ביאור שטיינזלץ על פסחים ל״ו

1 האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג פטור מלהביא קרבן חטאת על אכילה ביום הכיפורים, משום שאין האיסור הנוסף של אכילה ביום הכיפורים חל על איסור הנבילה, ויש בה איפוא רק איסור אחד בלבד.

2 רבינא אמר: אפילו תימא תאמר שברייתא זו היא כשיטת רבנן חכמים הסבורים שאיסור חל על איסור, וכך יש להבין: מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יוצא בו ידי חובת מצה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, אלא אף משום בל תאכל טבל.

3 הסבר זה דוחים: מידי וכי "בלבד" כתיב כתוב? הלוא מלה זו העקרונית בפירוש זה, לא נאמרה בברייתא. אלא מחוורתא ברור כשיטת רב ששת שצריך לייחס את הברייתא לר' שמעון.

4 א תנו רבנן שנו חכמים: יכול יוצא אדם ידי חובתו בפסח במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר "לחם עני" דברים טז, ג, והרי זה בדומה ל"לחם אוני", וכוונתו: מה שנאכל באנינות, כלומר לחם כזה שמותר לאוכלו גם בזמן אבילות. מה שאין כן מעשר שני יצא זה שאינו נאכל באנינות כאמור בתורה "לא אכלתי באוני ממנו", דברים כו, יד אלא בשמחה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

5 ר' עקיבא אומר: מתוך שנאמר "מצות" "מצות" ריבה הכתוב, ללמד שכל מיני מצות מותרים בפסח. ושואלים: אם כן, לשיטה זו מה תלמוד לומר מה מלמדת ההדגשה "לחם עני"? ומשיבים: פרט לעיסה שנילושה ביין, שמן, ודבש, שאיננה מאכל עניים, ולכן אינה ראויה למצה של מצוה.

6 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' עקיבא? ומשיבים שהוא אומר: מי כתיב האם כתוב "לחם עוני" שנלמד מכאן ענין אנינות? "עני" כתיב כתוב, וכוונתו — לחם הראוי לעני.

7 ור' יוסי הגלילי אומר בתשובה לכך: מי קרינן האם קוראים אנו "עני", הלוא אין זו דרך הקריאה של פסוק זה! "עוני" קרינן קוראים אנו לרמז: דחק, צרות, וצער. ור' עקיבא אומר בתשובה לכך: האי דקרינן ביה זה שאנו קוראים בו "עוני", יש להבינו כדברי שמואל. שאמר שמואל: "לחם עני" משמעו: לחם שעונין אומרים עליו דברים הרבה — רמז לאמירת הגדה של פסח.

8 לעצם שיטת ר' עקיבא שואלים: וכי סבר ר' עקיבא עיסה שנילושה ביין, שמן, ודבש לא יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח? והתניא והרי שנינו בברייתא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד שהיא ממהרת להחמיץ, וחכמים אומרים שאף שממהרת להחמיץ ניתן לשומרה מחימוץ, ולכן יאכל. ואמר ר' עקיבא: שבתי היתה כלומר יום שבו היה תורו לשמש את רבותיו היתה שבת שבפסח ריבב"ן אצל ר' אליעזר ור' יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר.

9 ואף על פי שאין לשין עיסה ביין ושמן ודבש, מקטפין בו מורחים אותם על העיסה מלמעלה. ומעירים: במשפט זה אתאן לתנא קמא באנו לשיטת התנא הראשון שאסר ללוש באלה, ולדבריו מתייחסת התוספת שמותר בכל זאת לקטף. וחכמים אומרים: את שלשין בו — מקטפין בו, ואת שאין לשין בו — אין מקטפין בו. ושוין כולם בדעתם שאין לשין את העיסה במים פושרין, שהיא ממהרת ביותר להחמיץ. בכל אופן נלמד מכאן שר' עקיבא עצמו עשה מצות מיין ושמן ודבש!

10 ודוחים: לא קשיא קשה, הא זה שאמר ר' עקיבא שאין יוצאין במצה כזו — מדובר ביום טוב ראשון, שיש מצות עשה מיוחדת של אכילת מצה, ולא רק חובה להמנע מחמץ. הא זו שעשה את העיסה בשמן יין ודבש — מדובר ביום טוב שני של פסח, כאשר אין חיוב אכילת מצה אלא רק ציווי להימנע מאכילת חמץ, ומצה עשירה אינה חמץ.

11 כמו שאמר להו להם ר' יהושע לבניה לבניו: בליל יומא קמא יום ראשון של פסח לא תלושו לי עיסה בחלבא בחלב, מכאן ואילך לושו לי בחלבא בחלב. ומקשים, והתניא והרי שנינו בברייתא: בכל ימות השנה אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש — כל הפת אסורה. מפני הרגל עבירה; שמא יבוא לאכול פת זו עם בשר. אלא יש להבין כי הכי קאמר כך אמר: בליל יומא קמא יום ראשון של פסח לא תלושו לי בדובשא בדבש, מכאן ואילך לושו לי בדובשא בדבש.

12 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור אפשרות נוספת: לעולם בחלבא בחלב אמר, אלא כפי שאמר רבינא: בצורה של כעין תורא השור — שרי מותר. שאם עושה עיסה בצורת עיגול קטן מיוחדת כעינו של השור — מותר, שמבחינים שאין זה לחם רגיל — ומותר ללושו אף בחלב, שכן לא יבואו לטעות בו. הכא נמי כאן גם כן מדובר שאמר להם לעשות בשינוי כעין תורא השור.

13 ב דרך אגב הוזכרה בברייתא הקודמת: ושוין הכל מסכימים שאין לשין את העיסה בפושרין, ושואלים: מאי שנא במה שונה ממנחות, דתנן שהרי שנינו במשנה: כל המנחות נילושות בפושרין ומשתמרין שלא יחמצו. ומשיבים; יש לחלק: אם אמרו שמותר לאפות בפושרים בזריזין בכהנים, יאמרו בשאין זריזין? שהכהנים זריזים ובקיאים בעבודת הקודש ויזהרו מאד, ולא כל אדם יכול לעשות כן בלא להיכשל.

14 ומקשים: אי הכי אם כך, שסומכים על זריזות הכהנים, מילתת נמי לתית שאף ילתתו אותם שישרו את החיטין במים כדי לסייע בקילוף קליפתן! אלמה מפני מה אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: חטין של מנחות אין לותתין אותה! ומשיבים: לישה בזריזין איתא ישנה כי לישת המנחות נעשית על ידי כהנים, אולם לתיתה ליתא לא נעשית בזריזין שאין לותתים וטוחנים את חיטי המנחות במקדש עצמו אלא מחוץ לו על ידי זרים, ועליהם אין לסמוך.

15 ושואלים: ולישה עצמה מי איתא האם ישנה בזריזין דוקא? והכתיב והרי נאמר "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" ויקרא ב, א-ב, ומלשון הכתוב נלמד כי מקמיצה ואילך מצוות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בכל אדם והיא עצמה באה אחרי לישה!

16 ומשיבים: לישה, נהי אף על פי שבזריזין ליתא איננה, במקום זריזים איתא ישנה, כלומר אף אם היא נעשית על ידי זר, מכל מקום היא נעשית במקדש עצמו. שאמר מר החכם: בלילה כשירה בזר, אולם אם עשאוה חוץ לחומת העזרה, פסולה. לאפוקי להוציא לתיתה, שאינה בזריזין, ואף לא במקום זריזין.

17 ושואלים עוד: ומאי שנא ובמה שונה ממנחת העומר שאף בה יש להיזהר מן החמץ? דתניא שכן שנינו: מנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה ואין חוששים שמא תחמיץ! ומשיבים: דבר הנעשה בציבור שאני שונה, שיש בית דין הממונה על כך, וודאי נזהרים בו זהירות יתירה.

18 ג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: יכול יוצא אדם ידי חובתו במצה על ידי חיטים של בכורים? תלמוד לומר "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" שמות יב, כ, ונלמד מכאן: מצה הנאכלת בכל מושבותיכם היא שיוצאים בה, יצאו מכלל זה בכורים שאין נאכלים בכל מושבותיכם אלא בירושלים בלבד, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

19 ר' עקיבא אומר: לא זה הטעם, אלא מצה ומרור, שלמדים הלכה זו בדרך היקש, שהכתוב השוה מצה ומרור; מה מרור שאינו בכורים, שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים ואין מרור בכללם, אף מצה דווקא זו שאינה בכורים. אי או שמא תבוא לטעון: מה מרור שאין במינו בכורים — אף מצה יצטרך למצוא מין מצה שאין במינה בכורים כגון כוסמת!

20 אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים ולא יעשו מהם מצות. תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה — שאפשר לצאת בכל דבר הקרוי מצה. ושואלים: אי אם אמנם "מצות מצות" ריבה הכתוב, אם כן, אפילו מצות שנעשו מחיטי ביכורים נמי גם כן בכלל זה! ומשיבים: אמנם כן הוא, והדר ביה חזר בו ר' עקיבא מדבריו ואף הוא לומד מן הכתוב "בכל מושבותיכם".

21 דתניא שהרי שנינו בברייתא יכול יצא אדם ידי חובתו במצת ביכורים — תלמוד לומר "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" משמעו: מצה הנאכלת בכל מושבות יוצאים בה, ויצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים בלבד. יכול שאני מוציא אף מעשר שני מכלל הראוי למצה תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה.

22 ושואלים: ומה ראית לרבות מעשר שני מלשון "מצות מצות" ולהוציא ביכורים? ומשיבים: מרבה אני מעשר שני שיש לו באופן כלשהו היתר בכל מושבות, כדברי ר' אליעזר המובאים להלן ומוציא אני ביכורים שאין להן כלל היתר בכל מושבות.

23 שאמר ר' אליעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו היה בירושלים, וכיון שנפדה מותר איפוא להוציאו משם, תלמוד לומר שנאמר במקרא "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך" דברים יד, כד,

24 ולמדנו בגזירה שוה שאין "שאת" אלא אכילה — שנאמר "וישא משאת מאת פניו" בראשית מג, לד, והוא מפרש איפוא "לא תוכל שאתו" — לא תוכל לאכלו, שמעשר שנטמא ואי אפשר לאכלו אף הוא יש לו תקנה על ידי פדיון כמעשר המצוי במקום רחוק, ואם כן נמצא שיש תקנה למעשר שני שייאכל בכל מושבות ישראל.

25 ולענייננו: את מאן מי שמעת ליה אותו שאמר במעשר שני נפיק ביה יוצא בו ידי מצה? ר' עקיבא הוא, ובכל זאת קממעיט להו הוא ממעט אותם את הביכורים ממה שנאמר "בכל מושבתיכם", שמע מינה הדר ביה נלמד מכאן שחזר בו ואף הוא לומד הלכה זו כדרך שלמד אותה ר' יוסי הגלילי.

26 ושואלים: ור' יוסי הגלילי מדוע למד הוא מ"בכל מושבותיכם"? תיפוק ליה תצא לו הלכה זו מאותו כתוב ראשון — "לחם עני" שהוא לומד ממנו שמצה נעשית רק ממה שנאכל אף באוני, יצא זה המעשר שאין נאכל אלא בשמחה, ומדוע לא ילמד מכך אף ביכורים שאף הם אינם נאכלים אלא בשמחה!

27 ומשיבים: סבר ליה סבור הוא כר' שמעון הסבור שאכילת ביכורים מותרת אף לאונן. דתניא שהרי למדנו בברייתא: ביכורים אסורין לאונן מי שמת לו מת בו ביום, ור' שמעון מתיר.

28 ומסבירים: מאי טעמא דרבנן מה הטעם של חכמים — דכתיב שנאמר "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" דברים יב, יז, ואמר מר החכם: "תרומת ידך" — אלו ביכורים, ונמצא דאיתקש שהושווה ענין ביכורים למעשר, וכך נלמד: מה מעשר אסור לאונן כמפורש בתורה — אף ביכורים אסור לאונן.

29 ור' שמעון אומר: ביכורים תרומה קרינהו רחמנא קרא אותם המקרא ולכן דינם כתרומה; מה תרומה מותרת לאונן — אף ביכורים מותר לאונן.

30 ושואלים: ור' שמעון נהי דהיקיש לית ליה אם אמנם שהיקש אין לו ואינו לומד מהיקש לענין זה, אבל שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו על כל פנים כתובה בהם בביכורים, דכתיב שנאמר בהם "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" דברים כו, יא?

31 ומשיבים: ההוא אותו מקרא לא לצוות שיהיו הביכורים נאכלים במצב של שמחה אלא לזמן שמחה הוא דאתא שבא ללמדנו, שזמן הבאת ביכורים הוא בזמני השמחה, דתנן שהרי שנינו במשנה: מזמן העצרת חג השבועות ועד החג סוכות — מביא ביכורים וקורא את הקריאה הכתובה לכך בתורה, שזמן זה הוא זמן שמחה עת קציר ובציר, מהחג ועד חנוכה אמנם מביא ביכורים ואולם אינו קורא.

32 א תנו רבנן שנו חכמים: "לחם עני" — פרט לחלוט, לחם שלאחר אפייה חזר ונתבשל במים חמים ויש בו חשיבות, ולאשישה עוגה גדולה ויפה. יכול לא יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה אלא בפת הדראה פת קיבר, מקמח גס תלמוד לומר "מצות מצות" — ריבה, ואפילו כמצות של שלמה המלך מסולת נקיה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עני" — לא להוציא פת נקיה אלא פרט לחלוט ולאשישה.

33 ושואלים: ומאי משמע דהאי ומה משמעות שזו אשישה לישנא דחשיבותא לשון חשיבות היא דכתיב שנאמר בדוד כשהעלה את הארון "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתו" שמואל ב' ו, יט,

34 ואמר רב חנן בר אבא: "אשפר" — שנתן לכל אחד מנת בשר כדי אחד מששה בפר, ו"אשישה" — שנתן להם עוגה שכמותה אחד מששה באיפה. ומעירים כי ביאור זה פליגא חלוק על פירושו של שמואל, שאמר שמואל: "אשישה" שבפסוק זה כוונתו — גרבא דחמרא כד יין, דכתיב שכן נאמר במפורש: "ואהבי אשישי ענבים" הושע ג, א.

35 ב תנו רבנן שנו חכמים: אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח שמפני עוביה עלולה להחמיץ, אלו דברי בית שמאי,