ביאור שטיינזלץ על פסחים ע״ו

1 אסור, משום שההיתר בולע מן האיסור. אם היה צונן לתוך צונן — דברי הכל מותר, ואינם צריכים אלא שטיפה. נפל חם לתוך צונן, או צונן שנפל לתוך חם, בכך נחלקו; רב אמר: עילאה גבר העליון גובר ודנים הכל לפי מה שהיה למעלה, שאם היה העליון חם — נדון כאילו נפל חם בחם, שהרי העליון מחמם את התחתון ונחשב כאילו חם בחם. היה העליון קר — נדון כקר בקר העליון מקרר את התחתון וכאילו נפל קר בקר. ושמואל אמר: תתאה גבר התחתון גובר שאם העליון חם והתחתון קר — מותר, ואם העליון קר והתחתון חם — אסור.

2 תנן שנינו במשנה נטף בתנור מרוטבו של הפסח על החרס וחזר אליו — יטול את מקומו. קא סלקא דעתך עלה על דעתך לומר שמדובר כאן בחרס צוננת ואם כן, בשלמא לשיטת נניח רב שאמר עילאה גבר העליון גובר, משום הכי כך יטול את מקומו. שלפי שיטה זו דאזל שהולך רוטב השותת מן הפסח מרתח ליה מחמם אותו את החרס, והדר וחוזר החרס מרתח ליה מחמם אותו את הרוטב, וכי הדר וכאשר חוזר הרוטב לפסח — קא מטוי נצלה הפסח מחמת חמימותא חמימות החרס, ורחמנא והכתוב אמר "צלי אש" שמות יב, ח ולא צלי מחמת דבר אחר.

3 אלא, לשיטת שמואל שאמר תתאה גבר תחתון גובר חרס כיון שצונן הוא אקורי מיקר ליה מקרר הוא אותו את הרוטב, אמאי מדוע אם כן יטול את מקומו? ומתרצים: כפי שאמר ר' ירמיה אמר שמואל בהמשך כביאור לדברי המשנה בדין רוטב הפסח שנטף על סולת: בסולת רותחת, הכא נמי כאן גם כן מדובר בחרס רותח שהיה חרס לוהט מחמת עצמו ואף לשיטת שמואל נחשב כחם בחם.

4 א ועוד תנן שנינו במשנתנו "נטף מרוטבו של הפסח על הסולת יקמוץ את מקומו". קא סלקא דעתך עלה על דעתך לומר שמדובר בסולת צוננת. בשלמא נניח לשיטת רב שאמר עילאה גבר — משום הכי כך יקמוץ את מקומו, כיצד — דמרתח לה שהרוטב מרתיח אותה את הסולת דהדר הודרניה שמסביבו, והדרא וחוזרת הסולת ומרתחא ליה לדידיה ומרתיחה אותו עצמו את הרוטב של הפסח, וקא מטוי ונצלה הרוטב מחמת חמימותא החום של הסולת, ורחמנא והכתוב אמר "צלי אש" ולא צלי מחמת דבר אחר.

5 אלא לשיטת שמואל שאמר תתאה גבר התחתון גובר, סולת כיון שצוננת היא אקורי קא מיקר ליה מקררת היא אותו למה לי יקמוץ את מקומו? תסגי ליה די לו במה שיקלף ו"יטול את מקומו" ואינו צריך ליטול יותר! על כך אמר ר' ירמיה אמר שמואל: מדובר כאן בסולת רותחת שהרוטב נצלה מפני חומה ולכן צריך ליטול חלק זה בשלמותו.

6 ב ועוד תנן שנינו במשנתנו: סכו את הפסח בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים היתה זו — יאכלו. אם חבורה של ישראל, אם עדיין חי הוא ולא צלי — ידיחנו, אם צלי הוא — יקלוף את החיצון. בשלמא נניח לרב שאמר עילאה גבר העליון גובר אמטו להכי סגי ליה משום כך די לו בקליפה, משום דעילאה שהעליון צונן הוא, ולכן אינו נבלע כל כך,

7 אלא לשמואל שאמר תתאה גבר התחתון גובר כיון שחם הוא הבשר התחתון — מבלע בלע בולע הוא את השמן, אמאי סגי ליה מדוע אם כן די לו בקליפה? ניתסר שיאסר לגמרי! ומשיבים: שאני שונה סיכה שמשהו בעלמא בלבד הוא דעבידא שעשויה, שאין סכים בשמן הרבה, אלא בכמות קטנה מאוד, ואין בה כדי לאסור את כל הפסח כולו.

8 ג תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל: חם לתוך חם — אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח אותו.

9 ושואלים: ואם נפל היתר חם לתוך צונן מדיחו כיון שחם הוא, אדמיקר ליה עד שהוא מקרר אותו — אי אפשר שלא בלע פורתא מעט מן האיסור, קליפה מיהא ניבעי על כל פנים יצטרך ואין די בהדחה! אלא אימא אמור, תקן כך: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח.

10 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח. ונשאלת לכאורה אותה שאלה: חם לתוך צונן מדיח?! כיון שחם הוא, אדמיקר ליה עד שהוא מקרר אותו — אי אפשר שלא בלע פורתא מעט מן האיסור, קליפה מיהא ניבעי על כל פנים יצטרך! אלא אימא אמור תקן כך: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח.

11 ד אמר מר החכם בברייתא: צונן לתוך צונן — מדיח. אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא מלחו אחד מהם, אבל מלחו — אסור. שאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח מצד כוחו לבלוע. כבוש בתוך חומץ וכיוצא בו הריהו כמבושל שבולע.

12 אמר רבא: הא זה שאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח לא אמרן אמרנו אלא שהיה מלוח עד כדי שלא נאכל לרוב האנשים מחמת מלחו, אבל אם עדיין נאכל מחמת מלחו, כלומר, על אף מליחותו — לא, אין דינו כרותח ואינו בולע.

13 מסופר: ההוא בר גוזלא גוזל אחד שנפל לכדא דכמכא לכד של כותח שאחד ממרכיביו הוא חלב. והשאלה היתה בדבר איסור של בשר בחלב שיש כאן, שריא התירו רב חיננא בריה בנו של רבא מהעיר פשרוניא,

14 אמר על כך רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא מי חכם להתיר דבר מסובך כגון זה אי לאו אם לא רב חיננא בריה בנו של רבא מהעיר פשרוניא, דגברא רבה שאדם גדול הוא, ויכול למצוא היתר אפילו במה שנראה אסור. כי אמר יכול היה לומר לך, כי כאשר אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — הרי זה במלוח שאין נאכל מחמת מלחו, ואולם האי זה, הכותח נאכל מחמת מלחו ואם כן הרי דינו כצונן שנפל בתוך צונן ודיו בהדחה, ואינו נאסר כולו.

15 ומעירים: והני מילי ודברים אלה אמורים כאשר היה הגוזל חי, אבל אם היה צלי — בעי צריך קליפה, שכיון שנצלה נתרכך ובולע יותר. ולא אמרן אמרנו אלא דלית ביה פילי שאין בו בגוזל סדקים, אבל אם אית ביה פילי יש בו סדקים — אסור, שנבלע בהם הכותח. ואי ואם מתובל בתבלי בתבלינים — אסור, שעל ידיהם הוא מתרכך ובולע.

16 אמר רב:

17 בשר שחוטה כלומר בשר כשר, שמן, שצלאו באותו תנור עם בשר נבילה כחוש, אף שלא נגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא מה טעם הדבר — מפטמי מהדדי הם מתפטמים, מקבלים, זה מזה משום שהבשר השמן מדיף מריחו, ונכנס הריח בבשר הנבילה, וחוזר משם ובולע הכשר בחזרה משהו ממנו.

18 ולוי אמר שאין לחשוש לאיסור שעל ידי ריח, אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן — מותר. מאי טעמא מה הטעם, מפני שאף שבשר הנבלה מדיף מריחו ונבלע הריח בשחוטה הרי ריחא בעלמא ריח בלבד הוא, וריחא לאו מילתא וריח לא דבר של ממש היא. ומסופר: עביד עשה לוי עובדא בי ריש גלותא מעשה בבית ראש הגולה בגדי ודבר אחר חזיר שנצלו כאחד, ולא אסר את הגדי משום ריחו של החזיר.

19 מיתיבי מקשים: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו האם לא הכוונה היא מפני תערובת טעמים, שריחו של זה נכנס בזה, וקשיא וקשה לשיטת לוי! ודוחים: לא, הטעם הוא מפני תערובת גופין שפעמים יוכלו להחליף זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו.

20 ומוסיפים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר מדקתני סיפא ממה ששנינו בסוף אותה ברייתא אפילו היו אלה גדי וטלה. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שהטעם מפני תערובת גופין — היינו דקתני זו היא ששנינו אפילו גדי וטלה, שאם כי אינם דומים זה לזה — מכל מקום חוששים שמא יחליפו אותם לאחר הפשטת העור. אלא אי אמרת אם אומר אתה שהטעם מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי ואין חידוש בטלה וגדי יותר מבגדי וגדי,

21 ומקשים: אלא מאי מה אומר אתה על כרחיך מפני תערובת גופין הוא שאסור, אבל תערובת טעמים — שרי מותר לימא תיהוי תיובתיה האם נאמר שתהא זו קושיה לרב החושש לתערובת טעמים! אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שצלאו בשתי קדירות, ואין קולטים ריח זה מזה.

22 ותוהים: בשתי קדירות סלקא דעתך עולה על דעתך?! והלוא אסור לצלות את הפסח בקדירה! אלא אימא אמור כעין שתי קדירות. כלומר, שהיו מרוחקים ומובדלים במחיצה זה מזה. והכי קאמר וכך אמר כך יש לפרש את הברייתא: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת מאי מה היא תערובת זו — תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא שאין תערובת טעמים — אסור גם כן, מפני חשש אחר משום תערובת גופין, ואפילו היו אלה גדי וטלה.

23 אמר רב מרי כתנאי כמחלוקת תנאים שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר' מאיר אוסר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בפת של חיטין שאינה סופגנית כל כך ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות וסופגות ריח. מאי לאו תנאי היא האם לא מחלוקת תנאים היא שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דמר סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר ריחא מילתא היא שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא.

24 ואומרים: לשיטת לוי שריח אינו דבר, ודאי מחלוקת תנאי תנאים היא, שלר' מאיר ור' יוסי הריהו דבר ואילו לר' יהודה אינו דבר, והוא עצמו סובר כשיטת ר' יהודה. ואולם האם לשיטת רב נימא תנאי נאמר שמחלוקת תנאים היא?

25 שהרי אמר לך רב יכול היה רב לומר לך דכולי עלמא ריחא מילתא היא לדעת הכל ריח דבר הוא, ולא נחלקו אלא בשאלה, האם הפת שואבת את הריח באופן כזה, שכן ולאו איתמר עלה דההיא וכי לא נאמר עליה על אותה משנה, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה — דברי הכל אסור. משום שודאי היא שואבת, בפת צוננת וחבית מגופה מכוסה — דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה סגורה שמא בכל זאת היא שואבת דרך סדקים, וכן בפת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי וזו גם כן בשני פסחים הנצלים בתנור אחד כפת חמה וחבית פתוחה דמיא נחשב.

26 תני שנה רב כהנא בריה בנו של רב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור — אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, משום שבפת נספג משהו מטעם הבשר. מסופר: ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה דג שנצלה יחד עם בשר, אסרו רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא לאכול אותו בכותח משום טעם הבשר שנבלע בו. מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכלה במילחא נמי במלח בלא כותח גם כן אסורה, משום שבשר שנתבשל או נצלה עם דגים קשיא לריחא היא קשה, גורמת לריח רע מן הפה. ולדבר אחר לצרעת ויש להתרחק לכך מאכילתו מחשש סכנה שבדבר.

27 א משנה חמשה דברים מן הקרבנות באין מוקרבים בטומאה, אבל אינן נאכלין בטומאה, שהתירה התורה להקריבם, אך לא לאכלם, וכולם מקרבנות הציבור. ואלו הם: העומר שמביאים בניסן, ושתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים שבכל שבת, וזבחי שלמי צבור שמביאים בשבועות. ושעירי ראשי חדשים שהם קרבנות חטאת הנאכלים לכהנים. ואילו הפסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שלא בא קרב מתחילתו אלא לאכילה, שהיא מעיקר מצותו. ולא כקרבנות האחרים שעיקר מצוותם הוא בהקרבתם, ואכילתם אינה מעכבת.

28 ב גמרא שנינו במשנה מנין חמשה. ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה באה הדגשת מספר זה? ומשיבים: למעוטי למעט חגיגת חמשה עשר שהיא חגיגה שמביאים בתוך החג עצמו שאינה באה בטומאה.

29 דסלקא דעתך אמינא שיעלה על דעתך לומר: כיון שקרבן ציבור הוא, שהרי כל הציבור חייב להביא אותה וקביעא ליה וקבוע לה מועד זמן, שאין להביאה בכל יום — תידחי תדחה טומאה, כשאר קרבנות ציבור שזמנן קבוע, על כן קא משמע לן השמיע לנו, כיון דאית ליה שיש לו לקרבן זה תשלומין כל שבעה, שאם לא הוקרבה בחמישה עשר, יש לה עדיין תשלומים בשאר ימי החג — לא דחיא דוחה שבת, ומכיון ששבת לא דחיא דוחה — לא דחיא דוחה טומאה, ולכן אין קרבן זה בא בטומאה.

30 ושואלים: וניתני נמי וישנה גם כן שעירי הרגלים שהרי בחגים מביאים שעירים נוספים לחטאת, שאף הם דוחים את הטומאה! ועונים: הא תנא ליה הרי כבר שנה אותם בכלל זבחי שלמי צבור, ושעירים כיוצא בהם. ומקשים: אי הכי אם כך שעירי ראשי חדשים נמי גם כן לא ניתני ישנה, דהא תנא שהרי כבר שנה זבחי שלמי צבור! אמרי אומרים כתשובה: