1תנא קולי קולי קתני קולות קולות הוא שונה כלומר, התנא שנה רק אותם דברים שבהם תשעה באב קל מתענית ציבור, אבל לא שנה דברים שבהם חמור הוא יותר, ולא מיצה את כל ההבדלים.2א שנינו במשנה: ובכל מקום תלמידי חכמים אינם עושים מלאכה בתשעה באב, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל הכל צריכין לעשות עצמם לענין זה כתלמידי חכמים. ושואלים: למימרא האם לומר שרבן שמעון בן גמליאל סבר כי לא חיישינן ליוהרא חוששים אנו לגאוה שנוהג אדם מנהג גדולים כשאינו ראוי לכך. ורבנן סברי: חיישינן ליוהרא וחכמים סבורים: חוששים אנו לגאוה. והא איפכא שמעינן להו והרי ההיפך שמענו אותם אומרים דתנן שהרי שנינו במשנה: חתן פטור מלקרות קריאת שמע בלילה הראשון של חתונתו מפני שטרוד במחשבה על ביאת מצוה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לקרות קריאת שמע לילה הראשון — קורא. רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם שהוא ירא שמים מופלג יטול. הפך שיטותיהם כאן!3אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש להחליף את הדעות באחד המקורות. רב שישא בריה בנו של רב אידי אמר: לא תיפוך אל תהפוך, ויש דרך ליישב את הסתירה: דרבנן אדרבנן שיטת חכמים על שיטת חכמים לא קשיא קשה, הכא כאן כיון דכולי עלמא עבדי שכל העולם עושים מלאכה, ואיהו והוא לא עביד עושה — מיחזי כיוהרא נראה הדבר כגאוה שהינו יוצא דופן במקומו, אבל התם שם בחתונה, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי שכל העולם קוראים קריאת שמע והוא גם כן קורא עמם — לא מיחזי כיוהרא נראה כגאוה שאינו יוצא דופן בציבור שלו.4שרבן שמעון בן גמליאל על שיטת רבן שמעון בן גמליאל גם כן לא קשיא אינו קשה, התם שם הוא בקריאת שמע דבעינן שצריכים כוונה, ואנן סהדי ואנו עדים כלומר, הכל יודעים שלא מצי כווני דעתיה יכול לכוון דעתו, מיחזי כיוהרא נראה כגאוה שהרי הוא כמכריז: אני אוכל לכוון דעתי שלא כאחרים, אבל הכא כאן בבטלה ממלאכה בתשעה באב לא מיחזי כיוהרא אינו נראה כיוהרה, אמרי אומרים הבריות: מלאכה הוא דלית ליה שאין לו, פוק חזי צא ראה כמה בטלני איכא בשוקא בטלנים יש בשוק בכל יום שאינם עושים מלאכה.5ב משנה בפרק זה הובאו אגב חילוקי המנהגים בענין עשיית מלאכה בערב הפסח כמה חילוקי מנהגים אחרים, ומעתה שבים לענין ראשון, כהמשך ישיר לאמור שם. וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין מלאכה בערב פסח כל עיקר. הלילה כלומר, אור לארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרים במלאכה, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה.6ג גמרא על גוף המשנה תוהים: מעיקרא תנא מנהגא מתחילה בתחילת הפרק שנה מנהג לומר שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, ולבסוף במשנה שלפנינו תנא איסורא שנה איסור שבית שמאי אוסרים — משמע שאין הדבר תלוי במנהג אלא אסור מן הדין!7אמר ר' יוחנן: לא קשיא קשה, הא זו המשנה הראשונה בפרק — כשיטת ר' מאיר, הא זו משנתנו — כשיטת ר' יהודה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: אמר ר' יהודה: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר. אמר לו ר' מאיר: מה ראייה יהודה וגליל לכאן כלומר, מה מקום יש לדבר על חילוקי דין בין יהודה וגליל? אלא, מקום שנהגו לעשות מלאכה — עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. ומדייקים: מדקאמר ממה שאמר ר' מאיר שהדבר הוא מנהגא מנהג מכלל מכאן שר' יהודה התכוון לומר שאיסורא קאמר איסור יש בעשיית מלאכה בגליל.8ומקשים: וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה בכל מקום פרט לגליל? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: המנכש את השדה ביום שלשה עשר בניסן ונעקרה השבולת בידו — שותלה במקום הטיט שתיקלט ותשריש עוד לפני הבאת העומר בששה עשר בניסן, ועל ידי כך תותר באכילה בשנה זו, ואין שותלה במקום הגריד היבש שמן הסתם לא תיקלט שם מיד, ואם תיקלט אותה נטיעה ותחל לצמוח לאחר העומר, אסור יהיה לאכול פירותיה עד הבאת העומר בשנה הבאה.9ומלשונו של ר' יהודה נדייק: אם אותו אדם היה מנכש בשלשה עשר — אין כן הדין, אבל בארבעה עשר — לא, אין אפשרות לעשות זאת, מכדי שמעינן ליה הלוא שמענו אותו את ר' יהודה שאמר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים — שוב אינה קולטת, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה — למה לי לשנות שהיה מעשה ביום שלשה עשר? הרי אפשר לחדש יותר ולומר שהיה הדבר בארבעה עשר, ועדיין יש שלושה ימים לקליטה! כיצד, האיכא ארביסר, וחמיסר ומקצת שיתסר הרי יש יום ארבעה עשר וחמשה עשר בניסן, ומקצת ששה עשר ואלה שלושה ימים של קליטה! אמר רבא: בגליל שנו הלכה זו, וכבר אמר ר' יהודה שבגליל אין עושים מלאכה כל היום.10ושואלים: אף שם והאיכא ליליא והרי יש לילה אור לארבעה עשר שגם בגליל לדעת בית הלל שהלכה כמותם מותר לעשות מלאכה ויכול איפוא לשנות שניכש בליל ארבעה עשר! אמר רב ששת: כבית שמאי אמר ר' יהודה דברים אלה. רב אשי אמר: אין צורך להידחק בתירוץ זה אלא לעולם סבר כבית הלל, ומדוע לא שנה ליל ארבעה עשר — לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה, שהרי הניכוש נועד להוציא עשבים רעים ואין עושים זאת בחשיכה.11רבינא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר אפילו ביהודה, אולם לענין השרשה חד פעם אחת "מקצת היום ככולו" אמרינן אומרים אנו, לענין יום ששה עשר תרי שתי פעמים "מקצת היום ככולו" — לא אמרינן אומרים אנו גם מקצת יום ארבעה עשר וגם מקצת יום ששה עשר, שלצורך ההשרשה דרוש זמן קצוב ואין ללכת כאן על פי העקרון הפורמאלי הקבוע בהלכה שמקצת היום נידון כיום שלם.12ד משנה ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר בניסן — גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה בתחלה מלכתחילה בארבעה עשר, אף על פי שיכול לגומרה. וחכמים אומרים: רק שלש אומניות עושין מלאכה, ומתחילים בה בכל מקום אף בערבי פסחים עד חצות, ואלו הן: החייטין, והספרים, והכובסין, שמלאכתם נחוצה לצורך המועד. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף רצענין סנדלרים מותרים במלאכתם.13ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם השאלה האם מה שהתיר ר' מאיר לגמור בארבעה עשר לצורך המועד תנן שנינו, אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי לגמור גם כן לא, או דילמא שמא שלא לצורך המועד תנן שנינו, אבל לצורך המועד — אתחולי מתחלינן אפילו להתחיל מתחילין, או דילמא שמא כך נאמר: בין לצורך המועד בין שלא לצורך, מיגמר לגמור — אין כן, אתחולי להתחיל — לא.14כדי לפתור את הבעיה מביאים ראיה ממקום אחר, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: אבל לא יתחיל בתחלה בארבעה עשר אפילו צלצול שרוך קטן וכן אפילו שבכה רשת על הראש קטנה. מאי מה לשון "אפילו" האמורה כאן? לאו האם לא אפילו הני אלה שלצורך המועד הם מיגמר לגמור — אין כן, אתחולי להתחיל — לא, מכלל מכאן שאם עושה הוא מלאכה שלא לצורך המועד — מיגמר נמי לא גמרינן לגמור גם כן איננו גומרים!15ודוחים: לא, לעולם הכוונה היא שדבר שהוא שלא לצורך המועד — מיגמר נמי גמרינן לגמור גם כן גומרים, ומאי ומהו אפילו — אפילו הני נמי, דזוטרי נינהו אלו גם כן, שקטנים הם, דסלקא דעתך אמינא שיעלה על דעתך לומר שמפני שהם קטנים התחלתן זו היא גמר מלאכתם, אם כן נתחיל בהו נמי שיתחיל בהם גם כן לכתחילה. קמשמע לן השמיע לנו שאסור להתחיל אף במלאכה כזו, ואם כן אין למצוא בברייתא זו פתרון חד משמעי לשאלתנו.16תא שמע בוא ושמע ראיה לכך ממקום אחר, שנינו: ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד —17גומרה בארבעה עשר, אימתי? בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר, אבל לא התחיל בה קודם ארבעה עשר לא יתחיל בה בארבעה עשר אפילו היה זה צילצול שרוך קטן אפילו שבכה רשת על הראש קטנה. ונדייק: לצורך המועד — אין כן, שלא לצורך המועד — לא. את הדיוק הזה דוחים: הוא הדין שאפילו שלא לצורך המועד נמי גמרינן גם כן אנו גומרים, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו אפילו לצורך המועד מיגמר לגמור — אין כן, אתחולי להתחיל — לא, ומקצת שאלתנו נפתרה, אבל לא כולה.18תא שמע בוא ושמע ראיה ממקום אחר: שנינו, ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד — גומרה בארבעה עשר, ושאינה לצורך המועד — אסור, ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו. ונדייק: מקום שנהגו — אין כן, לא נהגו — לא! ושמע מינה ולמד מכאן כמו שאמרנו: לצורך המועד — אין כן, שלא לצורך המועד — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.19א במשנה שנינו כי חכמים אומרים שלש אומניות יכולות להתחיל וממשיכות לעבוד ביום ארבעה עשר בניסן עד חצות. תנא שנו בדרך ביאור: החייטים מותרים לעשות מלאכה בערב פסח, שכן אף הדיוט מי שאינו אומן מותר לו להיות תופר כדרכו בחולו של מועד, וכיון שמצאנו היתר מסוים למלאכה זו בחול המועד שאיסורו חמור יותר, למדנו מכאן להקל במלאכה זו בערב הפסח. וכן הספרים והכובסים, שכן הבא ממדינת הים ולא הספיק להסתפר ולכבס קודם החג או היוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחולו של מועד. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנים נעליהם בחולו של מועד, ואם כן אף לסנדלרים יש מקצת היתר.20ושואלים: במאי קמיפלגי במה באיזה עקרון נחלקו? ומשיבים: מר חכם זה, ר' יוסי בר' יהודה סבר: למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואם התירו תיקון מנעלים אף התירו לעשותן לכתחילה בערב הפסח, ומר וחכם זה, חכמים סבר: אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ותיקון מותר, אך עשיית מנעל מלכתחילה אסורה.21ב משנה ועוד מדיני ערב הפסח. מושיבים שובכים לתרנגולים ביום ארבעה עשר בניסן. כלומר, מותר להושיב יונים ותרנגולים לדגור על הביצים בערב הפסח, ותרנגולת שברחה מלדגור — מחזירין אותה למקומה, ואם מתה הדוגרת — מושיבים אחרת תחתיה. וכן גורפין את הזבל מתחת רגלי בהמה ביום ארבעה עשר ובמועד חול המועד מסלקין אותו לצדדין. וכן מוליכין כלים בגדים גמורים ומביאין מבית האומן אחרים לתיקון אף על פי שאינם לצורך המועד.22ג גמרא על מה ששנינו כאן לגבי התרנגולת תוהים: השתא הרי עכשיו למדנו אותובי מותבינן להושיב את התרנגולת מלכתחילה מושיבים אהדורי להחזיר אותה למקום הדגירה מיבעיא נצרכה לומר?! אמר אביי: סיפא אתאן בסוף המשנה הגענו לחולו של מועד, שמה שהותר להחזיר תרנגולת שברחה הוא אפילו בחולו של מועד שיש הפסד אם לא יעשה כן, וביום ארבעה עשר אף מושיבים אותה מלכתחילה.23אמר רב הונא: לא שנו היתר זה אלא תוך שלשה ימים למרדה לבריחתה מן הדגירה. דאכתי שעדיין לא פרח צימרא מינה נסתלק החום ממנה והתרנגולת יכולה עדיין לדגור, וכן אם היה הדבר לאחר שלשה ימים לישיבתה כבר — דפסדא לה ביעי שמפסידה את הביצים לגמרי, אבל לאחר שלשה ימים למרדה דפרח לה צימרא מינה שנסתלק החום ממנה, ותוך שלשה ימים לישיבתה, דאכתי שעדיין לא פסידי ביעי נפסדו הביצים לגמרי — לא מהדרינן מחזירים אנו ר' אמי אמר: אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מהדרינן מחזירים אנו.24ושואלים: במאי קמיפלגי במה באיזה עקרון נחלקו? ומשיבים: מר חכם זה, רב הונא סבר: להפסד מרובה של הביצים חששו, להפסד מועט שברחה בתוך שלושה ימים ואפשר למצוא בדוחק מי שירצה לקנות ביצים אלה בזול — לא חששו ולא התירו, ומר וחכם זה, ר' אמי סבר: להפסד מועט נמי גם כן חששו, ולכן התירו טירחה זו בחול המועד.25שנינו במשנה: גורפין את הזבל ביום ארבעה עשר מתחת רגלי הבהמה. תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא בהרחבה: הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה מחוץ לבית.26ושואלים: הא גופא קשיא זו עצמה קשה, אמרת מצד אחד שזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ולא לאשפה, והדר תני וחזר ושנה שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה! אמר אביי: לא קשיא אינו קשה, כאן שהתירו להוציאו לאשפה מדובר ביום ארבעה עשר בניסן, כאן הסילוק לצדדים הוא בחולו של מועד. רבא אמר: הא והא זו וזו בחולו של מועד, והכי קאמר וכך אמר סתם חצר רק מסלקים את הזבל לצדדים, אבל אם נעשה חצר מלוכלכת כרפת — אף מוציאים אותו לאשפה.27ד שנינו במשנה: מוליכין כלים ומביאין אותם מבית האומן. אמר ר' פפא: בדיק לן בחן אותנו רבא בשאלה. תנן שנינו במשנה: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד. ורמינהו ומשליכים, ומראים סתירה ממקום אחר, ששנינו: אין מביאין כלים מבית האומן, ואם חושש להן שמא יגנבו — מפנן לחצר אחרת של האומן, אבל לא לביתו!28ומשנינן ותירצנו לו: לא קשיא קשה כאן שמביאין כלים מבית האומן — מדובר ביום ארבעה עשר, כאן שאין מביאין — מדובר בחולו של מועד. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זו וזו מדובר אפילו בחולו של מועד, ולא קשיא קשה, כאן שאינו מביא לביתו — מדובר במאמינו כשמאמין לאומן שלא יעכב את החפץ בידו ולא ירצה למוסרו, כאן שהתירו להביא לביתו — מדובר בשאינו מאמינו.29והתניא והרי שנינו בברייתא: מביאים כלים מבית האומן כגון הכד מבית הכדר והכוס מבית הזגג, אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים אחרים מבית האומן שאינם נחוצים למועד, ואם אין לו לאומן מה יאכל — נותן לו לאומן שכרו ומניחו אצלו אצל האומן. ואם אינו מאמינו שיתן לו את החפץ אחרי שקיבל שכרו — מניחן בבית הסמוך לו. ואם חושש שמא יגנבו משם — מביאן בצינעה בתוך ביתו.30ומעירים: תרצת על ידי כך מביאין אולם מוליכין מביתו לבית האומן קשיא קשה, דקתני ששנינו: אין מביאין וכל שכן שאין מוליכין לתיקון! אלא מחורתא כדשנינן מעיקרא מחוור כפי שתירצנו קודם שהברייתא מדברת בחולו של מועד, ומשנתנו בערב פסח.31ה משנה ועוד בדיני ערב הפסח, ואגב כך במנהגי מקום: ששה דברים עשו אנשי יריחו הישראלים שלא כמנהג כל ישראל, על שלשה מיחו חכמים בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום של ארבעה עשר בניסן, וכורכין את שמע כפי שיבואר בגמרא, וקוצרין וגודשין את התבואה עוד לפני הקרבת העומר. ואלו שמיחו בידם: היו מתירין להשתמש בגמזיות ענפים שצמחו מעצי חרוב ושקמה של הקדש, שהקדישו את העצים לבדק הבית לאחר שנקצצו ולא היו בהם ענפים ולאחר שהוקדשו הצמיחו ענפים חדשים.
