ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״ד

1 ולא מילה שלא בזמנה שמשום טעם כלשהו לא נעשתה בזמנה ביום השמיני שאין יום טוב נדחה מפניה דווקא באותו יום משום שמשעבר היום השמיני שוב אין חובה לעשותה, וצריך להדגיש זאת משום שהיא באה מקל וחמר מצרעת שמכוחו היינו סבורים כי מילה זו תדחה שבת ויום טוב, על כן בא הכתוב להדגיש שאינה דוחה יום טוב.

2 רב אשי אמר טעם אחר: "שבתון" האמור ביום טוב — מצות עשה הוא, ואם כן יש ביום טוב גם מצות עשה של שביתה וגם מצות לא תעשה של מלאכה ולכן אין עשה של שריפת נותר דוחה לא תעשה ועשה שביום טוב.

3 א משנה כל דבר הנאכל הראוי להיאכל בשור הגדול שהתקשו עצמותיו הרבה יאכל אף בגדי הרך ויוצא בו ידי הפסח ואף נמנים עליו, אבל דברים שאינם ראוים לאכילה בשור הגדול, שבגדי הרך עדיין אפשר לאכלם, מפני רכותו, אינם חשובים בשר ואין יוצאים בו ידי חובת הפסח ואין נמנים עליהם. וכן גם ראשי כנפים ראשי הצלעות הרכות והסחוסים שהם רכים וראוים לאכילה.

4 ב גמרא רבה רמי השליך, הראה סתירה, תנן שנינו כאן: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומכאן ברור כי מה שאינו נאכל בשור הגדול — לא יאכל אף בגדי. אימא סיפא אמור את סוף המשנה ראשי כנפים והסחוסים נאכלים בגדי והא הני והרי אלה לא מתאכלי נאכלים בשור הגדול שכבר התקשו כעצם, ואינם ראויים לאכילה!

5 אלא תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה, ושתי הדעות מצויות במשנתנו, והכי קתני וכך שנה, כך יש לשנות את המשנה כדי לתת לה משמעות: כל הנאכל בשור הגדול — יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל — לא, ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים יאכלו בגדי הרך, כיון שלאחר בישול רב ראויים הם להיאכל אף בשור הגדול.

6 רבא אמר: משנתנו בסגנון "מה הן" קתני שנה, כלומר יש בה קודם קביעה כללית ואחר כך פירוט, והכי קתני וכך שנה: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא בבישול יאכל בגדי הרך על ידי צלי, אף כי בשור הגדול אי אפשר לאכול חלק זה כשהוא צלוי. ומה הן חלקים אלה — ראשי כנפים והסחוסים.

7 תניא כוותיה דרבא שנויה ברייתא כשיטת רבא: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר.

8 ג איתמר נאמר שנחלקו חכמים בשאלה זו: גידין שסופן להקשות ועדיין רכים הם עכשיו, ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח. ומפרשים: ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח כי בתר השתא אזלינן אחר המצב עכשיו אנו הולכים, וכיון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר. ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן כי בתר בסוף אזלינן אחר המצב בסוף אנו הולכים וסופם שאינם ראויים לאכילה.

9 איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, ונדייק: הני — אין אלה — כן אבל גידין שסופן להקשות — לא, שלא כשיטת ר' יוחנן! אמר ליה לו: תנא הני והוא הדין להנך שנה את אלו, כנפיים וסחוסים, והוא הדין לאלה הגידין. כי הני מאי טעמא אלה ראשי כנפים וסחוסים מה טעם נמנים עליהם — דהא מתאכלי שהרי נאכלים בשור הגדול בשלקא בבישול הנך נמי מתאכלי אלה הגידים גם כן נאכלים בשור הגדול בשלקא בבישול, וראויים לאכילה.

10 אמר ליה לו ר' ירמיה לר' אבין: כי אזלת לקמיה כאשר תלך לפני ר' אבהו רמי ליה הקשה לו, הראה לפניו סתירה זו: מי האם אמר ר' יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא: בתר השתא אזלינן מכאן שאחר המצב עכשיו אנו הולכים והא בעא מיניה והרי שאל ממנו ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלין, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? ואמר לו: אין מטמא. אלמא: מכאן בתר בסוף אזלינן אחר המצב בסוף אנו הולכים וסותרת איפוא שיטתו שם את שיטתו כאן!

11 כשבא ר' אבין לפני ר' אבהו ושאלו שאלה זו, אמר ליה לו: דרמא לך הא זה שהקשה לך קושיה זו — לא חש לקמחיה חשש לקמחו כלומר לדברים שהוא מוציא מפיו. הא הדר ביה הרי חזר בו ר' יוחנן בענין זה לגבי אצל שיטת ריש לקיש. ואמר ליה לו ר' יוחנן לאחר משא ומתן שהיה ביניהם: אל תקניטני להקשות עלי ממשנה המוכיחה לכאורה שהולכים אחר המצב הנוכחי שבלשון יחיד אני שונה אותה, שאותה משנה שסמכתי עליה מתחילה דעת יחיד היא ואין לסמוך עליה, הרי זו ראיה ששינה ר' יוחנן את דעתו והחליט שקובעים לפי מצב הדברים בסוף, ודעתו שהוזכרה בענין פסח היתה עדיין טרם חזרתו בו.

12 ד משנה השובר את העצם בפסח הטהור — הרי זה לוקה ארבעים מלקות על שעבר על מצות לא תעשה האמורה בתורה. אבל המותיר מן הפסח הטהור או השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

13 ה גמרא בגמרא דנים בדינים שבמשנה: בשלמא נניח מותיר בטהור שאינו לוקה אף שעבר על דברי תורה — יש לכך הסבר, דתניא שכן שנינו בברייתא על הנאמר בכתוב: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו" שמות יב, י — בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של "לא תותירו" לומר שאין לוקה, שכל לאו שנמצא בו גם תיקון ניתק" למעשה הלאו על ידי מצות עשה — אין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה.

14 ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה כלומר, לא זה טעמו של הדין אלא משום דהוה ליה שהינו לאו שאין בו מעשה. שהרי המותיר אינו עושה מעשה, אלא רק נמנע מאכילה, ומצות לא תעשה שאין בה עשייה אין לוקין עליו, ובכן יש לדין זה טעם. אלא שובר בטמא מנלן מנין לנו שאין לוקים עליו? ומשיבים: מקור הדבר הוא שאמר קרא המקרא: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו. ונדייק: "בו" כוונתו בפסח הכשר ולא בפסול.

15 תנו רבנן שנו חכמים באותו ענין "ועצם לא תשברו בו" ומדייקים: "בו" — בכשר ולא בפסול. רבי אומר: כך יש ללמוד הלכה זו: נאמר, "בבית אחד יאכל" ובסמוך לו נאמר: "ועצם לא תשברו בו" לומר: כל פסח הראוי לאכילה — יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.

16 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? שאמנם נחלקו לענין מקור ההלכה, אך מה ההבדל ביניהם מבחינת המסקנות המעשיות? אמר ר' ירמיה: פסח הבא בטומאה שכל ישראל אוכלים ממנו בטומאה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה. לדעת מאן מי שאמר ומדייק מלשון הפסוק שרק בפסח הכשר יש איסור שבירת עצם

17 האי זה פסול הוא ושבירה מותרת בו. ואילו לדעת מאן מי שאמר ודייק מלשון הכתוב שהכל תלוי אם פסח ראוי לאכילה — האי נמי זה גם כן הפסח הבא בטומאה ראוי לאכילה הוא ואסור אף בשבירה.

18 רב יוסף אמר: כי האי גוונא כגון זה פסח הבא בטומאה — דכולי עלמא לדעת הכל אין בו משום איסור שבירת העצם, כי רבי לאקולי קא אתי להקל בא והאי הא פסול הוא ופסח זה שבא בטומאה הרי פסול הוא אף שגזירת הכתוב שעולה לרצון.

19 אלא לענין פסח שהיתה לו שעת הכושר שעה שהיה כשר בה ונפסל לאחר מכן, איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה למאן דאמר לדעת מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא פסח אסור בשבירה כשר — הא הרי כשר הוא פסח זה. לדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה הרי השתא עכשיו לאו אינו ראוי לאכילה.

20 אביי אמר: כולי עלמא לדעת הכל כל כי האי גוונא כגון זה אין בו משום איסור שבירת העצם, מאי טעמא השתא מיהת הא פסול הוא עכשיו מכל מקום פסול הוא אלא בדין שבירת העצם מבעוד יום לפני זמן אכילתו איכא בינייהו יש ביניהם הבדל. לדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא הרי כשר הוא, ואילו לדעת מאן מי שאמר ראוי לאכילה על כל פנים השתא עכשיו לפני שהגיע הלילה — לאו בר אכילה הוא אינו ראוי לאכילה,

21 מיתיבי מקשים, רבי אומר: נמנין באכילת הפסח על מוח שבראש ואין נמנין לאכילה על מוח שבקולית עצם הירך. ונברר: על מוח שבראש מאי טעמא מה טעם נמנים — הואיל ויכול לגוררו ממקומו ולהוציאו בלא לשבור עצם מן הקרבן מה שאין כן במוח שבקולית. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר ששבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי יפה וראוי הוא לשיטת רבי קולית נמי נתבריה גם כן נשברנה מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה ונמנו עליה ויוציאו את המוח שלה ממנה וימנו עליה

22 אמר לך יכול היה לומר לך אביי: ולטעמיך ולשיטתך ולדעתך, כפי שאתה מבין זאת, משחשיכה נמי גם כן יש דרך לאכול את המוח שבקולית: נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה ונפקה למוח דידיה ונימני עליה נביא גחלת ונניח עליה את העצם ונשרוף אותה ונוציא את המוח שלה ממנה ונמנה עליו דהא תניא שהרי שנויה ברייתא במפורש: אבל השורף בעצמות הפסח או המחתך בגידין — אין בו איסור משום איסור שבירת העצם. ובודאי לא אלה היו הטעמים.

23 אלא מאי אית לך למימר אלא מה יש לך לומר ולהסביר מפני מה אין מוציאים את המוח מן הקולית על ידי שריפה — אביי אמר: משום פקע שמא מחמת החום תתפוצץ העצם במקום שאינו מונח על הגחלת ונמצא עובר על שבירתה, רבא אמר: משום הפסד קדשים, דקא מפסיד ליה בידים שהוא מפסיד מקלקל, אותה בידים בעשייה בפועל, ומדוע — דילמא אכיל נורא ממוח דידיה שמא תאכל האש מן המוח שבו והוא הדין שאסורה שבירת עצם מבעוד יום נמי גם כן, גזירה מדברי סופרים מבעוד יום אטו משום משחשיכה.

24 רב פפא אמר: כל כי האי גוונא כל כגון זה כולי עלמא לדעת הכל יש בו משום שבירת העצם. מאי טעמא מה טעמו של דבר שהרי לאורתא מיחזי לאכילה לערב ראוי לאכילה אלא באבר שיצא מקצתו מחוץ למקום שמותר לאכלו, ונפסל על ידי כך ורצונו בשל כך לחותכו קמיפלגי נחלקו. מאן דאמר מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא הרי כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, ולדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא ראוי לאכילה — האי לאו בר אכילה הוא הרי זה אינו בן אכילה ומותרת בו שבירת עצם.

25 כדתניא כפי ששנינו בברייתא: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו — אין בו משום איסור שבירת העצם כדעה זו שאמרנו שכיון שאינו ראוי לאכילה — אין בו איסור שבירה.

26 רב ששת בריה בנו של רב אידי אמר: כל כי האי גוונא דכולי עלמא כל כגון זה לדעת הכל אין בו משום איסור שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא שאבר זה הרי פסול הוא ולא רק בלתי ראוי לאכילה. אלא שבירת העצם בפסח שאינו צלוי לגמרי ועודנו נא איכא בינייהו יש ביניהם. לדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא הרי כשר הוא ואסורה בו שבירת עצם, ולדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה — השתא עכשיו אינו ראוי לאכילה עד שתגמר צלייתו ולכך לא נאסרה בו שבירת עצם.

27 רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא כל כעין זה יש בו משום שבירת העצם, מאי טעמא מה טעם דהא חזי לאכילה שהרי הוא ראוי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה שהוא מוסיף וצולה אותו ואוכל אותו אלא שבירת העצם באליה איכא בינייהו יש ביניהם למאן דאמר שצריך שיהא כשר — הא הרי כשר הוא בודאי ואסורה בו השבירה, למאן דאמר לשיטת מי שאמר ראוי לאכילה, האי זה אינו ראוי לאכילה מכיון דאליה לגבוה סלקא שהאליה לגבוה לקרבן, היא עולה ולא נאסרה בה שבירת עצם.

28 רב אשי אמר: כל כי האי גוונא כל כעין זה ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא שהרי ודאי שום חלק מן האליה אינו ראוי לאכילה כלל. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר. לדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא הרי כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, לדעת מאן מי שאמר ראוי לאכילה — בעינן צריכים אנו שיהא שיעור אכילה שהוא כזית לפחות וליכא ואין כאן, ולכן אין בו איסור שבירה.

29 רבינא אמר: כל כי האי גוונא כל כגון זה ודאי לית ביה אין בו משום שבירת העצם, דבעינן שצריכים אנו לכל הדעות שיהא שיעור אכילה. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר. לדעת מאן מי שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות כשר, הא הרי כשר הוא זה ואסור לשבור בו עצם כלל. לדעת מאן מי שאמר ראוי לאכילה, בעינן צריכים אנו שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא והרי אין כאן ולכך מותרת בו שבירת העצם.

30 ומעירים: תניא כארבעה מינייהו שנויה ברייתא כארבעה מהם כארבע משיטות ההסבר שנמנו. דתניא ששנויה ברייתא: רבי אומר: נאמר "בבית אחד יאכל... ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו, ללמדנו: על הפסח הכשר הוא חייב ואינו חייב על הפסול.

31 היתה לו שעת הכושר שעה שהיה כשר בה ונפסל בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם כהסבר רב יוסף.

32 יש בו שיעור אכילה — יש בו משום שבירת העצם, אין בו שיעור אכילה — אין בו משום שבירת עצם כרב אשי או רבינא.

33 הראוי למזבח למעט אליה שאינה ראויה למזבח אין בו משום שבירת עצם כשיטת ר' נחמן בר יצחק.

34 בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם שיטת אביי. הרי שנינו במפורש ככמה דעות באותה ברייתא.

35 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר, מה דינו לענין שבירת עצם? ר' יוחנן אמר: יש בו משום איסור שבירת העצם, ר' שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום איסור שבירת עצם.

36 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: נאמר "ועצם לא תשברו בו" — אחד עצם שיש עליו כזית בשר ואחד עצם שאין עליו כזית בשר, מאי מה פירוש אין עליו כזית בשר? אילימא אם תאמר שאין עליו כזית בשר כלל — אם כן אמאי מדוע יש בו משום איסור שבירת העצם? הרי אינו ראוי לאכילה כלל! אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר וכך יש לתקן: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה ואחד שאין עליו כזית בשר שנאסרה שבירתה, במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, ואם כן קשיא קשה מסקנה זו לר' שמעון בן לקיש!

37 אמר ליה לו: