ביאור שטיינזלץ על פסחים צ״ה

1 א משנה מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור ב"בל יראה" ו"בל ימצא" חמץ, והשני — חמץ ומצה יכולים להיות עמו בבית. והבדל נוסף הראשון טעון הלל בשעת אכילתו, והשני אינו טעון הלל בשעת אכילתו. ובכך שניהם שווים: זה הראשון וזה השני טעון הלל בשעת עשייתן שחיטתן ונאכלין שניהם צלי על מצה ומרורים, ודוחין את השבת לענין שחיטה וזריקת הדם.

2 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים במדרש הלכה בענין פסח שני: "לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו" במדבר ט, יב, מלשון הכתוב "אותו" נלמד — במצוה שבגופו הכתוב מדבר, שבכל הדברים הנוגעים בגופו של קרבן הפסח צריך לנהוג כמו בפסח ראשון,

3 מצוה שעל גופו שאינה מעצם עשיית הקרבן אבל קשורה בו, מנין שאף היא חלה בפסח שני כבפסח ראשון? תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" במדבר ט, יא. יכול אפילו יקיימו בו כל מצות פסח שלא על גופו כלל, כגון חובת ביעור חמץ — תלמוד לומר: "ועצם לא ישברו בו" במדבר ט, יב, ונלמד: מה שבירת העצם מיוחד משאר מצוות בפסח שהיא מצוה שבגופו — אף כל מצוה שבגופו בלבד, שרק בה חובת פסח שני.

4 איסי בן יהודה אומר שאינו צריך ללמוד זאת מכתוב זה אלא מעצם המלים "יעשו אתו" אתה למד כי במצות שבגופו הכתוב מדבר.

5 ומבררים את הברייתא לפרטיה, אמר מר החכם: יכול אף מצוה שלא על גופו צריך יהיה לקיימה בפסח שני, ותוהים: הא אמרת הרי אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר ומהיכן תלמד להוסיף אף מצוות אלה?

6 ומסבירים: הכי קאמר כך אמר: השתא דאמרת עכשיו שאמרת גם הלכה נוספת זו "על מצות ומררים יאכלהו" אלמא מכאן ש"יעשו אתו" לאו לא דוקא הוא, אינו מדויק ומצמצם, ובכלל מצוות פסח שני גם מצוות אחרות, שאינן קשורות ממש לגופו של הקרבן, אימא אמור שמא הוה ליה יהיה לו כתוב זה נדרש במדת פרט וכלל שתחילה נאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו" ו"לא ישאירו ממנו עד בוקר" ואחר כך כלל "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" ולפי כללי מדרש ההלכה נעשה כלל מוסיף על הפרט, ואפילו כל מילי נמי הדברים גם כן ילמדו מתוך הכלל, לדמות פסח שני לראשון לכל דבר ואפילו לענין השבתת שאור, על כן קא משמע לן השמיע לנו הפסוק "ועצם לא ישברו בו" ללמד שאין הדבר כן אלא כל מצוה שאינה על גופו אינה צריכה שתתקיים בשני.

7 ושואלים: איסי בן יהודה, האי זה הכתוב של "עצם לא ישברו בו" שאינו למד ממנו לענין הגבלת ההשוואה בין פסח ראשון ושני, מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, ומה למד הוא ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה נחוץ לו ללמוד ממנו שאיסור שבירת עצם קיים אחד עצם שיש בו מוח בתוכו ואחד עצם שאין בו מוח.

8 ושואלים: ורבנן וחכמים שלא דרשו כאיסי האי כתוב זה שנאמר: "יעשו אתו" מאי עבדי ליה מה עושים הם בו? ומשיבים: מיבעי ליה צריכים הם לו ללמד: שאין שוחטין את הפסח על היחיד כי "יעשו" לשון רבים הוא, ואף שאין איסור גמור בכך, מכל מקום כמה שאפשר לאהדורי מהדרינן לחזר ולהוסיף מנויים לפסח מחזרים.

9 ג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אתו" יכול כשם שהפסח הראשון אסור ב"בל יראה" ו"בל ימצא" חמץ כך פסח שני אסור ב"בל יראה" ו"בל ימצא" — תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" בלבד ולא מצוות אחרות האמורות בפסח ראשון.

10 ואין לי אלא שבפסח שני חייבים במצות עשה שבפסח ראשון, מצות לא תעשה שבפסח ראשון מנין שחייבים אף בהן? תלמוד לומר: "לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו" במדבר ט, יב.

11 ואין לי מכתוב זה אלא שצריך לקיים בפסח שני מצות לא תעשה שניתק לעשה, כלומר אותן מצוות לא תעשה שיש להן תיקון על ידי מצוות עשה כגון האיסור להשאירו עד בוקר שיש לו תיקון במצוות עשה מיוחדת שאת הנותר שורפים באש. מצות לא תעשה גמור מנין? תלמוד לומר: "ועצם לא ישברו בו" ומדוגמאות אלה נלמד: מה הפרט אותן מצוות שפורטו במצות פסח שני — מפורש, והריהו כולל מצות עשה, ולא תעשה שניתק לעשה, ולא תעשה גמור — אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור כלולים בכך.

12 כבאור לברייתא זו שואלים: בכלליה על ידי הכלל של "מצות ומררים" שהרי הכלל של "ככל חוקת הפסח" מתפרש שהוא מוסב על כל מיני הפרטים שקדמוהו, וכלל זה מאי קא מרבי מה הוא בא לרבות, להוסיף על הפרט? ומשיבים: הריהו בא לרבות מצוות צלי אש, שאף פסח שני חייב להיות צלי אש. ושואלים: בפרטיה מאי ממעיט ליה בפירוטו מה הוא ממעט? שהרי יש גם פרט בדבר! ומשיבים: פרט זה בא ללמדנו שלא הכל נלמד מן הכלל, שאיננו חייב בפסח שני במצות השבתת שאור. ושואלים: איפוך אנא אהפוך אני ואומר להיפך: שלא יהיה פסח שני חייב להיעשות צלי, ויהא חייב בהשבתת שאור! ומשיבים: מצוה דגופיה שבגופו עדיף, שמסתבר שיש לדמות פסח שני לפסח ראשון קודם כל במצוות הנוגעות לעצם עשייתו.

13 ועוד שואלים: בכלליה בכלל של "לא ישאירו ממנו עד בקר" מאי קא מרבה ליה מה הוא מרבה מוסיף, בו? ומשיבים: הריהו מוסיף את המצוה שהיא כיוצא בו והוא "לא תוציא ממנו החוצה "שאין להוציא את הפסח מחבורה לחבורה דדמי ליה שהוא דומה לו לפרט של "לא ישאירו". דהאי שזה ב"לא ישאירו" הוא מיפסל נפסל בנותר, והאי וזה ב"לא תוציא" הוא מיפסל נפסל ביוצא מחוץ לתחומו.

14 ושואלים: בפרטיה מאי קא ממעט ליה על ידי פירוטו מה הוא ממעט? ומשיבים: לא תעשה של "לא יראה ולא ימצא חמץ "דדמי ליה שדומה לו, דהאי שעל זה "לא ישאירו" אינו לוקה דהוה שהריהו לאו שניתק לעשה שכן יש לו תיקון בשריפה. והאי וזה "לא יראה" אינו לוקה דהוה ליה שהריהו גם כן לאו שניתק לעשה שאף בו יש תיקון על ידי שריפה. ושוב מקשים: איפוך אנא ואהפוך אני ואומר שהכלל בא לרבות ביעור חמץ ובפרט בא למעט את הנותר! ומשיבים: מצוה דגופיה שבגופו עדיף על מצוה שאינה בגופו לענין השואת פסח שני לראשון, ולכן יש לרבות את הנותר.

15 ושואלים עוד: בכלליה בכלל של "עצם לא ישברו בו"

16 מאי קא מרבה מה הוא מוסיף על האמור במפורש? ומשיבים: את מצות "אל תאכלו ממנו נא" שמות יב, ט. ושואלים: בפרטיה מאי קא ממעטי בפרוטו מה הוא ממעט? ומשיבים: למעט את מצות "לא תשחט על חמץ דם זבחי" שמות לד, כה. ומקשים: איפוך אנא ואהפוך אני ואומר להיפך! ומשיבים: מצוה דגופיה עדיף שבגופו עדיפה להשוות בעשיית פסח שני לראשון, ולכן יש לרבות לאסור בו לאכילת נא ולמעט שחיטת הפסח על חמץ.

17 א שנינו במשנה שהפסח הראשון טעון הלל באכילתו ולא השני. ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה? מה מקורם במקרא? אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אמר קרא המקרא "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" ישעיה ל, כט ומכאן נלמד: לילה המקודש לחג שנוהגים בו איסורי יום טוב כליל פסח הראשון — טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג שהרי ליל פסח השני איננו חג — אין טעון הלל.

18 ב במשנה אמרנו: זה וזה טעונין הלל בעשייתן. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של דבר ומה המקור לדין זה שעשיית פסח שני טעון הלל? ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור לילה קא ממעט את דיני הפסח הנעשים בלילה ממעט הכתוב שאמר "כליל התקדש חג" אבל את דיני הפסח הנעשים ביום לא קא ממעט אינו ממעט וכיון שכן נוהגים בדין אמירת הלל בשעת השחיטה בפסח שני כבראשון שחיטת הפסח נעשית ביום. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שדבר זה מובן מן הסברה: אפשר ישראל מקיימים את המצוה ושוחטין את פסחיהן בפסח או נוטלין את לולביהן בסוכות ואין אומרים דברי הלל? אלא ודאי אומרים הלל אף בשחיטת פסח שני, ודבר זה אינו צריך מקרא מפורש.

19 ג שנינו עוד במשנה, כי שני הפסחים נאכלין צלי ודוחים את השבת. ונדייק מכאן: שבת — אין כן דוחה פסח שני, אולם טומאה — לא דוחה. ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: פסח שני דוחה את השבת, ואין דוחה את הטומאה. ר' יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.

20 ומסבירים: מאי טעמיה דתנא קמא מה טעמו של התנא הראשון, סבור הוא: מפני טומאה דחיתיו לאותו אדם שלא יעשה פסח ראשון ועתה יחזור ויעשה בטומאה?! ור' יהודה סבור: התורה חזרה השתדלה, רצתה עליו על הטמא שיזכה לעשותו את הפסח בטהרה, אם לבסוף נתברר שלא זכה — יעשה בכל אופן ואפילו בטומאה.

21 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: פסח ראשון דוחה את השבת, וכן פסח שני דוחה את השבת. פסח ראשון דוחה את הטומאה וכן פסח שני דוחה את הטומאה. פסח ראשון טעון לינה בליל החג ואסור לזובחים לחזור לבתיהם שמחוץ לעיר ואף פסח שני טעון לינה.

22 ומבררים: דוחה את הטומאה כמאן כשיטת מי כר' יהודה.

23 אולם וכי לשיטת ר' יהודה פסח שני טעון לינה? והא תניא והרי שנינו בברייתא במפורש: ר' יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה שנאמר בפסח: "ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" דברים טז, ז וכתיב וכתוב מיד לאחר מכן: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" דברים טז, ח ומן הסמיכות נלמד: פסח שיש בו דין מצה הנאכל לששה והוא חג המצות שבניסן טעון לינה, פסח שאין נאכל בו מצות לששה — אין טעון לינה, והרי זו סתירה בשיטת ר' יהודה!

24 ומשיבים: תרי תנאי שני תנאים הם ושניהם אליבא על פי שיטת ר' יהודה, אחד סבור שלדבריו פסח שני טעון לינה, ואחד סבור שלדבריו אינו טעון לינה.

25 ד משנה הפסח שבא בטומאה כשרוב ישראל היו טמאים, בכל זאת לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות שהרי נדחתה טומאה בפסח לרוב ישראל היא טומאת מת ולא טומאה אחרת. אולם אם עברו ואכלו — פטורין מכרת כי אף שאוכל קדשים בטומאה חייב כרת, כיון שפסח זה כולו בטומאה הוא — אף אלו פטורים.

26 ור' אליעזר פוטר טמאים אלה מכרת אף על ביאת מקדש בטומאה, שאפילו אלה שלא הותרו בפסח, מכל מקום כיון שכל ישראל נכנסים אז למקדש בטומאה אף אלה אינם חייבים על ביאה בטומאה.

27 ה גמרא תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו מן הפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על אכילה זו תלמוד לומר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ויקרא ז יט — כ

28 ומצירוף הכתובים יש להבין כך: אם היה הקרבן נאכל רק לטהורים — חייבים עליו משום אכילת טמא, ושאינו נאכל לטהורין — אין טמאין חייבין עליו משום טמא.

29 ר' אליעזר אומר: יכול דחקו זבין או מצורעים ונכנסו לעזרה במקום שאסורים בכניסה לשם בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על ביאת מקדש בטומאה תלמוד לומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" במדבר ה, ב ומכאן נלמד: בזמן שטמאי מתים משתלחין מן המחנה והמקדש אף זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין שהרי הם מקריבים ואוכלים בטומאה — אף אין זבין ומצורעין משתלחין.

30 ו בעי שאל רב יוסף בהמשך להלכות הקודמות: דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל שהוא מקום שאין נעשים בו צרכי הפסח והכניסה שם לכתחילה מותרת רק לכהנים והיה זה בפסח הבא בטומאה, מהו, מה דינם? מדאישתרי מכיון שהותרה טומאת עזרה לשם עשיית צרכי הפסח אישתרי נמי הותרה גם כן טומאת היכל, או דילמא שמא מאי דאישתרי מה שהותר — אישתרי הותר, מאי מה שלא אישתרי הותר — לא אישתרי הותר, וחייבים על כניסה זו!

31 אמר רבא פיתרון לדבר: אמר קרא המקרא באותו ענין "וישלחו מן המחנה" ו"מן המחנה" הוא לשון מיעוט ומשמע: אפילו מקצת מחנה, כלומר: מצוות השילוח חלה אפילו לגבי מקצת מחנה, ואף בפסח הבא בטומאה שמותרים במקצת מחנה שכינה, שמביאים פסח לעזרת ישראל לא הותרו בכל מחנה שכינה והאיסור על כניסה להיכל נשאר במקומו.

32 איכא דאמרי יש שאומרים אמר רבא פתרון אחר: אמר קרא המקרא "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום" במדבר ה, ב-ג, וכך הוא מדייק: כל היכא דקרינן ביה כל מקום שאנו קוראים בו במקרא וחל עליו הדין של "אל מחוץ למחנה תשלחום" מכל המחנה בשלמות — קרינן ביה קוראים אנו בו גם "וישלחו מן המחנה" אפילו ממקצתו של מחנה. ואם אין משלחים מכל המחנה — שוב אין אותו איסור חל אפילו על חלקו.

33 ועוד בעי שאל רב יוסף שאלה בדומה לזה: דחקו טמאי מתים ואכלו באיסור אימורי חלקי קרבן — כליות, אליה ויותרת הכבד — הנשרפים על המזבח של פסח הבא בטומאה, האם חייבים משום אכילת קדשים בטומאה?