ביאור שטיינזלץ על פסחים י״ב

1 וחד מינייהו קטעי ואחד מהם היה טועה בשעה ומשהו.

2 א אזל הלך רב הונא בריה בנו של רב יהודה אמרה לשמעתתא את השמועה הזו של אביי קמיה לפני רבא, אמר לו רבא: אין מקום לסברה זו. כי ומה היה אילו דייקינן בהני סהדי מדייקים היינו בדבריהם של עדים אלה ושואלים אותם לאיזו שעה ולאיזה חלק מן השעה נתכוונו בדיוק, ומוצאים דהאי דקאמר שזה שאמר שלש שעות — על דבר שהיה בתחלת שלש הוא מעיד, והאי דקאמר וזה שאמר חמש — בסוף חמש נתכוון, ואם כן, הויא והריהי איפוא עדות מוכחשת שהרי יש סתירה בין העדים, ולא קטלינן הורגים אנו את הנאשם, ואנן ניקום ונקטיל מספיקא ואנחנו נעמוד ונהרוג מספק?! שכיון שלא בררנו את העדות כל צורכה אין רואים זאת כסתירה אלא כטעותם של העדים, והלוא רחמנא הכתוב אמר : "ושפטו העדה" "והצילו העדה" במדבר לה, כד-כה ולמדו מכאן שחובת הדיינים היא לפעול להצלת הנאשם כשם שפועלים לשופטו.

3 אלא אמר רבא: לא כך יש להבין, אלא לדברי ר' מאיר אדם טועה אפילו שתי שעות חסר משהו, לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו. ומפרטים את הדברים: לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה אשר היה או בתחלת שתים או בסוף שלש היה. וחד מינייהו קטעי ואחד מהם טעה שתי שעות חסר משהו. שעשוי שיטעה אדם עד כדי כך.

4 לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה אשר היה או בתחלת שלש שעות או בסוף חמש, וחד מינייהו ואחד מהם שאמר זמן שונה מחבירו קטעי טעה שלש שעות חסר משהו. ולדעתו אף זה בגדר טעות המתקבלת על הדעת.

5 ב בהמשך הדברים הקודמים מביאים, תנן שנינו במשנה: היו בודקין אותו את העד בשבע חקירות: באיזו שבוע באיזו שמיטה, שבע שנים, משבע מחזורי השמיטה בשנות היובל, באיזו שנה משנות השמיטה, באיזה חדש בשנה, בכמה בחדש, באיזה יום בשבוע, באיזו שעה, באיזה מקום היה מעשה. ועוד תניא שנינו שם: מה בין חקירות לבדיקות? בתשובות לחקירות, אם אמר אחד מהן: איני יודע מתי בדיוק או היכן היה הדבר — עדותן בטילה, ואילו לגבי בדיקות, אפילו שניהם אומרים "אין אנו יודעים" — עדותן קיימת,

6 והוינן והיינו עוסקים בה בשאלה זו: מאי שנא במה שונות חקירות ומאי שנא ובמה שונות בדיקות? שאם אינם יודעים לענות על שאלות החקירות, עדותן מתבטלת. ואילו אם אינם יודעים להשיב על שאלות הבדיקות, אין עדותן מתבטלת.

7 ואמרינן ואמרנו בתשובה: חקירות, אם אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה, טעמו של דבר דהויא שנעשית לה עדות שאי שאין אתה יכול להזימה, שהזמת העד נעשית על ידי שבאים עדים אחרים ואומרים לו: כיצד מעיד אתה על מאורע מסויים, והרי באותו זמן היית עמנו במקום אחר ולא יכולת לראות מאומה. ואולם כאשר העד אומר שאינו יודע מתי אירע הדבר, ממילא אי אפשר להזימו. ועדות שאין אפשרות מתחילה להזימה, גזירת הכתוב היא שלא לקבל אותה.

8 ואילו בדיקות גם אם אינו זוכר פרטים שונים, מכל מקום עדות שאתה יכול להזימה היא, כי אין הזמה אלא באמירת העדים המזימים "עימנו הייתם באותו זמן במקום פלוני", ולא בהכחשת פרט אחר מפרטי העדות.

9 ואי אמרת טעי איניש כולי האי ואם אומר אתה שטועה אדם כל כך, הרי חקירות של "איזו שעה" נמי גם כן עדות שאי אתה יכול להזימה היא, דאמרי: "מטעי קטעינן" שאומרים העדים: "טעינו" ולא בשעה זו אלא בשעה אחרת היה הדבר, ולכן אין אפשרות להזימם.

10 ומשיבים: דיהבינן להו כולי טעותייהו שנותנים אנו להם את כל משך זמן טעותם, כלומר שצריכים המזימים להעיד שהיו העדים עימם במשך זמן ממושך יותר מכפי שאפשר לעדים לטעות. לשיטת ר' מאיר יהבינן להו נותנים אנו להם לעדים זמן מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש, שאם העידו שהיה הדבר בשעה שניה או שלישית יש להביא בחשבון טעות של שעתיים ויש להוסיף לזמנים עוד שעתיים לכל צד.

11 ובדין וראוי הוא דניתיב להו מעיקרא טפי שניתן להם מתחילה זמן יתר, שהרי לשיטה זו טועה אדם שתי שעות חסר משהו, ואם העידו העדים על שעה שניה שמא טעו בשעתיים והיה הדבר שעה לפני הזריחה, אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי יום ללילה אין אנשים טועים, וכיון שהעדים העידו שהיה המעשה בשעה השלישית ביום, הרי לא ייתכן שטעו והיה זה בשעות הלילה.

12 ולר' יהודה יהבינן להו נותנים אנו להם זמן של ספק מתחילת שעה ראשונה ועד סוף ששית. ובדין הוא דניתיב להו מעיקרא טפי שניתן להם מתחילה יותר, שהרי לדעתו טעות בזמן יכולה להיות עד שלוש שעות, וצריך היה להיות הבדל גדול יותר.

13 אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי יום ללילה אין אנשים טועים ואין לחשוש שמא טעו בכך. וכן בדין הוא דניתיב לקמיה טפי שניתן לפניהם, כלומר לשעות אחר הצהריים, יותר אלא שאף כאן אין מקום לטעות כיון שבשעה חמש חמה עדיין במזרח, ובשבע חמה במערב. ואין אדם טועה בין שעות שלפני ושלאחרי הצהריים.

14 א תנן שנינו במשנה ר' מאיר אומר: אוכלין חמץ כל חמש שעות של יום ארבעה עשר בניסן, ושורפין בתחילת שש. ר' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין לא אוכלים ולא שורפים כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

15 ומעתה דנים לשיטת אביי אליבא לפי שיטת ר' מאיר, שאמר: אין אדם טועה ולא כלום — ניכול כולה שית שיאכל כל השעה השישית שהרי מן התורה מותר לו לאכול עד סופה שהוא חצי היום, וגזרו חכמים שלא יאכל כבר מתחילתה כדי שלא יבוא לאכול בטעות לאחריה, ולדבריו הרי אין אדם טועה כלל. ולהך לישנא נמי ולפי אותה לשון גם כן שאמר: אדם טועה משהו אף כאן — ניכול שיאכל עד סוף שעה שית שש, כלומר שיאכל עד לזמן קצר סמוך לסוף השעה השישית.

16 ולאביי אליבא לפי שיטת ר' יהודה שאמר: אדם טועה חצי שעה — ניכול שיאכל עד פלגא דשית מחצית השעה השישית ולהך לישנא נמי דאמרת וללשון זו גם כן שאומרת אדם טועה שעה ומשהו אם כן ניכול שיאכל עד זמן קצר סמוך לסוף חמש. וכיון שלא פסקו כך משמע שאין הסברים אלה — כמה שעות אדם עשוי לטעות — נכונים, וקשה לאביי.

17 אלא אמר אביי: יש להבדיל בין הנושאים כי עדות מסורה לזריזים, שהרי אין אדם בא להעיד אלא אם כן דקדק יפה בבדיקת הדבר ולכך אינו טועה כל כך בזמן. ואילו חמץ ואכילתו לכל מסור, ורוב העולם אינו מדקדק דיו בהערכת הזמן, ומשום כך ר' מאיר ור' יהודה מוסיפים כל אחד לשיטתו זמן נוסף, שמא יטעו בכך.

18 ומקשים: ולרבא אליבא לפי שיטת ר' מאיר, שאמר: אדם טועה שתי שעות חסר משהו — אם כן, מתחילת שעה חמש לא ניכול יאכל, הלוא ייתכן שיטעה בין חמישית ושביעית האסורה מן התורה באכילת חמץ! ומתרצים: מאחר שבשעה חמש — חמה במזרח, ואילו בשבע — חמה במערב, לכן אין כל מקום לטעות בכך.

19 ומקשים: אי הכי, בשית נמי ניכול אם כך, בשעה שישית גם כן יאכל שהרי קיים היכר אף בין השעה השישית לשביעית בכך שבשעה השישית עדיין לא נוטה השמש למערב כמו בשביעית?! אמר רב אדא בר אהבה: שית, יומא בקרנתא קאי בשעה שישית, היום, השמש, בפינות היא עומדת ואין הדבר נראה בבירור לעין כל אם נוטה היא למזרח או למערב. ולכן אפשר לטעות בכך.

20 ושואלים: ולרבא אליבא לפי שיטת ר' יהודה שאמר: אדם טועה שלש שעות חסר משהו — אם כן, מתחילת שעה רביעית לא ניכול יאכל! ומשיבים כי במקרה זה אין מקום לטעות כי הלוא בשעה חמש — חמה במזרח, ושבע — חמה במערב. וכל שכן שאין לטעות בשעה רביעית, שודאי חמה במזרח. ומקשים: אי הכי אם כך שאין חוששים לטעות בשעות כשהחמה במזרח או במערב בחמש נמי ניכול גם כן יאכל על פי שיטת ר' יהודה וכהסברו של רבא!

21 תרגמה הסבירה אביי אליבא לפי שיטת רבא שיש לחלק: עדות מסורה לזריזים ואין העד טועה כל כך בשעות, אבל חמץ לכל מסור, ומתוך שרוב האנשים עשויים לטעות, לכן החמירו בו יותר מבדין עדות.

22 ורבא אמר: לאו היינו טעמא אין זה הטעם של ר' יהודה שמוסיף שעה יתירה מחמת חשש לטעות. אלא ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן יהבו ליה רבנן נתנו לו חכמים שעה אחת יתירה ללקוט בה עצים, שהרי אינו יכול לבערו אלא בדרך זו.

23 איתיביה הקשה לו רבינא לרבא ממה ששנינו: אמר ר' יהודה: אימתי אמרתי שאין ביעור חמץ אלא שריפה — שלא בשעת ביעורו אלא לפניו, שאז עדיין יש לו שהות לברור לו את הדרך הטובה לביעור ולדאוג לדרכי ביצועה. אבל בשעת ביעורו שאין לו שהות כלל — השבתתו בכל דבר! והרי כאשר הגיעה שעה שביעית, זמן ביעורו הוא ואינו צריך עצים דוקא, ומדוע איפוא הגבילו את זמן ביעורו?

24 אלא אמר רבא, וחזר בו מדברים שאמר, וביאר באופן אחר: גזירה משום יום המעונן שבו אין רואים את מקומה המדוייק של השמש, ועשויים לטעות. ומקשים: אי הכי אם כך, אפילו בארבע שעות נמי גם כן לא ניכול יאכל, שהרי לשיטת ר' יהודה אדם טועה אף שלוש שעות! אמר רב פפא: שעה רביעית זמן סעודה לכל היא, שכיון שהכל סועדים בה לא יטעו בכך, שהכל אוכלים בשעה זו ושמים לב שהגיעה השעה.

25 כיון שהוזכרו דברי רב פפא מביאים עוד בענין זה. תנו רבנן שנו חכמים: האוכל בשעה ראשונה — הרי זה מאכל לודים לודרים הנאבקים זה בזה בזירה, וצריכים להרבות באכילה. שעה שניה — מאכל ליסטין גנבים שכל הלילה עסוקים בגניבה, ולכן ישנים בשעה הראשונה של היום ואוכלים בשניה. שלישית — מאכל יורשין, שכיון שלא יגעו בהשגת פרנסתם ואף אינם זקוקים לעמול כעת, יכולים הם להקדים ולאכול. רביעית — מאכל פועלים. חמישית — מאכל תלמידי חכמים. ששית — מאכל כל אדם.

26 ומקשים: והרי אמר רב פפא: שעה רביעית — זמן סעודה לכל היא! אלא איפוך הפוך ואמור כך: שעה רביעית — מאכל כל אדם, חמישית — מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים.

27 האוכל מכאן ואילך אינו מועיל לו, והריהו כזורק אבן לחמת נאד, כלומר שאינו מביא כל תועלת בשעה זו. אמר אביי: לא אמרן אמרנו דבר זה אלא כשלא טעים מידי בצפרא טעם דבר בבוקר, ואם אוכל בצהרים בלבד אינו מועיל לו. אבל אם טעים מידי בצפרא טעם דבר בבוקר — לית לן אין לנו בה נזק, ויכול הוא לאכול אף בשעה מאוחרת.

28 אמר רב אשי: כמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בעדות, כך מחלוקת על אותו עקרון בחמץ. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, היינו הך דאמרינן הרי זה מה שאמרנו עד עכשיו! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו שינויי דשנינן תירוצים שתירצנו — שינויא תירוץ של ממש הוא, ולא תימא תאמר שמחלוקת תנאי תנאים היא, ותירצנו תירוצים מדומים בלבד.

29 ב אמר רב שימי בר אשי: לא שנו שאין מבטלים עדות בגלל הבדל זמן בין העדויות אלא כשההבדל בשעות, אבל אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה היה, ואחד אומר אחר הנץ החמה — ודאי שעדותן בטילה. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שהרי זו סתירה גלויה, שהרי ההבדל ביניהם ניכר לכל ואין אפשרות לטעות בו!

30 אלא כך יש לומר: עד אחד אומר קודם הנץ החמה, ואחד אומר בתוך הנץ החמה — עדותן בטילה. ותוהים: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט ומובן שהרי גם דבר זה ניכר לעין! ומשיבים: מהו דתימא תרוייהו חדא מילתא קאמרי שתאמר שניהם דבר אחד בעצם התכוונו לומר והא דקאמר וזה שאמר אחד מהם