ביאור שטיינזלץ על פסחים ס״ג

1 ושואלים: לימא קסברי האם נאמר שסבורים אחרים אינה לשחיטה אלא בסוף, שהשחיטה איננה נחשבת בכל משך זמנה אלא רק ברגע האחרון של השחיטה, וכשיטת רבא לענין אחר שאמר רבא: עדיין היא מחלוקת כלומר, המחלוקת בענין אם תופסים לשון ראשון או לשון אחרון קיימת גם במקרה שרצונו הברור לקבוע זמן מסויים שבו יחול דבר שרצונו לקבוע, כגון שאומר עד חצות היום תהא עולה ומאז והלאה שלמים ר"ח.

2 ודעת ר' מאיר, שהוא־הוא המכונה "אחרים" שתופסים רק לשון ראשון, הילכך על כן בהתאם להנחות מוקדמות אלה אם הקדים מולין לערלים — הרי מולין חיילי חלים כלומר, דבריו שאמר לגבי מולים חלים ותופסים ערלים לא חיילי אין חלים, שהרי אם השחיטה נמשכת רק רגע אחד שהוא הרגע הקובע בה, אם אמר ברגע זה מולים — חלו דבריו. ולהיפך, אם הקדים ערלים למולין — ערלים חיילי חלים עליהם הדברים מולין לא חיילי אין חלים.

3 אמר רבה: לא, אין לומר כך, לעולם תאמר שקסברי סברו אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים כגון שגמר בלבו לתרווייהו לשניהם כלומר, שהתכוון בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו "לערלים" ולא הספיק לומר "למולין" עד שנגמרה שחיטה בשעת אמירת "ערלים". ובהא פליגי ובעקרון זה חלוקים שר' מאיר הוא אחרים סבר: לא בעינן אין אנו צריכים שיהא פיו ולבו שוים והכל הולך לפי הדיבור שהוציא מפיו, וכיון שאמר "ערלים" — הרי פסל. ורבנן סברי וחכמים סוברים בעינן צריכים אנו שיהיו פיו ולבו שוים, וכיון שרצה לומר גם "למולים" וגם "לערלים" — לא פסל.

4 ותוהים: קסבר והאם סבר ר' מאיר לא בעינן אין אנו צריכים שיהיו פיו ולבו שוין? ורמינהו ומשליכים, מקשים מן המשנה במסכת תרומות: המתכוין לומר שפירות אלו שהוא מפריש יהיו "תרומה" וטעה ואמר "מעשר", או התכוון לומר "מעשר" ואמר "תרומה", או שהתכוון לנדור "איני נכנס לבית זה" ואמר בטעות לזה — לבית אחר, או שהתכוון לנדור "שאיני נהנה לאדם זה" ואמר "לזה" — לאדם אחר — לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין וזו היא סתם משנה, וסתם משנה — ר' מאיר היא!

5 אלא אמר אביי לא כך יש להסביר, אלא רישא בתחילה מדובר שחילק בתוך מעשה השחיטה עצמו, ששחיטה כשרה נעשית כאשר חותכים בצואר הבהמה את הקנה ואת הושט הקרויים "סימנים", ושחיטת שני הסימנים היא המכשירה את הבהמה, וכגון שאמר סימן ראשון אני שוחט למולין וסימן שני אני שוחט אף לערלים, שבסימן שני נמי גם כן פתיכי ביה מעורבים בו מולין ונמצא שהיו בתוך כוונתו תמיד המולים. סיפא בסוף מדובר שאמר סימן ראשון לערלים סימן שני למולים, שבסימן ראשון הא לא פתיכי ביה הרי אין מעורבים בו מולין, שבשחיטת סימן אחד היתה כוונתו רק לפסולים.

6 ור' מאיר לטעמיה לשיטתו שאמר: מפגלין בחצי מתיר כלומר, פיגול יכול לחול לא רק כשחשב מחשבת פיגול בכל המתיר כגון בשני סימני השחיטה, אלא גם אם עשה מחצית המתיר את הקרבן כגון סימן אחד במחשבת פיגול — הרי הוא פיגול. ורבנן לטעמייהו וחכמים לשיטתם דאמרי שאומרים אין מפגלין בחצי מתיר לעצמו, וכיון שבמשך זמן השחיטה אמר גם למולים וגם לערלים — לא נפסל הקרבן בכך.

7 א משנה השוחט את הפסח על החמץ שעדיין יש חמץ ברשותו — עובר בלא תעשה, כאמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" שמות לד, כה. ר' יהודה אומר: אף השוחט את התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ — עובר. ר' שמעון אומר: השוחט את הפסח בארבעה עשר בניסן לשמו והיה ברשותו חמץ — חייב, שחטו שלא לשמו — פטור. ושאר כל הזבחים, ששחט בערב הפסח בזמן איסור חמץ, בין ששחטן לשמן ובין ששחטן שלא לשמן — פטור.

8 ובמועד כלומר, בתוך הפסח עצמו, אם שחט הפסח, לשמו — פטור שכיון שפסח שנשחט לשמו שלא בזמנו פסול, אין זה קרבן ואין בו משום "לא תשחט על חמץ". ואם שחטו שלא לשמו ועל ידי כך הוכשר הקרבן לשלמים — חייב על החמץ. ושאר כל הזבחים ששוחט בפסח כיון שאסור לשחוט על החמץ בין ששחטן לשמן בין ששחטן שלא לשמן — חייב. חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה ויש ברשותו חמץ, שקרבן החטאת נפסל כשנשחט שלא לשמו בפסח, שלא כשאר כל הזבחים, ועל קרבן פסול אינו עובר משום "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

9 ב גמרא אמר ר' שמעון בן לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא החמץ לשוחט הפסח עצמו או לזורק את דמו.

10 או שיהא חמץ לאחד מבני חבורה ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה עצמה. ר' יוחנן אמר: חייב אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה. ושואלים: במאי קמיפלגי במה באיזה עקרון נחלקו אילימא אם תאמר שבדבר הביטוי "על" אם משמעו בסמוך קמיפלגי נחלקו, שר' שמעון בן לקיש סבר: "על" משמעו תמיד בסמוך, ולכן "לא תשחט על חמץ" משמעו שלא יהא החמץ סמוך לשוחט, בעזרה עצמה. ור' יוחנן סבר: לא בעינן אין אנו צריכים שיהא "על" בסמוך. אולם קשה, הא איפלגו בהא חדא זימנא הרי נחלקו בשאלה זו פעם אחת!

11 דתנן שהרי שנינו במשנה: השוחט תודה לפנים בתוך העזרה ולחמה של התודה אותן ארבעים חלות המובאות עם זבח התודה היה מצוי חוץ לחומה — לא קדש הלחם. שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות" וגו'.

12 ושאלו: מאי מה פירוש חוץ לחומה? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי חוץ לחומת ירושלים החיצונית, אבל אם היה רק חוץ לחומת העזרה — קדיש נתקדש הלחם ולא בעינן ואין אנו צריכים ש"על" יהא דוקא בסמוך. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: אפילו היה הלחם רק חוץ לחומת העזרה לא קדיש נתקדש. אלמא מכאן שיטתו כי בעינן צריכים אנו "על" בסמוך. וכיון שנחלקו כבר בבעיה זו מן הסתם לא חזרו וחלקו במקרים אחרים הנובעים מאותה שאלה עצמה.

13 אלא תאמר כי בהתראת ספק קמיפלגי נחלקו, כי כלל גדול הוא שאין בית הדין עונשים עונשי גוף אלא אם כן מתרים בעבריין לפני עשותו את העבירה. בין השאר דנים גם בשאלה האם עונשים גם כאשר היתה ההתראה רק התראת ספק שמא יעבור שמא לא יעבור, ואפשר להסביר על פי בעיה זו את המחלוקת בענין חמץ, שכיון שהיה החמץ מצוי בשעת האזהרה במקום אחר ואין למתרה ידיעה ברורה בכך, שמא התראה כזו על דבר שאינו נראה למתרה קרויה התראת ספק, ולשיטת ר' יוחנן אף שהיא התראת ספק — הריהי התראה. אולם בהא נמי הא פליגי בה חדא זימנא בשאלה זו גם כן הרי נחלקו בה כבר פעם אחת

14 דאיתמר שנאמר: אמר אדם "שבועה שאוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם אינו לוקה, אף שלא קיים שבועתו ועבר על מצות לא תעשה של "לא תשא" וכו'. אולם נחלקו בטעם הדין; ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה ליה שהריהו לאו שאין בו מעשה שהרי העבירה שעשה בכך שנמנע מלאכול אינה מעשה, וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, אבל התראת ספק — שמה התראה.

15 ור' שמעון בן לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה ליה שהרי זו התראת ספק, והתראת ספק לא שמה התראה שהרי אם מתרים בו למשל באמצע היום: אם לא תאכל ככר זו ילקוך — אין התראה זו התראת ודאי, שכן יש לו עדיין זמן שבו יכול לאכול, ואין מקום להתראה זו שתחול. אבל לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. ואם כן, אף בנושא זה כבר נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, ומה טעם שיחלקו שוב בדבר?

16 אמרי אומרים כתשובה לכך: לעולם אפשר לפרש כי ב"על" בסמוך קא מיפלגי נחלקו וצריכא ונצרכה להשמיענו מחלוקת נוספת זו בנוסף למחלוקת בלחמי תודה, לפי שאינן דומות בכל. דאי איפליגו שאילו נחלקו בדעותיהם לענין חמץ, הוה אמינא הייתי אומר בההוא הוא דקאמר במקרה זה הוא שאמר ר' יוחנן דלא בעינן שאין אנו צריכים "על" בסמוך — משום שאיסור הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה ובכל מקום שישנו — ישנו והרי אסור שיהא חמץ שלו מצוי בשעה זו בכל מקום שהוא.

17 אבל לענין מקדש קידוש לחם שהרי לא קדיש אינו מתקדש אלא בפנים, אימא אמור שמא מודה ליה לו ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש דבעינן שצריכים אנו "על" בסמוך, ונאמר: דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש אם ישנו בפנים — קדש, אם אינו בפנים — לא קדש מידי דהוה כשם שהוא בכלי שרת שקרבן, כגון מנחה, המתקדש בתוך כלי שרת אינו מתקדש אלא כשהוא בתוך הכלי ולא מבחוץ. על כן צריכא נצרכה לומר שבשני המקרים נחלקו.

18 ולצד שני; אי אשמעינן לענין מקדש לחם לו היה משמיע לנו רק לענין קידוש הלחם הוה אמינא הייתי אומר בהך בזו דווקא אמר ר' שמעון בן לקיש דבעינן שצריכים אנו "על" בסמוך, דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש, אם ישנו בפנים — קדש, ואם אינו בפנים — לא קדש, אבל לענין חמץ מודה ליה לו לר' יוחנן דלא בעינן שאיננו צריכים "על" בסמוך, כי איסורא איסור הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה וכל מקום שישנו — ישנו על כן צריכא נצרכה לומר שנחלקו בשני המקרים.

19 א בעא מיניה שאל ממנו רב אושעיא את ר' אמי שאלה זו: אין לו חמץ לשוחט אבל יש לו לאחד מבני חבורה מהו? אמר ליה לו: מי כתיב האם נאמר "לא תשחט על חמצך"? כלומר, דווקא של השוחט, "לא תשחט על חמץ" כתיב נאמר שמות לד, כה, משמע כל חמץ ולאו דוקא חמצו של השוחט.

20 אמר ליה לו: אי הכי אם כך, אפילו לאחד בסוף העולם נמי גם כן שאם אין כל הגבלה בענין זה, אפילו היה החמץ שייך לאחד שאינו קשור כלל לקרבן היה צריך לאסור. אמר ליה לו: אמר קרא המקרא "לא תשחט" וכן נאמר בסוף הפסוק "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח ", ומהשוואה זו יש ללמוד כך: "לא תשחט על חמץ" מי מחוייב עליו הנך דקיימי עליה אותם שחייבים עליו משום "לא ילין" והם בני החבורה, אבל מי שאינו קשור בקרבן זה, כשם שאינו ב"לא ילין" כך אינו ב"לא תשחט".

21 אמר רב פפא: הילכך על כן לפי טעם זה כהן המקטיר את החלב של קרבן הפסח והיה ברשותו חמץ עובר בלא תעשה של "לא תשחט" הואיל והכהן שייך בדבר, כי ישנו בכלל הלנת אמורים, שאף שאינו בין אוכלי קרבן זה, כיון שיש לו חלק באיסור של הלנת חלב הקרבן עד בקר חייב אף משום הקטרה על חמץ.

22 ומעירים כי אכן תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב פפא, ששנינו: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה, ואימתי — בזמן שהוא החמץ שייך לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה החמץ שייך לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו, כלומר אין צורך לדון בו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר את החלב — חייב. אבל המולק את העוף שאינו קרבן פסח אלא עולה או חטאת העוף לזב, זבה, יולדת ומצורע בארבעה עשר בניסן לאחר זמן איסור חמץ, והיה חמץ ברשותו — אינו עובר בלא כלום על כך.

23 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה מברייתא אחרת: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה. ר' יהודה אומר: אף השוחט את התמיד על חמץ בערב פסח. אמרו לו: לא אמרו איסור זה אלא בפסח בלבד. ואימתי עובר בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו.

24 ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק את העוף ואחד המזה את דם חטאת העוף על המזבח חייב, אבל הקומץ את המנחה ועדיין יש לו חמץ אינו עובר בלא תעשה שהרי המנחה אינה כלולה בתוך הזבחים שבכתוב נאמר "לא תשחט על חמץ". המקטיר את האימורין של הפסח בארבעה עשר בניסן, או של שאר הקרבנות ועדיין חמץ ברשותו — אינו עובר בלא תעשה,