תוספות על פסחים ע״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים ע״ז ע״ב:י״ט תוספות על פסחים ע״ט ע״א:ב׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה הא לא כו' דהל"ל אלא קסבר כו' כצ"ל:

1 רש״ש פתח ↗

תוס' ד"ה הא ל"ק. ופסולה דקתני היינו לכתחלה. וזה דוחק. ולע"ד י"ל דמיירי במזיד וכדלעיל טז ב דם שנטמא כו' במזיד לא הורצה:

12 רש״ש פתח ↗

תוס' ד"ה מכלל. תימה כו'. עי' צל"ח שישב דהסוגיא אזלא אליבא דרב יוסף במנחות מו ב דס"ל דשתה"ל הבאות בפ"ע מתחלתן לשריפה הם באים. וא"כ אין נקראים אכילות. ולכאורה לפ"ז מאי קמתקיף רב מרי לקמן. וי"ל דודאי רב מרי דמוקי למתניתין בבאות בפ"ע ע"כ ס"ל דלאכילה הם באות מדקתני ואין נאכלים. אבל השתא ע"כ ס"ד דמיירי בבאים עם הזבח וא"כ שפיר י"ל דסבר כרב יוסף. אבל עיקר דברי הצל"ח מופרכין. דמכל מקום נפקא מינה להבאים עם הזבח ולענין תנופה כמש"כ התוס' לעיל :

17 פסחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ, הָתִינַח: כִּי קָאֵי בִּזְבָחִים אָמַר, מִסְתַּבְּרָא כִּי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּזְבָחִים פְּלִיגִי נָמֵי בִּמְנָחוֹת, דְּעִיקָּר קְרָאֵי כִּי כְּתִיבִי — בִּזְבָחִים כְּתִיבִי. אֶלָּא, כִּי קָאֵי בִּמְנָחוֹת וְאָמַר, מִסְתַּבְּרָא כִּי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּמְנָחוֹת פְּלִיגִי נָמֵי בִּזְבָחִים — וְהָא עִיקָּר קְרָאֵי בִּזְבָחִים הוּא דִּכְתִיבִי!

19 פסחים פתח ↗

אֶלָּא: רוֹאֶה אֲנִי דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִיעֲבַד, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְכַתְּחִלָּה. דִּיעֲבַד — אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי מוֹדֶה הוּא, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק — הוּרְצָה!

20 חידושי רבי עקיבא איגר פתח ↗

תד"ה כי מוד' בנטמא דציץ מרצה. תמוה לי הא קתני בברייתא ג"כ נפסל ויצא לחוץ לקלעים דבזה ל"ש ריצוי ציץ ואעפ"כ קאמר עלה ומודה ר"י דאם זרק הורצה:

24 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ולעכב לא כו' אבל כשאין לו אוכלין כו' סברא הוא דפסול כו' כיון דבשעת כו' אפילו אמחשבה עכ"ל ק"ק דע"כ ר"א דסבר לקמן לר"נ דלא בעי גברא חזי בזריקה אלא בשחיטה ע"כ לית ליה האי סברא וע"ק אברייתא דלקמן דחלים בשעת שחיטה וחולה בזריקה קאמר המקשה נימא רבנן ולא ר' נתן והיאך ס"ד למימר הכי הא כיון דבעי גברא חזי לאכילה ע"כ אפילו בשעת זריקה הוא כמ"ש התוספות הכא ודו"ק:

28 פסחים פתח ↗

דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי, וְאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי!

33 חכמת שלמה על פסחים פתח ↗

תוס' בד"ה ולרבי נתן כו' ולמאי דמוקי מתני' כו'. נ"ב נ"ל דהכי פירושו לא תימא הא דלא מתרץ לפי אוכליו למצוה קאמר משום שיקשה לך א"כ היכי קאמר רבי נתן כל הקהל יוצאין בפסח אחד הלא בעינן למצוה שיהא ראוי לאכילה ולפי זה תצטרך לומר מאי דמוקי מתני' כר' נתן ולכתחלה לא יזרוק ומוקי כר' נתן דאמר כל הקהל יוצאין בפסח אחד אפי' לכתחלה היינו מדאורייתא ומתני' דקתני לא יזרוק היינו מדרבנן ע"ז קאמרי דליתא אלא בודאי למאי דמוקי מתני' כרבי נתן צ"ל הא דקתני כולן יוצאין בפסח אחד היינו דיעבד קאמר וא"כ שפיר הוה מצי לשנויי דלפי אוכליו למצוה קאמר אלא מחוורתא כדמשני התוס' משום דלא אשכח תנא דלא מקיש כו' ודו"ק:

34 זבחים פתח ↗

מְנָלַן דְּבָעֵינַן זְבִיחָה לִשְׁמָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ״ – שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְדִילְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ! מִדִּכְתִיב ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״, ״הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – וְלָא כְּתִיב ״זֶבַח״; וְהָכָא כְּתִיב ״זֶבַח״; שְׁמַע מִינַּהּ: שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחַן זְבִיחָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה; מָה לִזְבִיחָה – שֶׁכֵּן נִפְסְלָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אוֹכְלִין בַּפֶּסַח! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא קַבָּלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּקַבָּלָה, וְלֵילַף שְׁחִיטָה מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ – מָה לְקַבָּלָה שֶׁכֵּן פְּסוּלָה בְּזָר וְאִשָּׁה. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה, זְרִיקָה מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מֵהָנֵי – מָה לְהָנֵי שֶׁכֵּן טְעוּנוֹת צָפוֹן, וְיֶשְׁנָן בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא זְרִיקָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרִיקָה, וְלֵילַף מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ – מָה לִזְרִיקָה, שֶׁכֵּן חַיָּיב עָלֶיהָ זָר מִיתָה. אַשְׁכְּחַן כּוּלְּהוּ, הוֹלָכָה מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִכּוּלְּהוּ; מָה לְכוּלְּהוּ – שֶׁכֵּן עֲבוֹדָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ; תֹּאמַר בְּהוֹלָכָה – שֶׁאֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ?! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״, וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ; וְתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם; וְאַפֵּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה – לְמֵימְרָא דְּהוֹלָכָה לָא תַּפְּקַהּ מִכְּלַל קַבָּלָה. וְאַשְׁכְּחַן שִׁנּוּי קוֹדֶשׁ, שִׁנּוּי בְּעָלִים מְנָלַן? אָמַר רַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, אָמַר קְרָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם תּוֹדָה. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לַן מֵהָתָם; תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשִׁינּוּי בְעָלִים. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בָּא לְלַמֵּד, תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרָה, שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם תּוֹדָה – פְּסוּלָה. מָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? תּוֹדָה קְרוּיָה שְׁלָמִים, וְאֵין שְׁלָמִים קְרוּיִין תּוֹדָה. אֲנַן מִ״זֶּבַח״ קָאָמְרִינַן. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״וּבְשַׂר תּוֹדַת שְׁלָמָיו זֶבַח״; מַאי ״זֶבַח״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחַן זְבִיחָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה – מָה לִזְבִיחָה שֶׁכֵּן פּוֹסֵל שֶׁלֹּא לְשֵׁם אוֹכְלִין בַּפֶּסַח! נֶאֶמְרָה זְבִיחָה בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, וְנֶאֶמְרָה זְבִיחָה בְּשִׁינּוּי בְעָלִים; מָה זְבִיחָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין זְבִיחָה לִשְׁאָר עֲבוֹדוֹת, אַף זְבִיחָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁינּוּי בְעָלִים – לֹא תְּחַלֵּק בָּהֶן בֵּין זְבִיחָה לִשְׁאָר עֲבוֹדוֹת. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – שֶׁכֵּן פְּסוּלָהּ בְּגוּפָהּ, וְיֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, וְיֶשְׁנוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְיֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד!

1 הא לא קשיא הא ביחיד והא בציבור - פי' בקונטרס דסבירא לן טומאה הותרה בציבור וקשה דה"ל למימר אלא קסבר רבי יהושע טומאה הותרה בציבור כדמסיק לעיל דקסבר ציץ מרצה על אכילות ועוד היכי קאמר בסמוך נימא דלא כרבי יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות מהאי טעמא גופיה דטומאה הותרה בציבור דאוקימנא כרבי יהושע אתי נמי כר' יוסי כדקאמר נמי לבסוף ונראה לר"י דלעולם סבירא ליה טומאה דחויה אלא דסבירא ליה דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק מדרבנן ופסולה דקתני היינו לכתחלה הלכך בציבור באין לכתחלה ואם תאמר ומאי איכא בין ציבור ליחיד הואיל ומדאורייתא ביחיד נמי זורק לכתחלה יש לומר טומאת הגוף איכא בינייהו דבציבור דחיא ביחיד לא דחיא:

2 מכלל דרבי יוסי כרבי יהושע ס"ל - תימה לרשב"א מנא ליה הא דילמא כר' אליעזר סבירא ליה ואין הציץ מרצה על אכילות נפקא מינה לשתי הלחם:

3 והא עיקר קראי בזבחים כתיבי - תימה לר"י לריש לקיש דאמר במנחות פרק קמא דף ט. שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן אדרבה קראי במנחות כתיבי דבזבחים כיון שנשתייר כזית בשר זורק את הדם ומשמע התם דטעמיה מקרא דכתיב המנחה מיהו לרבי יוחנן דפליג עליה התם אתי שפיר:

4 הא אמרת מודה רבי יהושע בציבור - תימה לרשב"א מאי קושיא דילמא ה"ק רואה אני דברי רבי אליעזר בציבור שאף ר' יהושע לא אמר אלא ביחיד דכי האי גוונא אמרי' פ"ק דחולין דף יב. ובכמה דוכתי ואומר ר"י דהכא לא שייך למימר הכי דלא קתני בברייתא לא בציבור ולא ביחיד:

5 כי מודה בנטמא - משום דציץ מרצה:

6 ולעכב לא והתניא במכסת נפשות - תימה לר"י והא קרא בשחיטה כתיב ומהתם נפקא דמחשבת אוכלין פסלה בשחיטה אבל בזריקה אמרן לעיל דאין מחשבת אוכלין בזריקה והיכי פריך משחיטה אזריקה ואומר ר"י דווקא מחשבת אוכלין ליתא בזריקה אלא בשחיטה אבל כשאין לו אוכלין לגמרי אף בשעת זריקה סברא היא דפסול שהיא עיקר עבודה כיון דבשעת שחיטה הקפיד הכתוב אפילו אמחשבה:

7 שאני התם דאי מימשכי הני כו' - תימה לרשב"א והא בשעת זריקה אינם יכולים לימשך ונמצא דהשתא לא חזי לאכילה וי"ל דדילמא ר' נתן סבר כר"ש דתנן לקמן בפרק האשה פסחים דף פט. נמנין ומושכין ידיהם עד שיזרק הדם אי נמי נטמאו מקצתן או שמתו חזי להני:

8 ולרבי נתן איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דחזי לאכילה - וא"ת לרבנן נמי לישני הכי לעיל כי פריך ולעכב לא לימא כי אתא קרא לעכב היינו דבעינן גברא חזי לאכילה אבל בשר לא ולאו פירכא היא דרבנן בעו בשר חזי לאכילה כדתניא לעיל אחרונים שאין להם כזית אינם אוכלין וחייבין לעשות פסח שני והא נמי לא תיקשי אמאי לא משני לר' נתן איש לפי אכלו למצוה כדבעי למימר לעיל משום דלא אשכחן תנא דלא מקיש אוכלין למנויין אלא זקני דרום לחודייהו בפרק שני דזבחים דף כג. ולמאי דמוקי מתני' כר' נתן צ"ל דיוצאין בפסח אחד דקאמר היינו דוקא דיעבד:

9 לימא ר' נתן היא כו' - תימה לר"י והיכי מיתוקמא כר' נתן והא ר' נתן ורבנן לא פליגי אלא בבשר אבל בגברא לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה ועוד א"כ אפילו שחטו שלא לאוכליו נמי ואמאי נקט שחטו לאוכליו ועוד היכי תיסק אדעתיה למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולי גמרא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים דף ד. ובתמיד נשחט לעיל דס"ח. ושם הבאתי ונראה לר"י דה"פ נזרק דמו שלא לאוכליו לא שנזרק שלא לשם אוכליו אלא שבשעת זריקה היו הבעלים חולים והשתא קאמר כמאן כר' נתן דמשמע ליה כיון דר' נתן מיקל כולי האי ולא בעי שיהא בשר ראוי לאכילה ה"נ לא חייש אם אין בעלים ראויין בשעת זריקה אבל רבנן דמחמרי ובעו שיהא בשר ראוי לאכילה ה"ה דבעו שיהו הבעלים ראויים לאכילה בשעת זריקה וה"נ סבר ר' אלעזר בסמוך דלא בעי ר' נתן גברא חזי אלא בשחיטה דווקא:

1 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה הא לא קשיא הא ביחיד כו' אלא דס"ל דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק מדרבנן כו' עכ"ל אבל אי הוה טעמא כפרש"י דבאין בציבור משום דהותרה בציבור אבל ביחיד לא הותרה הוה אסור לכתחלה מדאורייתא ומיהו בדיעבד הורצה דלא לעכב קאמר קרא וכן צ"ל לקמן לר' יוסי דמחלק בין דיעבד ובין לכתחלה היינו מדאורייתא דהא לא ס"ל טומאה הותרה אפילו בציבור ולא ס"ל נמי דהציץ מרצה ודו"ק:

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

שאר החלות וכו'. הא דנטמאה י"ל דגמיר לה מהא דלחה"פ לעיל פ"ה הט"ז יעו"ש והא דיצאת היינו מהא דאיתא מנחות י"ב ב' דלר"ע ביצאת השאר כשרות עיין מרן. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כולהו בחד גוונא תני להו ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס ולא מן הטהור על הטמא ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ אלא הכל פסול ולית להו תקנתא עכ"ל וכוונתו להשיג על רבינו שמחלק בין נפרס שכולם פסולות ובין טומאה ויציאה שהשאר כשרות והקשה הא קודם שחיטה אמאי בנפרס כולם פסולות הא כיון שלא נתקדשו עדיין א"כ אמאי כולן פסולות הא יש לו תקנה שיביא אחרים מביתו וימלאנו דומיא דאיתא התם בש"ס מ"ו א' דיכניס קודם שחיטה לפנים ועל כרחך מיירי הא דקתני כולן פסולות לאחר שנשחט קודם זריקה והתם קתני נפרס וטומאה ויציאה בחד גוונא ומשמע דכולם פסולים. ובאמת כ"כ התוס' שם בד"ה מששחטה וכו' דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו יעו"ש ומרן תירץ דהברייתא לאו בחדא מחתא מחתינהו והא כדאיתא והא כדאיתא יעו"ש ולכאורה תמיה הא רבינו כתב בעצמו וז"ל ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול עכ"ל משמע דגם ביצא ונטמא הלחם כולו פסול והטעם בזה דבעינן בשעת הזריקה שיהיו כל החלות כתיקנן וכיון שמקצתן נטמאו או יצאו לא נעשו כולן כתיקנן וכולם פסולות וג"כ לא מועיל השלמה אז דאינו מועיל השלמה רק קודם השחיטה אבל לאחר השחיטה הרי אף שישלים החלות מ"מ לא קדשתינהו השחיטה. ודוחק לומר שכוונת רבינו כי בתודה שנפרסה אף קודם השחיטה שוב אינו מועיל השלמה לאינך וכולן פסולות משא"כ ביצא ונטמא דמועיל השלמה קודם שחיטה דלכאורה זה לא יתכן כיון דקודם שחיטה לא קדישי כלל וכמו שאינו נפסל ביוצא כך אינו נפסל בפרוס ואולי יש לחלק בין הנושאים והוא דביוצא ליכא שום פסול אף ביוצאת עצמה דמכניס אותה שיצאת עצמה והיא כשרה משא"כ בפרוס דהיא עצמה ודאי פסולה וה"ה דפוסלת אחריני ובאמת צע"ק על רבינו שכתב ביצא לחמה קודם השחיטה שיביא לחם אחר ושוחט ובש"ס איתא בהדיא עד שלא שחטה מכניס ושוחט ורבינו כלל שלשתן בלשון ודין אחד והש"ס חילק בינייהו. ובאמת מדקדוק לשון רבינו שכתב נזרק הדם ואח"כ נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא וכו'. ולא כתב תחלה דמיירי במקצת ע"כ משמע דמפרש כל הברייתא דבנפרס ונטמא ויצא כל הלחם מיירי אע"ג דבנפרס על כרחך גם רבינו מודה דה"ה בנפרס אפי' אחת מ"מ י"ל דהברייתא מדקאמר לחמה משמע כל לחמה קאמר ולא מיירי במקצת אך א"כ לא ידעתי אמאי כתב רבינו דנפסל הלחם כולו ופשיטא דהכי הוא דכיון דכלם נפרסו ונטמאו ויצאו. ועוד תיקשי דאם נימא דביצא מקצת או נטמא מקצת דהשאר כשר א"כ למה נקט זה דווקא אם נטמא או יצא לאחר זריקה והו"ל להשמיענו דה"ה קודם זריקה דתורם מן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שמבחוץ. סוף דבר דברי רבינו תמוהים לי מאד. אבל ביישוב דברי רבינו נ"ל קצת דס"ל דאליבא דר' עקיבא דס"ל זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לטמא אה"נ דהשאר כשרים כדאיתא במנחות י"ב ב' והך ברייתא דמנחות מ"ו א' לא אתי כר"ע רק כר' אליעזר ועיי"ש בתוס' ד"ה מששחטה וכו' וס"ל כרבא דשם י"ב ב' דלר"ע יש חילוק בין נפרס לנטמא ויצא אבל הך ברייתא דמ"ו א' לא אתי כוותיה והברייתא ההיא באמת לא מחלקא בין נפרס לנטמא ויצא ולא צריך למש"כ מרן דהא כדאיתא והא כדאיתא רק דהברייתא משווה אותם לגמרי אבל רבינו דחאה מהלכה כיון דס"ל כר"ע כמבואר בפ"ג מהל' מעילה ה"א יעו"ש ורבינו לא נמנע מלהעתיק לשון הברייתא גם כן כלשונה כיון שכבר הקדים לחלק בין נפרס לטומאה ויציאה ועיין בתוס' שם מ"ו א' ד"ה נפרס וכו' שכתב וצ"ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ"ק י"ב ב' דלמ"ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה עכ"ל ולא ידעתי מאי קשה להו הא רבא ס"ל לר"ע דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אבל לחסרות מודה והברייתא זו ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לחסרות אבל אה"נ לר"ע מועלת ליוצא ולטומאה ולא לחסרות ועוד דמשמע קצת מלשונם לרבא דאמר מעיקרא ואביי דס"ל דלר"ע מהני נמי לחסרות לק"מ והא אדרבא יקשה להו טפי דהא כאן מבואר דלחסרות לא מהני זריקה וצ"ע. ובדוחק אפשר ליישב דקאי על מש"כ מתחלה דכולהו צריכי וע"ז כתב וצ"ע. ור"ל בשלמא לאביי דס"ל דנפרסה קיל מיוצא משום שנפרסה איתא בפנים והו"א דקילא יעו"ש ס"ל דשפיר יש לעשות צריכותא אבל לר"ע דס"ל דחסר חמור מיוצא א"כ ס"ל דא"א לעשות צריכותא בזה והבן וצ"ע וה' יאיר עיני. גם שם בד"ה מששחטה וכו' הקשו וז"ל ותימה דלעיל כ"ה ב' דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ר"א וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות עכ"ל. ונ"ל ליישב בפשיטות דהתם בעי להוכיח דר"א ס"ל דמרצה על אכילות מדלא מצינו פלוגתא בזה רק ר' יוסי ור"א ור' אלעזר ס"ל דמרצה על אכילות ור"י ס"ל דאין מרצה וכ"ה בפסחים ע"ז א' ובעי התם לאפוכי ברייתא דר"א ס"ל אין מרצה על אכילות ואהכי מקשה שפיר מהך ברייתא והיא בתו"כ צו פ"י פרשה ט' רק דיש שם ט"ס וצ"ל וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו משום טומאה וכו' ועיי"ש בקרבן אהרן דהא מוכח מהך ברייתא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וציץ מרצה על אכילות ועל כרחך ר"א היא כיון דמצינו מפורש שר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא אבל ר"י לא מצינו דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ומסתמא ס"ל כר"ע רבו דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אלמא דר"א ס"ל דציץ מרצה על אכילות והברייתא לאו איפכא היא אבל מ"מ יש תנא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ואין ציץ מרצה על אכילות והיינו הך תנא דברייתא הכא ודוק היטב ודע שראיתי בצאן קדשים במנחות שם מ"ו א' בד"ה מששחטה שכתב על התוס' הנ"ל שהוכיחו מהברייתא דס"ל דכולן פסולות בנטמא אחד מהם או ביצא אחד מהם וז"ל התוס' ועוד דהו"ל למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם וכו' וכתב ע"ז הצ"ק וז"ל ודבריהם אין מובנין לי כיון דקתני וידי נדרו יצא ע"כ הלחם פסול דקתני היינו אותו שיצא ולא כולו ותורם מן הטהור על הטמא ומ"ה יצא ותו ל"צ למיתני תורם מן הטהור וכו' עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי כיון שלשון הברייתא לא בסתר דיבר לחלק בין קודם זריקה לאחר זריקה בזה דמשמע דאבל קודם זריקה לא מהני שיתרום מן הטהור על הטמא וכ"כ הראב"ד וזה פשוט ומבואר. אמנם רבינו לא ס"ל כן לדינא כיון דקי"ל כר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ולכן לא נפסלו השאר וכנ"ל. ויש לעיין על הראב"ד הא מפורש לעיל בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הט"ז שנטמא אחת מן החלות ומן הסדרים קודם הקטרה דהטהור נשאר בטהרתו ואולי דשם מפני דקרבן צבור הוא ובא בטומאה לכן מועיל ההקטרה לענין דנאכל משא"כ כאן דאינו עולה לחובתו כלל דהמצוה לא נתקיים כלל וכן יש להביא ראיה קצת לזה דר"פ אמר התם ט"ו א' דרבנן ס"ל דהציץ מרצה על אכילות ואילו בפסחים ע"ז א' איתא דכו"ע ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות רק דר"א ס"ל הכי אלא ודאי דהתם שאני וצ"ע בזה כי הוא מעין עמוק בהא דציץ מרצה על האכילות ואין כאן מקומו. והנה מש"כ רבינו להשוות יציאה לטומאה יש לעיין בזה קצת דלרבא שם במנחות י"ב ב' לא קאמר רק הא יצאת לא אליבא דר"ע משום דס"ל דזריקה מהני ליוצא אבל לטומאה לא שמענו לו ורק כי קאמר דאתי כר"א קאמר הא נטמאת לא דמשום דס"ל דמרצה ציץ על אכילות הא אליבא דר"ע י"ל לכאורה ס"ל ביוצא דוקא מועלת זריקה ולא לטומאה. אמנם הא ליתא כיון דביוצא מיקל כ"ש בטומאה דקיל ממנו והא ראיה דהא אביי ס"ל דגם בחסר מיקל וכ"ש בטומאה דקיל י"ל דכו"ע מודו בזה וכ"כ מרן כיון דמכשיר ביציאה כ"ש בטומאה והוא נכון וברור ואף דאנן ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות מ"מ לענין זה כיון דהזריקה מועלת ליוצא כ"ש בטמא. וראיתי כאן להמפרש בתוספתא ספי"א דמנחות דברים זרים ומגומגמים בזה יעו"ש היטב ועיין לקמן בפ"ג מהל' מעילה ה"ט מש"כ בשם התוספתא יעו"ש. ועיין תוס' פסחים ע"ח א' דבור המתחיל הא לא קשה וכו' דכתב דהאי דסבירא ליה לרבי יהודה יהושע אם זרק הורצה הוא מטעם דסבירא ליה דציץ מרצה על האוכלין יעו"ש היטב אלמא דבהא קי"ל שפיר דבדיעבד אמרינן דציץ מרצה על אוכלין לענין הרצאה וה"נ אמרינן כן דבדיעבד אם נטמא או יצאת מהני ציץ לרצויי על הפסולין דניהוי כמו שהן שלימות ואף דלענין יוצא לא מהני ציץ מ"מ ס"ל כר"ע דזריקה מועלת ליוצא וכמש"כ תוס' שם בפסחים ל"ד ב' ד"ה שאם וכו' יעו"ש ואע"ג דשם לא מהני לענין לכתחלה מ"מ היינו דווקא לר"י דס"ל דאינו מועיל רק לענין ההרצאה ולא להוציא ממעילה אמנם לר"ע דס"ל דמועיל להוציא ממעילה אה"נ דמועיל ג"כ לענין דכשר לכתחל' וע"ע בתוס' מנחות י"ב א' בד"ה ה"מ וכו' יעו"ש היטב והבן היטב בכל מש"כ. ועוד עלה בלבי לחלק באופן אחר דבאמת רבינו ס"ל כפשטא דברייתא דף מ"ו א' וס"ל דלאחר השחיטה אין לו תקנה והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא תיקן וזרק הורצה דהכשרים נשארו בכשרותם ולכן תחלה כתב הדין דיש חילוק בין נפרס לנטמאת ויצאת לענין בדיעבד ושוב העתיק הברייתא לענין לכתחלה ועתה אתי שפיר טפי דהא דציץ מרצה על האוכלין היינו בדיעבד. אולם זה קשה לי בשלמא שם בדין דר' יהושע שפיר ס"ל דלכתחלה לא יזרוק כלל ואם זרק הורצה אבל כאן דע"כ יזרוק בשביל הקרבן עצמו א"כ תמיד נימא דכיון שע"כ יזרק הדם א"כ יהא כדיעבד והורצה. ואולי אפשר לחלק ולומר דהב"ע שהורו לו מתחלה שהלחם פסול אז לא יועיל הזריקה להכשיר הלחם אבל אם לא נודע לו עד לאחר הזריקה או שנודע לו קודם ולא הורו לו שנפסל הלחם כולו וזרק הדם אז נכשר הלחם ובזה מיושב הכל ובזה היה מיושב דברים רבים ודוק היטב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

12 רש"ש על פסחים פתח ↗

תוס' ד"ה נימא מתניתין. ותימה כו'. לכאורה י"ל דהשתא הס"ד דשתה"ל דמתני' הוא להקרב עמהן וכדס"ד לקמן עח כמש"כ שם בס"ד על התד"ה מכלל. ובזה לא נצטרך נמי לדבריהם לקמן בעבר הב' ד"ה כי:

17 מנחות פתח ↗

אִיתְּמַר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן. אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

19 חולין פתח ↗

פֶּסַח וְקָדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר. הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: רָאָה אֶחָד שֶׁשָּׁחַט, אִם רָאָהוּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע דִּגְמִיר, לְמָה לִי רָאָה? וְאִי דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, פְּשִׁיטָא! וְאֶלָּא, דְּלָא יְדַע אִי גְּמִיר אִי לָא גְּמִיר, לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁמָּצָא תַּרְנְגוֹלֶת שְׁחוּטָה בַּשּׁוּק, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא שְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט – חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט. אַלְמָא אָמְרִינַן: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. הָכָא נָמֵי לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן! לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, וּכְגוֹן דִּשְׁחַט קַמַּן חַד סִימָן שַׁפִּיר. מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּהַאי שַׁפִּיר הָךְ נָמֵי שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן: הַאי אִתְרְמוֹיֵי אִיתְרְמִי לֵיהּ, אִידַּךְ – שֶׁמָּא שָׁהָה שֶׁמָּא דָּרַס. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף מֵרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּשְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט, מַהוּ? אָמַר לוֹ: חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּתְרוֹם״, וְהָלַךְ וּמָצָא תָּרוּם, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם. מָה נַפְשָׁךְ, אִי חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נָמֵי, וְאִי אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה נָמֵי לָא. אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא, לְעוֹלָם אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּשְׁחִיטָה – אִי נָמֵי דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל שְׁחַט – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. תְּרוּמָה – דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל תְּרַם, הָוֵה לֵיהּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְהַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו וְהָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרִים שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּמָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּבְבַיִת – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת: מָר סָבַר אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, וּמַר סָבַר אֵין אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת. אָמַר מָר, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה. מַאי אַשְׁפָּה? אִילֵּימָא אַשְׁפָּה שֶׁבְּשׁוּק – הָא אָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר! אֶלָּא לָאו פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת. אֵימָא סֵיפָא, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת. מַאי בַּיִת? אִילֵּימָא בַּיִת מַמָּשׁ – הָאָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת. קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי!

33 רש"ש על פסחים פתח ↗

תוס' ד"ה ולר"נ בסופו. דיוצאין בפסח אחד. כצ"ל:

34 פסחים פתח ↗

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שָׁחֲטוּ לְאוֹכְלָיו וְזָרְקוּ דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — הַפֶּסַח עַצְמוֹ כָּשֵׁר, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. כְּמַאן? נֵימָא רַבִּי נָתָן הִיא, וְלָא רַבָּנַן?

« תוספות על פסחים ע״ז ע״ב:י״ט תוספות על פסחים ע״ט ע״א:ב׳ »