ביאור שטיינזלץ על פסחים מ״ט

1 א משנה ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת — מבערין את הכל כל החמץ, בין חולין בין תרומה, מלפני השבת, חוץ ממה שצריך לאכול ביום השבת עצמו, שהרי בשבת אינו יכול לבער כמו בשאר ערבי פסחים. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל דבר מבערים בזמנו, סמוך לפסח, ויבערנו על ידי זריקה או הפקר. ר' אליעזר בר צדוק אומר: תרומה — מבערים מלפני השבת, משום שאין רבים יכולים לאוכלה, ומן הסתם לא יימצאו לה אוכלים נוספים, וחולין — בזמנן.

2 ב גמרא תניא שנינו בתוספתא, ר' אליעזר בר' צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא הוא ר' צדוק ביבנה, וחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת. ובא זונין שהיה ממונה של רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ, משמע שנהגו כן למעשה, לבערו בזמנו.

3 ג משנה ההולך לשחוט את קרבן פסחו בערב פסח, וכן למול את בנו, וכן לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור מיד לביתו ולבער את החמץ ואחר כך לחזור למצותו — יחזור ויבער, ואם לאו שלא יספיק לחזור ולבער — מבטלו בלבו, שהרי מן התורה ביטול בלבד מועיל.

4 ואם הלך להציל ישראל מן הגוים המתנפלים עליהם, ומן הנהר שגאה ושטף, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת — אינו צריך אף לנסות לחזור, אלא יבטל החמץ בלבו, אפילו כשברור שיכול לחזור ולבער בזמנו. ואם הלך לשבות שביתת הרשות, שלא הלך למקום שיש בו צד מצוה — יחזור מיד ויבער את החמץ.

5 וכן כיוצא בהלכות אלה שבביעור חמץ, אמרו לגבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש שנפסל עם יציאתו מחוץ לתחומי ירושלים, ויש לשורפו ליד המקדש. אם עבר את כפר צופים שממנו עדיין ניתן לראות את ירושלים, ומשעבר שוב אינו יכול לראותה — שורפו במקומו במקום שנזכר בו. ואם לאו, שלא הרחיק ללכת כל כך — חוזר ושורפו לפני הבירה המקדש מעצי המערכה שמספקים לצורך שריפת קדשים שנפסלו.

6 ושואלים: עד כמה הן חוזרין, מהו שיעור חמץ או בשר קודש שיש לחזור עבורו? ר' מאיר אומר: זה וזה בכביצה, ר' יהודה אומר: זה וזה בכזית. וחכמים אומרים שיש לחלק: בשר קדש — חוזרים עליו בכזית, וחמץ — חוזרים עליו אם גודלו בכביצה.

7 ד גמרא ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממקור אחר, ששנינו: ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות — יחזור מיד, ואילו במשנתנו נאמר שיכול אף לבטלה בליבו, ומשום שהיא נחשבת כסעודת מצוה!

8 אמר ר' יוחנן: לא קשיא קשה כי יש בכך מחלוקת תנאים, הא זו הברייתא — כשיטת ר' יהודה, והא זו המשנה — כשיטת ר' יוסי, דתניא שהרי שנינו בברייתא: סעודת אירוסין — רשות, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: מצוה היא.

9 והשתא ועכשיו שאמר ר' חסדא: מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי היא דוקא בסעודה שניה של אירוסין, שחוזר החתן לאחר האירוסין לסעוד עם משפחת ארוסתו. אבל בסעודה ראשונה — דברי הכל מצוה. אין צורך לישב את הסתירה בין המשנה לברייתא כפי שפירשנו אלא אפילו תימא תאמר הא והא זו וזו המשנה והברייתא הן כר' יהודה, ולא קשיא קשה: הא זו המשנה שרואה זאת כסעודת מצוה — מדובר בה בסעודה ראשונה שהיא מצוה, הא זו הברייתא המחייבת לחזור — מדברת בסעודה שניה.

10 תניא שנויה ברייתא אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי שיש מצוה אלא בסעודת אירוסין עצמה אבל לא סעודת סבלונות מתנות, שכאשר בא החתן ומביא מתנות לכלה ועושים סעודה חגיגית — אין בכך כל מצוה. אמר לו ר' יוסי: אני שמעתי גם סעודת אירוסין וגם סעודת סבלונות.

11 ה כיון שהוזכרה סעודת מצוה ודנו בהגדרתה, מביאים ברייתא בנושא קרוב. תניא שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה — אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה.

12 ושואלים: כגון מאי מה היא סעודה שאינה של מצוה, אף שהיה מקום להגדירה ככזאת? אמר ר' יוחנן: כגון בת כהן הנישאת לישראל, וכן בת תלמיד חכם הנישאת לעם הארץ. שאף שסעודת נישואין בכלל מצוה היא — אבל כאן אין מצוה, שאמר ר' יוחנן: בת כהן לישראל — אין זווגן עולה יפה, שגנאי הוא לכהונה שתינשא בת כהן לישראל.

13 ושאלו: מאי היא מה הוא מה פירוש שאין זיווגם עולה יפה? אמר רב חסדא: שמתקיים בהם כלשון הפסוק המדבר במקרה של בת כהן הנישאת לישראל וחוזרת לבית אביה "או אלמנה או גרושה או זרע אין לה" ויקרא כב, יג. במתניתא תנא בברייתא שנינו: קוברה בעלה או קוברתו היא בצעירותם, או מביאתו לידי עניות.

14 ותוהים: איני וכי כן הוא?! והא והרי אמר ר' יוחנן עצמו: הרוצה שיתעשר — ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שזכות תורה שלו וזכות הכהונה שלה מעשרתן. ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה שמעשיר — בתלמיד חכם הנושא בת כהן, ששבח לכהונה שנדבק בה תלמיד חכם וזיווגם עולה יפה. הא זה שאינו עולה יפה — מדובר בעם הארץ הנושא בת כהן.

15 מסופר: ר' יהושע נסיב כהנתא נשא כהנת, וחלש חלה. אמר: בודאי לא ניחא ליה נוח לו לאהרן הכהן שאדבק בזרעיה בזרעו, דהוי ליה חתנא כי אנא שיהיה לו חתן כמוני.

16 ומסופר גם: רב אידי בר אבין נסיב כהנתא נשא כהנת, נפקו מיניה תרי בני סמיכי יצאו ממנו שני בנים סמוכים להוראה, והם: רב ששת בריה בנו של רב אידי, ור' יהושע בריה בנו של רב אידי. וכן אמר רב פפא: אי אם לא נסיבנא כהנתא הייתי נושא כהנת, לא איעתרי הייתי מתעשר.

17 ולצד אחר אמר רב כהנא שלא היה כהן: אי אם לא נסיבנא כהנתא הייתי נושא כוהנת, לא גלאי הייתי גולה, שהוכרח רב כהנא לברוח מבבל לארץ ישראל. אמרו ליה לו: והא והרי למקום תורה גלית ואין זה עונש כלל! והשיב: לא גלאי כדגלי אינשי גליתי כמו שגולים בני אדם למקום תורה, אלא ברחתי מפני אימת המלכות.

18 ו אמר ר' יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות שאין בה מצוה, לסוף גולה, שנאמר "ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" עמוס ו, ד, וכתיב ונאמר "לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מירזח סרוחים" עמוס, ו, ז.

19 ועוד לענין תלמיד חכם הנהנה מסעודה שאינה של מצוה תנו רבנן שנו חכמים: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, גנאי הוא לו, וסוף דרכו נמצא שצרות רבות באות עליו בשל הנהגתו זו: מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו ילדיו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.

20 ושואלים: מאי היא מה הוא אותו שם רע שגורמת הנהגתו זו לו ולבניו? אמר אביי: קרו ליה בר מחים תנורי קוראים לו לבנו של איש כזה בן מחמם התנורים כלומר, בן האיש שתמיד מצוי היה ליד תנור הבישול. רבא אמר: בר מרקיד בי כובי בן המרקד בפונדק שנראה שמוזמן לכל סעודה, וחייב לשעשע את הקהל. רב פפא אמר: בר מלחיך פינכי בן מלקק הקערות. רב שמעיה אמר: בר מך רבע בן מקפל הלבוש ורובץ וישן בכל מקום מתוך שיכרות.

21 ז כיון שמדובר בנישואין הראויים מביאים מה ש תנו רבנן שנו חכמים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם יזדמן מת או גולה בצעירותו — מובטח לו שבניו תלמידי חכמים משום שאמם תחנכם לכך. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה — בניו עמי הארץ.

22 ועוד תנו רבנן שנו חכמים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא אדם בת תלמיד חכם וידאג להשיא בתו לתלמיד חכם, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן המסתבכות בענבי הגפן, שהוא דבר נאה ומתקבל בעיני אלוקים ואדם. ולא ישא בת עם הארץ, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן בענבי הסנה, שהוא דבר כעור

23 ואינו מתקבל.

24 א תנו רבנן שנו חכמים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם — ישא בת גדולי הדור, שהם חסידים וצדיקים אף שאינם תלמידי חכמים. לא מצא בת גדולי הדור — ישא בת ראשי כנסיות הממונים על בתי הכנסת. לא מצא בת ראשי כנסיות — ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה — ישא בת מלמדי תינוקות. ואולם לא ישא כלל בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ מפני היותם שקועים באיסורים, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שכב עם כל בהמה" דברים כז, כא, שאין בהן לא מוסר ולא דעת.

25 ועוד בגנות עמי הארץ, תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" ויקרא יא, מו, ודרש: כל העוסק בתורה — מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה — אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

26 ועוד אמרו חכמים דברי גנאי חריפים על עמי הארץ אותם הבורים שהם גם רשעים, והפליגו והגזימו גאונים בגנותם הרבה: אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו להורגו בנעיצת סכין ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לפחות זאת שאפשר לשוחטו! אמר להם: בכוונה אמרתי לנוחרו, כי זה השחיטה טעון ברכה עליה, וזה הנחירה אינו טעון ברכה.

27 אמר ר' אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך מפני הסכנה שבדבר, שנאמר בתורה: "כי הוא חייך וארך ימיך" דברים ל, כ, ועם הארץ שלא למד תורה מראה שאף על חייו שלו לא חס אינו חושש, על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חושש.

28 אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר ר' שמואל בר יצחק: ומגבו, שהוא גורם למותו המיידי, שקורע גם את חוט השדרה ולא רק את בטנו.

29 תניא שנויה ברייתא, אמר ר' עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור אנשכנו ככלב! אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי זה החמור נושך ושובר עצם, וזה הכלב נושך ואינו שובר עצם.

30 תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי. ומפני מה? מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים על מה שעשה, אף עם הארץ מכה את אשתו קודם, ואחר כך בועל אותה, ואין לו בושת פנים, לפחות לפייסנה קודם.

31 תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים נחוצים להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן, היו הורגין אותנו.

32 ומאידך לגבי עמי הארץ שיש בהם צד של רגישות מאירי תנא שנה ר' חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, והרי הוא מביישו ומצערו בכך, שכן אין עם הארץ יכול לעסוק בה כמותו, וכאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" דברים לג, ד, אל תקרי תקרא "מורשה" אלא מאורסה, שהתורה נמשלת כארוסה לכלל ישראל, ותלמיד חכם העוסק בה נחשב כבעלה של התורה, ואילו עם הארץ אינו יכול לעסוק בה ומרוחק ממנה אף שהיא שלו.

33 ועוד אמר: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם של עמי הארץ שונאות יותר מהן. תנא שנה בתוספתא מי ששנה למד תורה ופירש מן הלימוד, שונא יותר מכולן.

34 תנו רבנן שנו חכמים: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, שאין להביאם כדי שיראו ויעידו על הדבר שנעשה. ואין מקבלין ממנו עדות, שאינו נאמן. ואין מגלין להן סוד, שוודאי יגלוהו לכל. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, שמא ימעלו באימון, ויעשו שימוש שאינו הוגן בכספי היתומים. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, מאותו טעם. ואין מתלוין עמהם בדרך, מפני הסכנה שבדבר. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו, שאם אבידה נפלה מעם הארץ, אינו צריך להשתדל להחזירה מאירי.

35 ושואלים: ותנא קמא והתנא הראשון שאינו סבור כן, מה טעמו? ומשיבים: זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה פעמים יש שיוצא ממנו זרע, בנים, מעולים ויאכלו הם מן הנכסים, שהרי נאמר: "יכין וצדיק ילבש" איוב כז, יז, שייתכן שהרשע מכין דברים לעצמו, ולבסוף משתמש בהם הצדיק.

36 ב ומעתה שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: וכן מי ששכח ויצא מירושלים ובשר קודש בידו, צריך לחזור כשם שחוזרים לבטל את החמץ. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה בשיעור שעליו חוזרים, אם כזית כדברי ר' יהודה, או כביצה כדברי ר' מאיר.

37 ושואלים: למימרא האם לומר שר' מאיר סבר כביצה הוא דחשיב שחשוב, ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב גם כן חשוב. ורמינהו משליכים מראים סתירה: עד כמה הן מזמנין, מהו שיעור האוכל שחייבים אחריו בברכת המזון וברכת זימון? עד כזית לדעת סתם משנה, שהיא כרגיל כר' מאיר, ור' יהודה אומר: עד כביצה הפך דעותיהם כאן!

38 אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה כלומר, יש להחליף את השיטות באחד המקורות.

39 אביי אמר: לעולם לא תיפוך אל תזדקק להפוך התם שם — בקראי פליגי במקראות הם חלוקים, הכא כאן — בסברא פליגי הם חלוקים, כיצד? התם בקראי פליגי שם במקראות הם חלוקים כי ר' מאיר סבר שהכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" דברים ח, י מתפרש: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה, וסתם אכילה האמורה בתורה שיעורה בכזית. ור' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" הוא ענין אחד, באכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו? בכביצה.

40 ואילו הכא בסברא פליגי כאן בסברה נחלקו שר' מאיר סבר: חזרתו לירושלים כדי לשורפו — כטומאתו, מה טומאתו של דבר מאכל אינו פחות מבכביצה, אף חזרתו בכביצה. ור' יהודה סבר: חזרתו