ביאור שטיינזלץ על פסחים ל״ד

1 בשליקתא ומאיסתא בשלוקות ומאוסות, שמבשלן לאחר שנטמאו ואחר כך משליכן במקום מאוס שאין לחשוש שמא יבוא לאוכלן, הכא נמי בשליקתא ומאיסתא כאן גם כן מדובר בשלוקות ומאוסות. ושואלים: והיכא איתמר והיכן נאמרה במקור הלכה זו של רב אשי? אהא על זו שאמר רבי אבין בר רב אחא אמר ר' יצחק: אבא שאול גבל האיש המגבל את הבצק של בית רבי היה, והיו מחמין מחממים לו מים חמין לגיבול על ידי שהיו שורפים חיטין של תרומה טמאה, שהיו קונים אותם מן הכהנים במחיר מוזל כדי ללוש בהן עיסה בטהרה. ושאלו: אמאי מדוע עשו כן? ניחוש דילמא אתי בהו נחשוש שמא יבוא בהן לידי תקלה ושמא בטעות יקחו מן החיטין הללו ויאכלום, על זה אמר רב אשי שמדובר בשליקתא ומאיסתא בשלוקות ומאוסות שלא יבואו לאוכלן, ואינן ראויות אלא להסקה.

2 א כיון שדובר בדרכי השימוש בתרומה טמאה, מביאים עוד הלכות שונות בנושא זה. מסופר, אביי בר אבין ור' חנניא בר אבין תנו שנו במסכת תרומות בי בבית מדרשו של רבה. פגע בהו פגש אותם רבא בר מתנה, אמר להו להם: מאי אמריתו מה אומרים אתם מה דברי חידוש שמעתם במסכת תרומות שלומדים דבי בבית מדרשו של מר אדוננו, רבה? א מרו ליה לו: ומאי קשיא לך ומה קשה לך שוודאי שואל אתה שאלה זו ביחס לבעיה שאתה מתקשה בה, אמר להו תנן להם שנינו במשנה במסכת תרומות: שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, טהורים מלטמא שכיון ששתלם בטלה טומאתם, ואסורין מלאכול בתרומה, והשאלה היא: וכי מאחר שטהורין מלטמא, אמאי מדוע אסורים מלאכול? שהרי הן מעתה כשאר תרומה טהורה.

3 אמרו ליה לו: הכי כך אמר רבה בפירוש הדבר: מאי מה פירוש אסורין מלאכול — משמעו שאסורין לזרים. שמי שאינו כהן אסור לאכול אותם, לא מפני הטומאה אלא מפני קדושת תרומה שבהן שאף ששתלם לא פקעה מהן קדושתם. על תירוץ זה הקשה רבא בר מתנה: אם כן מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בהלכה זו — שגידולי תרומה תרומה שאף הגידולים יש בהם קדושת תרומה, אולם אם כן אין בכך כל חידוש, הרי תנינא שנינו כבר דבר זה במפורש: גידולי תרומה תרומה ומה הטעם בחזרה על הלכה ידועה?!

4 וכי תימא ואם תאמר גידולי גידולין, שפה מדובר לא בגידולי התרומה עצמה אלא בגידולי גידולים — בצמחים חדשים שצמחו מתוך גידולי תרומה הראשונים, ומאי קא משמע לן ומה השמיע לנו בדבר שאין זרעו כלה, כלומר במקרה שזרע צמח שאינו נרקב באדמה אלא רק מוסיף וגדל בה כגון בצלים או שומים, שבאלה אף גידולי גידולים אסורים. הרי הא נמי תנינא זה גם כן שנינו במשנה: הטבל תבואה שהתחייבה במעשר ולא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות — גידוליו מותרין, אימתי — בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה עד שיעשרם. ואם כן אף בדין זה אין כל חידוש ואין טעם איפוא להשמיעו במשנה נוספת. אישתיקו שתקו ולא מצאו תשובה.

5 אמרו ליה לו: מידי שמיע לך בהא וכי דבר שמעת בענין זה ושמא אתה יודע תירוץ לדבר? אמר להו להם: הכי כך אמר רב ששת: מאי מה פירוש אסורין — אסורין לכהנים, וטעם האיסור — הואיל ואיפסילו להו ונפסלו להם בהיסח הדעת, שדבר של תרומה או קודש שאין שומרים אותו ומסיחים את הדעת מלשומרו נחשב כטמא. ואם כן, אף שתילי תרומה אלה, כיון שנטמאו פעם ראשונה — הסיחו דעת מהם, ולכן אף כשגדלו פסולים משום היסח הדעת.

6 ושואלים: הניחא דבר זה נוח לשיטת מאן מי שאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי הוא, כלומר שפסול היסח הדעת אינו נובע מתוך חשש טומאה אלא הוא ענין פסול לעצמו. שגזרו שדבר קודש שלא נשמר נפסל, אף אם ברור שלא נטמא. ולשיטה זו שפיר יפה מדוע פסולים הגידולים, אלא לשיטת מאן מי שאמר היסח הדעת פסול טומאה הוי הוא שאנו חוששים רק שמא נטמא, מאי איכא למימר מה יש לומר?! שהרי במשנה זו אמרנו שעל ידי שתילה נטהרו השתילים אפילו מטומאה ודאית, כל שכן שנטהרו מחשש טומאה שבהיסח הדעת!

7 ב כיון שעסקו בנושא מביאים מה דאתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בשאלה זו: היסח הדעת מה מהותו? ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי הוא שחוששים שמא נטמא החפץ בלא יודעין ור' שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי הוא ופסול כשלעצמו.

8 ומבארים משהו מתוצאות המחלוקת העקרונית הזו: ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי הוא שאם יבא אליהו ויטהרנה שיאמר בבירור שבחפץ זה לא נגעה טומאה — שומעין לו ומטהרים, שהרי לא פסלנו אלא מתוך חוסר ידיעת העובדות. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי הוא, שאם יבא אליהו ויטהרנה — אין שומעין לו, שכן אין הדבר תלוי בשאלה האם נטמא או לא.

9 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בתוספתא, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: לול כעין חור קטן היה בין כבש השיפוע שעולים בו אל המזבח למזבח, במערבו של כבש, ששם היו זורקים פסולי חטאת העוף שנפסלו בשל חששות שונים כגון בשל היסח הדעת, כדי שתעובר צורתם, שיתקלקלו כליל בגלל שהייתם שם עד הבוקר הבא, ואז בודאי נפסלים כי הושארו לנו מעבר לזמן הראוי להם ודינם בשריפה מן התורה, ואז יוצאין לבית השריפה. ומעתה אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שהיסח הדעת פסול טומאה הוי הוא, משום הכי בעי כך צריך בעיבור צורה, שכן פסולי החטאת פסולים רק מספק, ושמא יבא אליהו ויטהרנה, אלא אי אמרת אם אומר אתה פסול הגוף הוא, אם כן למה לי עיבור צורה? דיו בטומאת היסח הדעת שהיתה בו ואינו צריך לעיבור צורה עוד, והתנן והרי שנינו במשנה זה הכלל:

10 כל קרבן שפסולו הוא בגופו בגוף הבשר — ישרף מיד, ואם היה פסולו בדם וכגון שנשפך, או שהיה פסולו בבעלים וכגון שנטמאו — תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. אמר ליה לו ריש לקיש: האי תנא תנא זה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת התנא שנשנו דבריו דבי מבית מדרשו של רבה בר אבוה הוא שאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה. שאפילו פסול כזה שבתורה נאמר במפורש שיש לשורפו, גם הוא טעון שתעובר צורתו עד למחרת.

11 איתיביה הקשה לו מברייתא אחרת, שנינו: נטמא או שנפסל הבשר, או שיצא חוץ לקלעים חוץ מאותן מחיצות, תחומים שראוי לו להיות בהם, ר' אליעזר אומר: יזרוק את הדם של אותם הקרבנות, שלדעתו אין זריקת הדם תלויה כלל בבשר הקרבנות, ר' יהושע אומר: לא יזרוק שאין זריקת הדם אלא אם כן הבשר קיים וכשר לקרבן. ומודה ר' יהושע שאם זרק את הדם בכל זאת — הורצה הקרבן.

12 ומעתה נברר מאי מהו נפסל זה שנזכר כאן? לאו האם לא שנפסל בהיסח הדעת? שהרי פסול טומאה ויציאה מחוץ לקלעים נאמרו במפורש! אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שהיסח הדעת פסול טומאה הוי הוא, היינו דמשכחת לה דמרצי זהו שמצאנו אותה אפשרות להכשיר מפני טעם שמרצה ציץ, אלא אי אמרת אם אומר אתה פסול הגוף הוי הוא אמאי מדוע הורצה קרבן זה לדעת ר' יהושע? הלוא פסול הוא!

13 ודחה ריש לקיש: לא, פסול זה אינו פסול היסח הדעת אלא מאי מהו נפסל ששנינו, משמעו נפסל בטבול יום כי טבול יום הנוגע בדבר אינו גורם לו טומאה לטמא אחרים אלא רק פוסלו טומאה רק לעצמו. ושואלים: אי הכי היינו אם כך הרי זה כשאר טמא! ומה ההבדל בין טומאה זו וטומאה אחרת שכבר נשנתה קודם בברייתא? ומשיבים: תרי גווני שני מיני טמא נמנו כאן, טומאה גמורה המטמאה גם אחרים, ופסול טומאה שהיא טומאה של הדבר עצמו בלבד.

14 כי סליק כאשר עלה רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתיה קמיה אמר את ההלכה הזו של רב ששת לפני ר' ירמיה, ואמר ר' ירמיה: בבלאי טפשאי בבליים טפשים, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו שיושבים בארץ חשוכה אומרים אתם הלכות חשוכות, וכי לא שמיע לכו הא שמעתם הלכה זו שאמר ר' שמעון בן לקיש משמיה משמו של ר' אושעיא:

15 מי החג מים של ניסוך המים בחג הסוכות שנשאבו מבעוד יום בכלי כדי לנסכם למחרת ונטמאו, אם השיקן כלומר הכניסם בתוך מקוה מים טהורים באופן שהמים שבכלי נוגעים משיקים למי המקוה, ואחר כך הקדישן — טהורין, הקדישן ואחר כך השיקן — טמאים.

16 ויש לשאול: מכדי הרי אופן זה של טהרת המים הוא כעין זריעה נינהו אותם, שאנו דנים את המים בהשקתם וחיבורם למי המקוה כזרעים שנזרעו באדמה, שחזרו למקומם הראשון ומשום כך נטהרים. ואם כן מה לי השיקן ואחר כך הקדישן, מה לי הקדישן ואחר כך השיקן? אלמא מכאן נלמד כי: אין זריעה להקדש שדבר של הקדש אין לסמוך בו על טהרה זו שבדרך זריעה. ואם כן אף הכא נמי כאן גם כן אין זריעה לתרומה שאין טומאת התרומה מתבטלת בזריעה ולכן אפשר להסביר את הברייתא שגידולי התרומה אסורים לזרים מטעם תרומה.

17 א יתיב ישב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו של רב אושעיא לענין השקה. אמר ליה לו אביי: האם מה שאמר רב אושעיא שאין השקה מועילה בהקדש הוא רק כאשר הקדישן את המים והכניסם בכלי שרת קאמר אמר, אבל אם הקדישם רק על ידי דיבור בפה לא עבוד רבנן עשו חכמים מעלה יתירה בהם, והם נטהרים בהשקה כשאר משקים שנטמאו. או דילמא שמא בקדושת פה נמי עבוד רבנן גם כן עשו חכמים מעלה?

18 אמר ליה לו רב דימי: זו לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ענבים שנטמאו, דרכן ואחר כך הקדישן — טהורין, שלשיטתו אין היין שבענב נטמא על ידי בשר הפרי. הקדישן ואחר כך דרכן — טמאין, שעשו חכמים מעלה בקדשים שייחשבו אף המשקים טמאים. והא והרי ענבים, שקדושת פה נינהו הם שהרי אם מונחים הענבים בתוך כלי שרת אינם קדשים בכך אלא על ידי הקדשתם בפה, ואפילו הכי, עבוד רבנן כך, עשו חכמים מעלה שלא ייחשבו טהורים לאחר הקדשתם.

19 אמר רב יוסף: אין להוכיח מכאן, ענבים קאמרת אומר אתה הכא כאן בענבים של תרומה עסקינן עוסקים אנו שקדושת פה דידהו שלהם כקדושת כלי דמיא נחשבת שהרי בהפרשה לתרומה אין קידוש התרומה נעשה בכלי. אבל הני דבעי אלה, כגון מי הנסכים, שצריכים כלי להקדישם קדושה נוספת, אם הקדישם בפה לא עבוד רבנן עשו חכמים מעלה, ואם כן אין לפתור את שאלתו של אביי.

20 ב על ההלכה שאמר ר' יוחנן, בטהרת יין היוצא מענבים שנטמאו, תוהים: "דרכן" — ואפילו טובא הרבה ענבים יחד?! ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן פחות פחות מכביצה, שכן אז אין בענבים כדי שיעור לטמא טומאת אוכלים. ואילו מדבריו כאן משמע שאפשר לדרוך כל כמות של ענבים!

21 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ זה: הכא נמי כאן גם כן מדובר שדרכן פחות פחות מכביצה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: התם שם מדובר שנגעו להו להם הענבים בדבר שהוא ראשון לטומאה, דהוו להו אינהו שנעשו הם עצמם שני ומשקה הנוגע בשני הריהו נעשה מדברי חכמים ראשון לטומאה. ולכן יש להיזהר שלא לדרוך יותר מכביצה. הכא כאן מדובר שנגעו בשני לטומאה דהוו להו שנעשו להם שלישי והמשקה היוצא מהם ונוגע בהם אינו נטמא כלל.

22 אמר רבא: אף אנן נמי תנינא אף אנחנו גם כן שנינו שעשו חכמים מעלה בטהרת קדשים. ששנינו: נאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" במדבר יט, יז, ואמרו: מים חיים — שתהא חיותן בכלי שצריך שהמים יישאבו במישרין מן המעין אל הכלי בו מקדשים אותם. ומצד שני נאמר "ונתן" ומשמעו אף שישפוך את המים אל כלי אחר, אלמא מכאן שמים אלה תלושין נינהו הם והא והרי מחוברין נינהו הם שכפי שאמרנו צריכה להיות חיותם בכלי — מן המעיין!