תוספות על פסחים ס״ג ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים ס״ג ע״ב:א׳ תוספות על פסחים ס״ג ע״ב:ח׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה התראת ספק כו' ולשון הקונטרס נמי יש ליישב וכו' כצ"ל ונ"ב וכן דעת התוס' ודו"ק:

1 חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

סעיף א' רשע פסול לעדות נ"ב הנה המל"מ בה' מלוה ולוה נסתפק באם ראו שני עדים בראובן שעשה עברה אך אין יודעין אם בשוגג או במזיד אם נאמן לומר מזיד הייתי. אם בזה ל"ש לומר אאמע"ר או גם בזה שייך לומר אאמע"ר עיי"ש. והנה בחידושי במק"א הראתי סתירת דבריו מן התוס' פ"ק דב"מ גבי אמרו לו שנים אכלת חלב וכו'. שהקשו שם דהאיך נאמן לומר מזיד הייתי הרי אאמע"ר וא"כ מוכח להדיא דגם בזה שייך אאמע"ר וכן הבאתי שם בשם הרשב"א והר"ן גבי שבועת העדות יעי"ש. אך כעת שבתי וראיתי בתוס' פסחים פ"ה דס"ג ע"ב ד"ה התראת ספק ל"ש התראה שכתבי מל' הקונט' נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי עכ"ל. ולפי"ז למ"ד שם דה"ס שמה התראה אף דיכול לומר שוגג הייתי בע"כ מיירי שהי' מזיד דבלא"ה האיך לוקה. וא"כ מוכח דבכה"ג מהני הודאתו אף דהוי יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי אם מודה שמזיד הוא לוקה. והרי אין אדם מע"ר ובע"כ דס"ל להתוס' דבכה"ג ל"ש אאמע"ר כדעת המל"מ. והנה דבריהם סותרין זא"ז בל"ס. ודוחק לחלק בין היכי דהוי התראה ללא הוי התראה. דהתם בב"מ מיירי בלא התראה דשכיח שוגג כמזיד לכך אינו נאמן לומר מזיד הייתי דאין אדם מע"ר. אבל בפסחים מיירי בהתראה וכיון דהתרו בו ממילא שוגג לא שכיח ונהי דבטוען שוגג הייתי נאמן ונחשב ה"ס דילמא יטעון שוגג הייתי אבל במודה דהוי מזיד לא נחשב משים עצמו רשע כיון דבזה קרוב לומר יותר דהוי מזיד משוגג כיון דהתרו בו דזה דוחק. ועוד דא"כ מה פריך הש"ס שם והא אפליגא בה חדא זימנא דאיתמר שבועה שאוכל מאי קשיא הרי י"ל דקמ"ל לרבותא למ"ד לאו שמה התראה' דהוי ס"ד לומר דדוקא התם בשבועה שאוכל ועבר היום ולא אכלה דשכיח הוא האכילה כמו הלאו. לכך ס"ל דל"ש התראה. אבל בזה דשכיח הוא המזיד יותר משוגג כיון דהתרו בו הוי סד"א דשמה התראה קמ"ל אף בכה"ג לא הוי התראה. ואי איתמר כאן הוה סד"א דוקא כאן ס"ל לר"י דשמה התראה דשוגג ל"ש אבל בעלמא מודה דלאו התראה היא. ומה פריך ובע"כ דשוה בזה השוגג כמו מזיד והצדדים שוין והוי כמו התם בעבר היום ולא אכלה וא"כ קשה האיך נאמן לומר מזיד הייתי הרי אין אמע"ר כמו שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ וכאן לא שייך תרוצים דאינו רוצה להביא חולין לעזרה. וצ"ע ליישב דבריהם: שם ואפילו עד כשר היודע בחברו שהוא רשע וכו' נ"ב עיין בב"י מה שתמה על הרמב"ם והטור שכתבו אפי' עד כשר היודע בחברו שהוא רשע אסור להעיד עמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע. ובש"ס למד מקרא מדבר שקר תרחק. נראה לפענ"ד דא"ש כיון דקיי"ל בעדים שנמצא אחד מהם קא"פ עדו' כולה בטלה א"כ המצטרף עם הגזלן להעיד אף עדות שלו נפסל ולפי"ז אם יודע עד הכשר בחברו שהוא רשע ויודע שלא יודע מרשעו לב"ד רק יסמכו על כך ויוציאו ממון בעדותן אז בודאי הוי עד חמס ועבר על קרא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אבל אם יודע הכשר שבודאי יודע פסולו אח"כ לב"ד ולא יגבה ממון בעדותם רק דרוצה להצטרף עמו להעיד כדי שבזה יופסל העדות שלו ולא יתחייב הנתבע שבועה כלל ויתכוין להטיב להנתבע או להרע להנתבע בזה להיות עד חמס ל"ש בזה כיון דיודע דלא יוציאו ממון בעדותן כלל רק עובר על מדבר שקר תרחק דעושה עצמו כבא להעיד להתובע ומתכוין להרע לו ולפסול עדותו בזה שפיר ל"ש אל תשת ידך רק עובר על מדבר שקר תרחק ומזה מיירי הש"ס והרמב"ם והטור מיירי אם לא יודע לב"ד רשעו אז עובר על אל תשת ידך עם רשע וכו'. וזה ברור ונכון לדעתי. ובהכי א"ש מה שתמה הסמ"ע בסי' זה סעיף א' על מ"ש הטור והש"ע ואצ"ל וקשה כיון דאצ"ל הוא למה כתבו. ולפמ"ש א"ש דהא היו באמת אתו וראו המעשה רק דהוא גזלן מכבר א"כ אף הוא עצמו נפסל ואין כאן עד כלל להוציא ממון על פיו לכך אסור להצטרף עמו דמוציאו ממון שלא כדין אבל אם הוא שקר ממש א"כ לא ראו כלל המעשה יחד ולא נצטרפו עמו בשעת ראי' ובהגדה לבד בלא ראי' לא נפסלו עיין בש"ך סי' לו א"כ בזה כיון דעדות שלו כשר ה"א כיון דכ"ז שאינו נשבע כנגדו נחשב ע"א כשנים כמ"ע הפוסקים בטעם משואיל"מ כיון דהאמינה התורה לע"א כשנים כ"ז שאין נשבע כנגדו. א"כ ה"נ הרי הב"ד לא יפסקו לו. שבועה דסבורין שני עדים יש כאן. וכ"ז דאין נשבע הוי הוא כשנים ועדותו כשר. הא דלא יקרא עד חמס וה"א דדוקא שיודע בו שהוא גזלן ולא שהוא שקר לכך כתבו דכש"כ הוא דאדרבה בזה פשיטא דאסור. וע"ד שפירש הסמ"ע בסי' ל"ג מ"ש ואצ"ל שני בראשון כן יתפרש כן. וא"ש ודוק היטב ויצא להרמב"ם וטור כן מהמדרש איכה בפסוק בני ציון היקרים וזה"ל. ולא היו חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהם לקיים מה שנא' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והרי חתימה הוי תחלת עדות. א"כ גם השני אינו משקר רק עיקר החשש שמא פסול מצד אחר ומש"ה נקט קרא דאל תשת ידך עם רשע:סעיף א נ"ב הנה בדין המרים יד להכות את חברו דנקרא רשע כמ"ש התוס' בסנהד' דע"ח ובחו"מ סי' ת"ך אם פסול לעדות מצאתי בהגמי"י בפ"ה מה' חובל ומזיק דפסול לעדות ושכנגדו נשבע ונוטל. מיהו נראה דפסול רק מדרבנן דאין בו מלקות כיון דהוי לאו שאב"מ ואינו רשע דחמס. אבל אם הכהו כיון דמבואר ברמב"ם המכה את חברו הכאה שאין בה ש"פ לוקה א"כ יש בו מלקות ופסול מה"ת. שוב ראיתי שמבואר כן ברמ"א בסי' זה סעיף ב' מבואר בפי' שהוא פסול רק מדרבנן. ומוכח כן בש"ס יבמות דכ"ב דפריך מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו ומאי פריך בשלמא הרגתיו חייב מיתה לכך הוי רשע ופסול להעיד אבל בהרגנוהו מפורש בש"ס ורמב"ם הל' רוצח דפטורין ממיתה א"כ כשר להעיד ובע"כ דגם בזה פסול דעכ"פ בכלל מכה הוי וחייב מלקות דאין לומר בשביל הרמת יד נפסל דזה הוי רק דרבנן ודילמא דוקא בפסול דאורייתא פוסל ר"י אף בעדות אשה אבל בפסול דרבנן מודה ר"י כמו גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובע"כ דגם זה פסול מה"ת דבכלל מכה הוי עכ"פ ופסול. מיהו קשה נימא דהרגנוהו היינו בלי הכאה רק שהשקוהו סם המות וכדומה בענין דליכא לאו דהכאה וחיוב מיתה נמי ליכא לכך כשר להעיד וצ"ע:

1 בועז על משנה סנהדרין פתח ↗

ורש"י כתב משום דהוה התראת ספק. ותמוה הרי קיימא לן כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כיבמות דל"ו א', ור"י הרי ס"ל התראת ספק שמה התראה מכות ד' ט"ו ב', וכן פסק הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ופ"ה משבועות. ונ"ל דאף לבתר מ"ש תוס' פסחים דס"ג ב', וכן כתבו שבועות ל"ז א', דכל שיש להסתפק בדעת המותרה, הוה התראתו ספק דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, עכ"פ יש ששה מיני ספיקות בהתראה. א כשהספק תלוי בשני פעולות, כלוקח האם על הבנים, דפליגי בה ר' יוחנן ור"ל מכות ט"ו ב' דיש שם ב' פעולות שיחייב על ידיהן, דהיינו, לקיחת האם, ושימיתה, בהא סבירא ליה לר' יוחנן דאף בפעולה הראשונה, דהיינו כשלקת האם, היה להעדים ספק בדעת המותרה, אולי לא ימיתה ולא יבטל להעשה אבל יקיים העשה שישלתה עדיין, עכ"פ כשרואין העדים שעושה גם הפעולה השנייה והמיתה להאם וגמר להאיסור, ליכא עוד שום ספק, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים חולין דף פ"א א' דכשרואין העדים הפעולה ראשונה דהיינו השחיטה, עדיין אינן יודעין שיזרוק הדם כדינו, דהיינו הפעולה השנייה, להכי רק רבא דסבירא ליה כריש לקיש דהתראת ספק ל"ש התראה פטור, אבל לר' יוחנן בכהאי גוונא חייב. וב"כ באמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו שבועות כ"ח ב', ואכל האיסור ואחר כך התנאי או איפכא, אף שכשהתרו בו בשעת הפעולה הראשונה, דהיינו כשאכל האיסור. עדיין אינן יודעים אם יעשה גם הפעולה השנייה דהיינו שיאכל התנאי, עכ"פ כשראוהו אוכל גם השנייה, הרי יודעין שחייב ודאי, דכולהו דמי לראוהו אורג שתי חוטין בשבת. והתרו בו קודם אריגח חוט הראשון. אף שעדיין ספק אם יארוג גם חוט השני בצדו, עכ"פ כשראוהו אורג גם חוט הב', הרי נגמר חיובו וחייב. ואפילו שכשרואין העדים ב' הפעולות יסתפקו באיזה מהן יתחייב. כגון ספק בן חשעה לראשון או בן ז' לאחרון. והכה זה וחזר והנה זה מכות דט"ז א', אף דבפעולה הראשונה אינן יודעין אם בא בזה לכלל חיוב, עכ"פ כשעשה הפעולה הב', שהכה גם השני. תו לא נשאר עוד ספק כלל בחיובו, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בגיד הנשה דלא ידעינן באיזה מהן חייב, אי בימין אי בשמאל, ואכל שניהן חולין פ"ב א' ס"ל לר' יוחנן דחייב, דאף דכשאכל הגיד הראשון, עדיין יש ספק בחיובו, עכ"פ כשראו שאכל גם השני אין עוד שום ספק כלל. אמנם כשהפעולה הב' הוא לפטרו מחיוב שעליו מהפעולה א', כנון הדביק פת בתנור שבת ד"ד א , דיש התראת ספק שמא ירדנו להפת קודם שיאפה, וכ"כ נזיר ששתה יין, שיש ספק שמא יתיר נזירותו כתוס' מכות ט"ו ב', וכ"ש כשחסרים ב' פעולות לפטורו מחיובו שבפעולה א', כגון הבא על אשת איש שיש ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו, דאז יעקרו הקידושין למפרע כתוס' גיטין ל"ג א', בכל הנהו כיון שנגמר חיובו בהפעולה ראשונה, ורק לפוטרו צריך פעולה שנייה, להכי אפילו לריש לקיש, הנ"ל הוה כהתראת וודאי. ב מין ספק השני דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, היינו כשהספק תלוי בפעולה ובמן, כשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום, ולא אכלו שבועות דף כ"א א', וכ"כ המותיר בפסח מכות דט"ז א', דבשניהן אינו חייב משום מניעת אכילתו, עד שיעבור הזמן. ובשניהם אף דיכלו להתרות בו ברגע כמימרא קודם התחלת שיעור זמן אכילתו, כגון בככר שנשבע שיאכלנו היום, וצריך לאכילתו חצי שעה, ואם כן יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהיה אם כן התראת וודאי. ליתא, דלעולם צריך שיתרו בו קודם שיתחיל לעשות האיסור כן משמע מרש"י מכות ט"ו ב' ד"ה וריש לקיש, ומרש"י תמורה ד"ג ב' ד"ה וכי האי ודו"ק, אם כן ה"נ צריך שיתרו בו תיכף כשנשבע ורואין שאינו חושש לאכלו מיד, וכ"כ בנותר צריך שיתרוהו כשרואין שמתעצל מלאכלו מיד, ואחר כך כשעבר הזמן ולא אכלו מצי למימר שכחתי ההתראה. בכל כי הא, אף דבשעת ההתראה כשראוהו שמתחיל להתעצל מלאכלו, עדיין ספק הוא, שמא עדיין יאכלנו, עכ"פ כשרואין שהגיע הרגע האחרון מהזמן ולא אכלו, ודאי רואין שעובר, להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. ג מין ספק השלישי דפליגי בה, היינו בתלוי החיוב בפעולה, ובעוד גוף אחר, כגון בשוחט פסח בעזרה. ויש לו חמץ בביתו פסחים דף ס"ג ב, וודאי אילו יודעים העדים שיש לו חמץ בביתו, ואומרים לו כן, לא תשחט הפסח מדיש לך חמץ בביתך. אפילו הוא אומר לא ידעתי, או אפילו אומר ברי לי שאין לי חמץ בביתי, עכ"פ מדא"ל ב' עדים כן, היה לו למנוע מלשחוט, ואם התרו בו ואף על פי כן שחט, חייב מלקות, דהתראת ודאי היא, אף על גב שיש ספק למותרה, כודאי מחשב, מדא"ל כן ב' עדים כרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו. וזה כוונת רש"י פסחים ס"ג ב', ומתורץ קושית תוס' שם. ואילה"ק דאף שראו העדים החמץ אצלו אכילו הכי הוה התראת ספק, דלמא חמץ של אחר הוא ואינו עובר עליו כששוחט הפסח, כרש"י שם סוף ע"א. ליתא, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו כח"מ סימן צ"ט ס"א, והרי סוקלין ושורפין אחזקות כקידושין ד"פ ע"א. ואי"ל דאכתי הוה התראת ספק, דמצי למימר בטלתיה, דאז אינו עובר עליו בבל יראה כפסחים ד"ד ב', אם כן הוא הדין לענין שתיטת הפסח. דליכא למימר דשאני שחיטת פסח, דהרי בחמץ בדעתו לבערו, אינו עובר בב"י כתוס' פסחים דכ"ט ב', ונ"ל ראיה לדבריהם ממוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליו כלי כפסחים ד"ו, א' ואי ס"ד דעבר בב"י מדאו', האיך לא יתירו לו לטלטל מוקצה דרבנן כדי להנצל מב"י דאוריי'. ואת"ל כרמג"א א"ח תמ"ו ס"ב דשב ואל תעשה שאני, ליתא, דהרי התירו רדיית הפת דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה כשבת ד"ד, א' ואת"ל סקילה חמורה שאני, ליתא, דהרי התירו נמי לבטל כלי מהיכנו דרבנן כדי להנצל מאיסור צעב"ח דאוריי' כשבת קכ"ח ב'. אע"כ כתוס' דבדעתו לבערו אינו עובר בב"י, ואפ"ה בשוחט הפסח על החמץ, ודאי לא ס"ד דבדעתו לבערו לא יעבור בששחט הפסח עליו, א"כ דלמא ה"נ לענין ביטול, אף שכשמבטלו אינו עובר בב"י, עכ"פ בששחט הפסח עליו אף שביטלו חייב, דאף שביטלו לא דמי לחמץ של אחר. וליתא, דהרי ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטלו בלבו כפסחים דמ"ט א' אלמא דגם לענין שחיטת פסח על החמץ בבטול בעלמא סגי, וא"כ אפילו התרו בו העדים על חמץ שבידו, אפ"ה הו"ל התראת ספק, דאולי בטלו, והתראה בשוחט פסח על החמץ הינא משכח"ל. דהרי גם בחמץ ידוע מהני ביטול, מדמקשינן פסחים ד"ו ב' וכי משכח"ל לבטליה. כרכ"מ בפ"ב ממצה ה"ב. ודוחק לומר דהכח שהוא בידו ממש בשעת שחיטה גרע מאילו החמץ בביתו, ולא מהני אז ביטול, דמנ"ל לחלק. י"ל דגם זה נגד חזקה, דכיון דאין התראה מועלת, עד שיאמר על מנת כן כסנהדרין דמ"א א' ודע"ב ב', א"כ ה"נ ע"כ באמר על מנת כן מיירי, וא'"כ הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה גם ב"ה ס"ל כתוס' מנחות דק"ג א' ד"ה הא מני, מכ"ש בהתראת עדים, דודאי עדיף מאתם עדי, שאז אינו יכול לטעון משטה הייתי בך כח"מ פ"א סכ"ד. אמנם אפילו אם העדים מסופקין אם יש לו חמץ בביתו, רק שכמדומה להם כן, והתרו בו. דהו"ל ודאי התראת ספק, עכ"פ כיון שההתראה היא בפעולה, דהיינו בשחיטת הפסח, ובעוד גוף אחר דהיינו החמץ. והוא קיבל ההתראה. ומצאו אח"כ החמץ שהיה בביתו בשעת שחיטה, הרי וודאי עבר. להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. ד מין ספק הד', היינו כשהספק תלוי בפעולה עצמה, בזה יש חילוק, אם הדבר תלוי במקרה, כגון בזרק אבן להרוג בהמה והרג אדם, או בזרק אבן לגו. והרג ישראל. דבשעה שהתרו בו קודם שיצא האבן מידו, עדיין הדבר מסופק ותלוי במקרה למי יפגש, להכי אף שקבל ההתראה, אפ"ה אפילו לר' יוחנן התראת ספק כי הך ל"ש התראה וזה נ"ל כוונת תוס הכא ובכתובות דט"ו א'. אבל אם הדבר מבורר ועומד, רק שגם הוא גם העדים אינן יודעים, כגון שרוצה לאכול חתיכה אחת, והעדים התרו בו ואמרו אל תאכלנו שכמדומה לנו שהוא חלב, והוא קבל ההתראה ואכלו, לר' יוחנן ודאי חייב, דלא גרע משחיטת פסח על החמץ לעיל, אלא אפילו לר"ל נמי הוה כהתראת וודאי וחייב, דלא דמי לשוחט פסח על חמץ שבביתו לעיל דפטר ר"ל, דהתם גם הוא גם העדים לא ראו בשעת מעשה את החמץ שיתחייב על ידו, משא"כ הכא הרי ראו גוף החלב שאכלו, רק שלא ידעו בבירור שהוא חלב, להכי כשנודע להם אח"כ שהוא חלב חייב. תדע דמ"ש זה מכל מעשה שחייב עליו, כמחלל שבת וכדומה, שהעדים וגם העובר אינן בני תורה, דאטו כ"ע דיני גמירי כגיטין דנ"ה א', ובמורגל אינן יודעין בבירור, רק כמדומה להן שחייב על דבר זה, ומתרין בו מספק, ואפ"ה כשהב"ד שואלין אח"כ את המחלל שבת איזה מלאכה עשה והאיך עשה, ובע"ז מי עבד ובמה עבד, ומצאו שחייב על ידי זה, חייב כסנהדרין ד"מ ע"ב ורמב"ם פ"א מעדות ה"ד, א"כ ה"נ הכא. וזה נ"ל כוונת הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ב, שכ' בנשבע שיאכל אחר, אינו לוקה משום שבועת שוא, דשמא יתרצה האחר לאכול, והו"ל התראת ספק, דאינו לוקה עליו רק בלאו המפורש בתורה עכ"ל רבינו, *ונתקשו בו הרבה רבותינו קמאי ובתראי מנ"ל חילוק זה. ומה כוונתו בלאו מפירש בתורה. ועוד הרי הוא בכבודו ובעצמו פסק בפט"ז מסנהדרין דהתראת ספק שמה התראה. ולפי דברינו יפה כ' רבינו זלה"ה, דהרמב"ם נקט רק החילוק בהספק שבפעולה עצמה, שנשבע שיאכל אחר. סד"א שילקה על אותה שבועה, והיינו הפעולה, משום שבועת שוא, ועל זה תירוץ דאין לוקין על התראה זו, מדתליא בדעת האחר, שמא יתרצה לאכול, והו"ל כהתראת ספק במקרה, שמא יקרה שיתרצה האחר לאכל, ומסיק הרמב"ם דבכל ספק שבפעולה אין לוקין עליו רק כשהלאו מפורש בתורה ר"ל כחילול שבת או ע"ז או כדומה, שהעדים שאינן בני תורה אינן יודעין בבירור אם חייב או לא, אפ"ה, כשהתרו בו שאפשר שיתחייב, וקבל ההתראה. והב"ד דנו אח"כ שחייב על פעולה כזאת, אז חייב. ובהא מתורץ נמי קו' התוס' חולין די"א ב' אדרצה הש"ס שם להוכיח דאזלינן בתר רובא, דאל"כ היכא קטלינן לי' לרוצח, דלמא נרצח טריפה הוה. ואת"ל דבדקינן לי', עכ"פ דלמא במקום סייף נקב הוה והקשו בתוס' שם. מאי קאמר וכ"ת דבדקינן ליה, הרי עכ"פ הו"ל התראת ספר, והאיך נחייביה. נ"ל כוונתם דאף דקיי"ל כר' יוחנן דהסשה"ת, עכ"פ לר"ל דס"ל לשה"ת, מנ"ל מוכח דאזלינן בת"ר. ותרצו דשמא קסבר שמה התראה. ר"ל שמא באמת מהא מוכח רב כהנא דלא כר"ל. אמנם תרוצם תמוה, דא"כ דרב כהנא ס"ל שמה התראה. הדרא קו' רש"י שבועות דל"ז א' לדוכתה, שהקשה שם, למה דבעי רב כהנא בהזיד בשבועת הפקדון, למה לא בעי בהזיד בשבועות העדות. ותיי' רש"י דבעדות הו"ל התראת ספק דמי יודע שיודעין לו עדות, ואי כרבעתוס' הנ"ל הרי רב כהנא בעצמו ס"ל בחולין התראת ספק שמה התראה. ואפשר י"ל דבהתראת ספק שבעדות. שלא יתברר הדבר לעולם שיודעין לו עדות בשעה שהשביען, להכי אפילו נימא דרב כהנא ס"ל בשאר דוכתא כר"י דשמה התראה, בעדות על כרחך ס"ל ל"ש התראה. ועכ"פ נשארה קושיתם בחולין אליבא דר"ל. ולדברינו הנ"ל גם לר"ל לא קשה, דכל שהספק בהפעולה לא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל, וה"נ ברוצח שהספק הוא אם הנרצח טריפה, הו"ל כספק בחתיכה אם חלב או שומן ובכה"ג לכ"ע בשהתרו בו וקיבל ההתראה, כשיתברר אח"כ שלא היה טריפה. חייב לכ"ע. ומה שהקשו עוד שם, דלמה לא קאמר הש"ס דלמא רוצח טריפה, דא"א לבדקו, והרי בכה"ג נמי רוצח פטור כסנהדרין ע"ח א'. נ"ל, א דמלבד די"ל דאיכא לאוקמה קרא שהרג בפמ ב"ד, שחייב אפילו טריפה שהרג כסנהדרין שם. מלבד זה י"ל דבכה"ג המעשה ודאי לחיוב מיתה היא, דהרי הרג בן קיימא, רק דהפטור ספק, שמא הרוצח טריפה, בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי כפסחים ד"ט א', ונדה דט"ו ב', משא"כ בנרצח טריפה הו"ל המעשה ספק חיוב מיתה, ושפיר פטור אי לאו רובא. ה מיהו כל זה כשהתברר אח"כ שעשה האיסר, ורק בשעת ההתראה לא היה מבורר, אבל ביש רוב נגד ההתראת ספק, כגון בן י"ב ויום א' שלא הביא עדיין ב"ש, והקדיש שום דבר, ואכלו אחרים, גם לר"ל ס"ל דלוקין כנדה דמ"ו ב', אפילו לא התברר עדיין שהיה גדול בשעה שהקדיש, ולא מחשב התראת ספק, מדרוב מביאין ב' שערות כשהן בני י"ג ויום א' כתוס' שם. ונ"ל ראי' ברורה לדבריהן מסנהדרין דס"ט א' דאזלינן בכה"ג בת"ר בדיני נפשות, בבעל אשת איש שנתקדשה פחותה מבת ג"ש, דחייב. ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ויתבטלו הקדושין, וא"כ הו"ל התראת ספק, ליתא דעכ"פ הרי רובן לאו איילונית הן. ו מין ספק הששי ביש ספק בהפועל אם הוא בר חיובא כגון בן י"ב ויום א' שאכל חלב, ואח"כ נולדו בו סימני סריס יבמות ד"פ ע"א. דלכ"ע הו"ל גדול למפרע, ולא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל. וטעמו של דבר נ"ל, מדדמי למין הספק השני שבסי' ד' הנ"ל, דהרי אינו תלוי במקרה, ומש"ה אמרינן בתרווייהו אגלאי מלתא למפרע. תדע דאלת"ה, כל עושה עבירה התראת ספק הוא שמא העובר קרוב לעדים, והאוכל איסור אולי יברר שהוא מסוכן ואינו בר חיובא, אלא כל כה"ג לא מחשב התראת ספק. וברוך אתה ה' פוקח עברים עוורים שהארת עיני הכהויים בכל זה:

2 פסחים פתח ↗

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק — לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה. אֲבָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה — לוֹקִין עָלָיו.

6 התראת ספק לא שמה התראה - מתוך פ"ה משמע דלא הוי התראה משום כיון דלא ידעינן לאו התראה היא ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותר' להכחישנו ולומר שוגג הייתי:

7 לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' - מפורש בהשוכר את הפועלים ב"מ צ::

1 פסקי תוספות פתח ↗

התראת ספק שמיה התראה שאין צריך לידע המתרה בעבירה. ד"ה התראת: שם ע"ב

1 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ד ויש להקשות איך לקי על ב״י והא יכול לומר שמבטל הקמח ומים קודם חמוצו בזה יכול אף לאחר זמן איסורו עיין פסחים ז׳ א׳ וי״ל כיון דמקבל עליו התראה ואמר אע״פ שהוא שלו מחמיץ במזיד תו אין יכול להנצל ולומר שהפקיר מקודם וכן הא דפסחים ס״ב השוחט פסח על חמץ לוקה ושם ר״י ור״ל כו׳ ואמאי הא מצי אמר שבטלו כבר ודוחק לומר דמיירי שקנה דוקא אחר זמן איסורו ולמ״ש א״ש כיון שמקבל עליו התראה לוקה וע״ש תוס׳ ד״ה התראת ואי קשיא איך חייב השוחט כשיש לאחד מבני חבורה וי״ל דמיירי שאומר לו שיש לו חמץ שלא בטלו וזה שוחט עליו דהוחזק בע״א לוקה ער״מ ה׳ שגגות פ״ח ועדיין צ״ע: והא דביצה ז׳ ב׳ לב״ש לכתוב חמץ ולא בעי שאור אף דאין מזהירין מהדין י״ל שאור בכלל חמץ הוא ואין זה מן הדין ועיין פני יהושע שם ועיין קידושין ע״ד ב׳ כה״ג לא יאמר גרושה בכ״ג ותיתי מכ״ה דלא גרע כ״ג מהדיוט ובאמת בהא דלא יאמר אחותו בת אביו ואמו אמרינן ביבמות דאין עונשין מהדין אף כה״ג וכ״ת דוקא בעונש לא באזהרה הא אנן איפכא שמעינן דלמ״ד עונשין מהדין אפ״ה אין מוהירין וי״ל ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה:

1 מנחת חינוך פתח ↗

שנמנענו שלא להתנבא בשקר וכו'. מבואר בר"מ פ"ה מה' עכו"ם. וע"ז חייב חנק והר"מ לא הביא האזהרה בזה וגם הרהמ"ח מקיל דלא ענש אלא אם כן הזהיר והר"מ לעיל מזה והרהמ"ח במצוה שאח"ז במתנבא בשם עכו"ם מביא אזהרה וכאן לא הביאו מהיכן מוזהר. וראיתי בס' פר"ד בדרך מצותיך שמביא בשם הסמ"ג דאזהרה הוא מלא תשקרו איש בעמיתו ומכ"ש בשם הש"י ואין זה חשוב לאו שבכללות דמונע מדברים הרבה כיון דעונש מפורש כמ"ש הרהמ"ח אח"ז וע' מה שפלפל ומכל מקום צ"ע על הר"מ והרהמ"ח שלא הביאו אזהרה כאן כדרכם בהרבה מקומות. והנה האיך נודע שמשקר מבואר בר"מ פ"ט מה' יסוה"ת כמה דברים שידוע שמשקר כגון שמתנבא לעקור מצוה מן התורה לא לפי שעה או שמתנבא לעבוד ע"ז אף לפי שעה או אומר איזה פירוש שלא שמענו ממרע"ה ע"ש ובהקדמתו לפירוש המשניות ותראה ועיין בס' סדר למשנה מה שמפלפל בדבריו ואם אומר עתידות בד' הרשות מבואר בתורה וכי תאמר איכה נדע וגו' אשר לא יהיה וגו' כי דבר ד' אמת לא יפול דבר ארצה ויש חילוק בין המתנבא לטובה ולא בא יש בזה הכחשה לנבואתו ולרעה אין בזה הכחשה שהקב"ה ארך אפים וכו' עי' בר"מ פ"י שם. ובודאי נביא שקר צריך התרא' ככל ח"מ שבתור' אף שהוא דיבור ולדעת הר"מ במגדף נראה דא"צ התראה כיון שהוא דיבור כבר חלקו עליו ובר"מ גופיה מבואר כ"פ דצריך התראה אף בדיבור עיין בר"מ פ"ב מעכו"ם ובכ"מ ובפ"ב מה' עדות ובראב"ד והובאו כ"פ בח"ז. ובכל אילו שהשקר נודע תיכף כגון שעוקר מצוה וכדומה מה שחושב הר"מ נוכל להתרות בו ככל עבירות אך בד' עתידות אין אנו יודעין אם יבא הדבר אם לא ואיך אנחנו מתרים בו ויכול להיות שנביאים מתרים בו דכולהו ידעו כמבואר בש"ס גבי הכובש נבואתו וכו' אך אפילו אחרים יכולים להתרות דקיימא לן ה"ס שמה התראה ועיין במשנ"ח מצוה ל' שנתעורר בזה וכ' עפ"ד התוס' בפסחים בסוגי' דשוחט הפסח על החמץ כיון דודאי למותרה אף שספק למתרה מהני התראה וגם עפ"ד התוס' ביבמות בסוגיא דאכל חלב והביא סימני סריס דלא הוי ה"ס כיון דאגמ"ל ע"ש ה"נ וע"ש באריכות והד' עתיקי' וארוכים בענינים אלו ואין כאן מקומו ובאתי ר"ל. ולכאורה ל"ש נביא שקר רק אם הולך בדרך נביא שראוי להאמין בו על נבואת אמת אם הוא משקר ה"ז נביא שקר אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא ה"ז לשחוק וללעג ומי יאמין לו אינו בכלל זה ועיין בר"ם פ"ז מהלכות יסוה"ת שכתב תנאי הנביא שמחוייבים להאמין בו ואם הוא משקר הו"ל נביא שקר אבל אם אינו בגדר הזה ל"ש כלל נביא שקר כנ"ל. שוב ראיתי בספר משנ"ח שדעתו ג"כ כן אך מביא בשם גדולים דכל אדם אסור לומר בשם הקב"ה ועובר בלאו ע"ש ובודאי איסור יש אך זה נ"ב דאינו ח"מ דלא נקרא נביא שקר כלל כיון דא"ר להאמינו כנ"ל כנ"ב. ובכלל זה מתנבא מ"ש לחבירו ולא לו וחייב גם כן כנ"ל. ונוהגת בכל אישי ישראל וכו':

2 בבא מציעא פתח ↗

אִיתְּמַר: חֲסָמָהּ בְּקוֹל וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, עֲקִימַת פִּיו הָוְיָא מַעֲשֶׂה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר, קָלָא לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה.

« תוספות על פסחים ס״ג ע״ב:א׳ תוספות על פסחים ס״ג ע״ב:ח׳ »