1ובית הלל מתירין. ושאלו: וכמה היא פת עבה? אמר רב הונא: פת שעוביה טפח, שכן מצינו אף בלחם הפנים שאסור שיהא חמץ ובכל זאת עוביו טפח.2מתקיף לה מקשה עליה על השוואה זו רב יוסף: אם אמרו להתיר שיעור זה זהו דווקא בלחם הפנים שנעשה בדרך מיוחדת, בכהנים זריזין הנשמרים מחשש חימוץ — יאמרו בשאר אנשים שאינן זריזין? אם אמרו בפת עמילה שעיסתה נילושה היטב מתחילה — יאמרו בפת שאינו עמילה?3אם אמרו במאפה שבמקדש שמסיקים בו בעצים יבשין שהובאו למקדש בימות הקיץ וממהרים לבעור, וחומם מרובה, ואין הפת שוהה בתנור כדי שתחמיץ בו — יאמרו בכל אדם שמסיקים בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם שבמקדש — יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בלחם הפנים שנאפה בתנור של מתכת שמתחמם מהר — יאמרו בתנור של חרס? ואם כן אין ראיה כלל מלחם הפנים לסתם מצה.4אמר ר' ירמיה בר אבא: שאילית שאלתי את רבי ביחוד המיוחד ומנו ומי הוא רב. איכא דאמרי יש שאומרים שבלשון זו אמרו: רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאילית שאלתי את רבי ביחוד המיוחד, ומנו ומי הוא רבינו הקדוש ר' יהודה הנשיא מאי מה היא פת עבה? אמר לו: פת מרובה, כלומר, כמות גדולה של בצק בבת אחת. ואמאי קרו ליה ומדוע קוראים לה פת עבה — משום דנפישא שהיא מרובה בלישה והעיסה נראית עבה. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור באתריה דהאי תנא במקומו של תנא זה לפת מרובה — פת עבה קרו ליה קראו לה.5ושואלים: מאי טעמא מה טעם איסור זה? אי אם משום דקא טרח טירחא שהוא טרח טירחה שלא צריך לה, שהוא לש בבת אחת כמות מרובה ומתיגע בכך הרבה ואין זה נאה לעבוד עבודה מרובה ובלתי נחוצה בחג, אם כך מאי איריא מה שייך ששנה הלכה זו בפסח דוקא? אפילו ביום טוב אחר נמי גם כן יהא אותו הדין!6ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן הדין שבכל יום טוב אסור, והאי תנא ותנא זה ביום טוב של פסח קאי היה עומד ודן בהלכותיו, והזכיר אגב כך הלכה זו שאינה מיוחדת אך ורק לחג הפסח. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה ביום טוב, ובית הלל מתירין.7א עוד תנו רבנן שנו חכמים: יוצאין חובת מצה בפת נקיה, ואף בהדראה פת קיבר, ובדיעבד אף בסריקין המצויירין במצות שיש עליהן תבנית ציור בפסח, אף על פי שאמרו שלכתחילה אין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר רב יהודה: דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו: מפני שהאשה שוהה עליה לעשות את הציור על גבי המצה לפני אפייתה ומחמצתה בינתיים.8אמר להם: אפשר יעשנה את המצה הזו בדפוס ויקבענה כיון מיד ולא יצטרך לשהות בציור! אמרו לו: אם כן נצטרך לחלק בהלכה שיאמרו כל הסריקין המצוירים — אסורין, אבל סריקי בייתוס שנקבעו בדפוס — מותרין, ולא חילקו חכמים בגזירתם.9אמר ר' אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא צדוק לבית רבן גמליאל, והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח. אמרתי: אבא, וכי לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמר לי: בני, לא של כל אדם אמרו, אלא של נחתומין אמרו, שכיון שהם צריכים למכור את המצות הם מרבים ליפותן, ושמא יחמיצו בתוך כך.10איכא דאמרי יש שאומרים הכי קאמר ליה כך אמר לו: לא של נחתומין אמרו שהם בקיאין וזריזין במלאכתם, אלא של כל אדם, ועל כל פנים בדיעבד אפשר להשתמש במצות אלה. אמר ר' יוסי: עושין סריקין מצויירים כמין רקיקין דקים, ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות עוגיות עבות שחשש חימוץ מרובה בהן.11ב תנו רבנן שנו חכמים: הסופגנין עוגות העשויות מבצק שנעשה כספוג והדובשנין עוגות האפויות בדבש ואיסקריטין עוגות רכות ומתובלות וחלת המסרת חלה שמטגנין במחבת והמדומע כלומר, חולין שנתערב בהם משהו של תרומה — כל אלה פטורים מן החלה. מתחילה מבררים את פירוש המילים: מאי מה היא חלת המסרת? אמר ר' יהושע בן לוי: זה חלוט דבר מבושל שעושין בעלי בתים בצק במחבת עמוקה ואופים אותו כך.12אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן ומה שאינו נעשה בתנור אלא באילפס הוא בישול ולא אפיה ואינו קרוי לחם, ולכן אינו חייב בחלה. ור' יוחנן אמר: אף מעשה אילפס חייבין בהפרשת חלה. והללו חלת המסרת ועוד שנפטרו מפני שעשאן בחמה. ולא אפאן באש שאינן קרויות לחם.13מיתיבי מקשים על שיטת ר' שמעון בן לקיש, שנינו: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, אם עשאן באילפס — חייבין בחלה, ואם עשאן בחמה — פטורין, הרי זו תיובתיה קושיה חמורה על שיטת ר' שמעון בן לקיש! אמר עולא: אמר לך יכול היה לומר לך ר' שמעון בן לקיש שהכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שהרתיח את האילפס באש ולבסוף הדביק בצידי האילפס את מיני המאפה, שדרך אפיה זו היא בדיוק כמאפה תנור ולכן חייבים בחלה.14ושואלים: אבל אם הדביק ולבסוף הרתיח, מאי מה יהא הדין? הכי נמי כך גם כן שהם פטורין, אם כן אדתני סיפא עד שהוא שונה בסופה של אותה ברייתא: עשאן בחמה פטורין, מדוע לא ליפלוג וליתני בדידה שיחלק וישנה בה עצמה בתוך אותה הלכה: במה דברים אמורים שעשאן באילפס חייבין כגון שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח — פטורין, ומדוע לא השתמש בדוגמה קרובה זו?15ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני חסרה הברייתא, וכך יש לשנותה: במה דברים אמורים שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח — הרי נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין.16תא שמע בוא ושמע קושיה לענין זה. שנינו: יוצאין במצה הינא שאינה אפויה כל צורכה וכן במצה העשויה באילפס. הרי שדבר העשוי באילפס, נחשב ללחם! ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן מדובר שהרתיח את האילפס כמו שמרתיחים תנור, ולבסוף הדביק.17ושואלים: מאי מה היא מצה הינא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מצה שפורסה כשהיא רכה ועם זאת אין חוטין נמשכין הימנה ששוב אינה כבצק. אמר רבא: וכן לענין לחמי תודה, אם נאפו עד לשיעור זה הרי הם כשרים. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי הכא כאן לענין מצה "לחם" כתיב נאמר, והכא כאן בענין תודה "לחם" כתיב נאמר, ואם דבר נחשב לחם לענין אחד דינו כלחם לכל ענין!18ודוחים: יש בכך משום חידוש, מהו דתימא שתאמר הואיל וכתיב ונאמר בתודה "והקריב ממנו19אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" ויקרא ז, יד, "אחד" משמעו שלם שלא יטול פרוס. והכא וכאן כיון שאין הלחם עשוי כתיקונו — כמאן דפריסא דמיא כמי שהוא פרוס נחשב, שהרי אינו מוצק כראוי, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת הוא קרוי לחם.20ועוד מיתיבי מקשים: שנינו המעיסה בצק שחלטו אותו במים, בית שמאי פוטרין מלהפריש ממנה חלה ובית הלל מחייבין. והחליטה, בית שמאי מחייבין בחלה, ובית הלל פוטרין. ושואלים: איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה נוצרת כאשר שמים קמח שעל גבי מוגלשין מים רותחים, החליטה — על ידי מוגלשין שעל גבי קמח.21ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה ויש אומרים שאמר: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אם עשאן באילפס — פטור, ואם עשאן בתנור — חייב.22ושואלים: ותנא קמא אשר שנה כי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין זה מאי שנא במה שונה המעיסה ומאי שנא ובמה שונה החליטה שבאחת מהן בית הלל פוטרין ובאחרת מחייבים? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יהודה ואיתימא ויש אומרים בשם ר' יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ובית הלל הקלו או החמירו בשוה בשני המקרים, ותברא ושבורה ראשיתה של ברייתא זו והיא צירוף של שני מקורות, ואין ליחס את שני הקטעים לחכם אחד מי ששנה זו לא שנה זו.23ולענייננו, קתני מיהת שנינו על כל פנים כי חכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס — פטור מחלה, ואם עשאן בתנור — חייב, הרי זו תיובתא קושיה חמורה על ר' יוחנן המחייב מעשה אילפס בחלה. ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך ר' יוחנן: דבר זה תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא שהרי שנינו בברייתא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה — תלמוד לומר "לחם",24ר' יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. לכאורה שיטת ר' יהודה היינו הרי היא שיטת תנא קמא! אלא לאו האם לא מעשה אילפס איכא בינייהו יש ביניהם שבו נחלקו, תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין בניגוד למעיסה וחליטה, ור' יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין כדין מעיסה וחליטה, שאין לחם אלא האפוי בתנור ממש.25ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לדעת הכל מעשה אילפס פטורין מחלה, והכא וכאן מדובר כגון שחזר ואפאו בתנור, ובזה קא מיפלגי נחלקו. דתנא קמא שהתנא הראשון סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור — לחם קרינן ביה קוראים אנו בו וחייב בחלה, ור' יהודה סבר, אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא מתחילה, וכיון דמעיקרא לאו שמתחילה לא בתנור אפייה אפאו, לאו לא לחם הוא,26אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה — דכתיב שכן נאמר "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" ויקרא כו, כו, ובדרך אגב נלמד מכאן: לחם האפוי בתנור אחד — קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אלא בכלים שונים — אין קרוי לחם.27יתיב ישבו רבה ורב יוסף אחוריה אחרי ר' זירא, ויתיב וישב ר' זירא קמיה לפני עולא לשמוע תורה מפיו. אמר ליה לו רבה לר' זירא: בעי מיניה שאל ממנו מעולא: הדביק פת מבפנים בתוך אילפס והרתיח מבחוץ מהו לענין חיוב חלה? אמר ליה לו: מאי אימא ליה מה, למה, אומר אשאל לו לעולא דבר זה? דאי אמינא ליה שאם אומר לו שאלה זו אמר יאמר לי: הי ניהו מה הם מעשה אילפס? הלוא אלה הם, וידועה המחלוקת בהם!28אמר ליה לו רב יוסף לר' זירא: בעו מיניה שאל ממנו מעולא: אם הדביק פת מבפנים בתוך האילפס ואבוקה בוערת כנגדו מהו? אמר ליה לו: מאי אימא ליה מה, למה, אומר אשאל לו דאי אמינא ליה שאם אומר לו אמר לי: רוב עניים עושין כן מעשה אילפס שלהם, ואף זה בכלל מעשה אילפס.29אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר — הסבור שמעשר שני דינו כדין הקדש, ואף שניתן לבעלים להשתמש בו, מכל מקום אין הוא נחשב כרכושם — הריהי כעיסה של הקדש שפטורה מן החלה, לדברי חכמים הסבורים שממון הדיוט הוא — חייבת בחלה.
