר יעקב, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי נאמר בזה ונאמר בזה והם נצרכים שניהם שאין ללמוד טמא מערל, ולהפך, כמבואר כבר בכמה מקומות.

11 ומעירים: תניא כוותיה דרבא שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך" דברים טז, ח ונלמד מכך: מה אכילת מצה ביום השביעי אינה אלא רשות ואין חובה ממש לאכול מצה אלא רק להמנע מן החמץ, שהרי נאמר רק "ששת ימים תאכל מצות", אף ששת ימים הראשונים אינם אלא רשות.

12 מאי טעמא מה טעם הדבר? הוי נעשה לו היום השביעי של פסח דבר שהיה בכלל שהרי בכלל שבעת ימי הפסח הוא, שהרי נאמר "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בפסוק זה, שנאמרו בו רק ששת ימים, ואם כן לא יצא מן הכלל אלא כדי ללמד, ובמקרה כגון זה לפי כללי מדרש ההלכה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין חובת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח.

13 יכול אף לילה הראשון של פסח אכילת מצה בו רשות בלבד, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" במדבר ט, יא.

14 ואף מכאן אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים שחובה לאכול מצה, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשון? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת" הרי שהכתוב קבעו חובה. וכדברי רבא.

15 ב משנה ישנו מקצתן של הסועדים ולפיכך הפסיקו בסעודתם — יאכלו מן הפסח אם נתעוררו אחר כך. אם ישנו כולן — לא יאכלו עוד, שנעשה הדבר כהפסקה גמורה ונראה כאוכל פסחו בשני מקומות.

16 ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו אולם אם נרדמו לגמרי — לא יאכלו. ועוד אמרו: הפסח אחר חצות הלילה מטמא את הידים משום שהוא נעשה נותר, ונותר מטמא את הידים מדברי סופרים. וכן הפגול והנותר מטמאין את הידים מדברי סופרים.

17 א גמרא במשנה שנינו: ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו. ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק נתנמנם? אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר ישן ולא ישן, ער ולא ער כגון דקרי ליה, ועני שקוראים לו, ועונה, ולא ידע לאהדורי סברא יודע להחזיר סברה, וכי מדכרו ליה, מדכר וכאשר מזכירים לו משהו שאירע, נזכר.

18 ובדומה להגדרה זו מסופר: אביי הוה יתיב קמיה היה יושב לפני רבה, חזא דקא נמנם ראה שהוא מנמנם לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה, אמר ליה לו: מינם קא נאים מר האם ישן אדוני? אמר ליה לו: מינומי קא מנמנם מנמנם אני, ותנן ושנינו במשנה: נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו.

19 ב שנינו במשנה כי הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אלמא מכאן כי מחצות הלילה ואילך הוה ליה הרי הוא נותר. ושואלים: מאן מיהו התנא שסבור כך?

20 אמר רב יוסף: ר' אלעזר בן עזריה הוא, דתניא ששנינו בברייתא: נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שמות יב, ח ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בפסוק זה "בלילה הזה", ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" שמות יב, יב,

21 ונלמד "לילה" "לילה" לגזירה שוה, מה להלן במכת בכורות — עד חצות, כאמור שמכת בכורות היתה בחצות שמות יב, כט אף כאן לענין אכילת הפסח — הכוונה עד חצות ולא אחר כך.

22 אמר לו ר' עקיבא: והלא נאמר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" שמות יב, יא, כלומר: עד שעת חפזון, וחיפזון זה, היה ביום שבו יצאו ממצרים שהוא למחרת.

23 אם כן מה תלמוד לומר "בלילה הזה" שנאמר לענין אכילת הפסח? כדי ללמדנו הלכה זו: יכול יהא נאכל הפסח כשאר קדשים ביום שחיטתו כקרבן תודה וכדומה? תלמוד לומר: "בלילה", כלומר, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום.

24 ושואלים: ור' עקיבא האי "הזה" "הזה" שנאמר בפסוק זה מאי עביד ליה מה עושה הוא בו מה לומד הוא ממנו? שהרי אינו לומד מכאן גזירה שוה. ומשיבים: מיבעי ליה צריך היה לו כדי למעוטי למעט לילה אחר הוא דאתא שבא. סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל ופסח הוא מן הקדשים הקלים, ואף קרבן שלמים הוא קדשים קלים. מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד — אף פסח יהא דינו דומה. כיצד?

25 אוקים העמד, החלף לילות לאכילת הפסח שהרי תחילת אכילת הפסח לכל הדעות בלילה היא במקום ימים של אכילת השלמים ויהא קרבן הפסח נאכל לשני לילות ויום אחד, על כן כתב רחמנא המקרא "הזה", לומר שרק בלילה זה הוא נאכל ולא באחר.

26 ור' אלעזר בן עזריה אמר לך יכול היה לומר לך: דבר זה אינו צריך ללמוד מכאן, כי מ"לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" שמות יב, י נפקא הא יוצא דבר זה שהרי ברור שאי אפשר לאכול את הבשר בלילה הבא.

27 ור' עקיבא אמר לך יכול היה לומר לך כנגד טענה זו: אי אם לא כתב רחמנא המקרא "הלילה הזה" הוה אמינא הייתי אומר: מאי מה משמע "בקר" שבמקרא — בקר שני, לאחר ליל מוצאי החג ביום ששה עשר בניסן והוא בוקר העשוי לשריפתו. ור' אלעזר אמר לך יכול היה לומר לך כנגד טענה זו: כל היכא מקום שכתב המקרא "בקר" — הכוונה בקר ראשון הוא.

28 אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — לא יצא ידי חובתו. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא ולשם מה היה לרבא לומר זאת? הלא כיון דאיתקש שהושוה בכתוב מצה לקרבן הפסח — כפסח דמי הוא נחשב ולפיכך אינו נאכל אלא עד חצות.

29 ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדבר, מהו דתימא שתאמר: הא אפקיה קרא מהיקישא הרי הוציאו הכתוב מן ההיקש וכשיטת רבא עצמו שאכילת מצה היא מצוה מיוחדת בפני עצמה ונוהגת אפילו בזמן הזה ואינה קשורה לכל דבריה במצוות קרבן הפסח. קמשמע לן דכי אהדריה קרא השמיע לנו שכאשר החזירו הכתוב את מצות אכילת מצה בלילה ראשון לדון בו — למילתא קמייתא אהדריה לדבר הראשון החזירו וגם לענין זה שיאכל רק בזמן שהפסח נאכל.

30 ג שנינו במשנה כי הפיגול והנותר מטמא את הידים, ודנו בכך רב הונא ורב חסדא. חד אחד מהם אמר: הטעם הוא משום חשדי כהונה, וחד ואחד מהם אמר שהטעם הוא משום עצלי כהונה. ועוד נחלקו: חד אחד מהם אמר שטומאת הפיגול והנותר חלה אפילו על כזית מן הבשר, וחד אחד מהם אמר רק על כביצה ממנו.