ביאור שטיינזלץ על פסחים נ״ט ב

1 בדיני המצורע: "והעלה הכהן את העלה" ויקרא יד, כ, ודורשים לשון זו: "את העולה" — זו שהעלה כבר. ומכאן למדים שמותר בקרבן זה לשנות מן הסדר הרגיל ולהקדים את העולה לפני החטאת.

2 אמר ליה לו רב שמן בר אבא לרב פפא: לדידך לשיטתך שאמרת: מעלה ומלינה בראשו של מזבח, וכי קיימין ועבדינן מילתא לכהנים דאתו בה עומדים אנו ועושים דבר לכהנים שיבואו בו לידי תקלה, דסברי דיומיה הוא ואתו לאקטורי שסוברים הם שחלבים אלה בני יומם הם מקרבנות שנשחטו באותו יום ויבואו להקטירם בו ביום בעוד שצריך לדחותם עד למחר! אמר ליה לו: כהנים זריזין הן ואפשר לסמוך עליהם שלא יכשלו, שזהירים הם ואף יודיעו לחבריהם להיזהר.

3 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה רב הונא בריה בנו של רב נתן לרב פפא: והא כמה דלא מתקטרי והרי כל עוד שאין מוקטרים האמורין של החטאת כהנים לא מצו אכלי אינם יכולים לאכול מן הבשר, דתניא שהרי שנינו בברייתא: בענין השלמים יכול יהו כהנים רשאים לאכול בחזה ובשוק המופרשים להם מקרבן השלמים עוד קודם הקטרת אמורין של הקרבן? תלמוד לומר כאמור בכתוב "והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו" ויקרא ז, לא, ומכאן שחייב להקטיר תחילה את החלב והדר ואחר כך "והיה החזה לאהרן ולבניו".

4 ויודעים אנו: וכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי כל עוד שהכהנים אינם אוכלים את הבשר בעלי הקרבן אינם מתכפרים, שגמר כפרתם תלוי באכילת הכהן. דתניא שהרי שנינו בברייתא על הכתוב "ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קודש הם" שמות כט, לג — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים. ואם כן, כיצד יתכפר מחוסר הכיפורים, כשהכהנים אינם יכולים לאכול מבשר קרבן החטאת עד למחר, כשיוקטרו האימורים?

5 אמר ליה לו: כיון דלא שאי אפשר לעשות באופן אחר משום עשה דהשלמה — עשאום החשיבו את הקרבנות האלה כמי שנטמאו או שאבדו החלבים, שבמקרה זה מותר לכהנים לאכול. דתניא שהרי שנינו בברייתא: יכול נטמאו אמורין או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק, כפי שאמרנו שהדבר תלוי בהקטרה למזבח — תלמוד לומר: "והיה החזה לאהרן ולבניו" ויקרא ז, לא, משמעו: מכל מקום כלומר, מתנה מוחלטת היא, גם אם אירע שלא נעשו כל הדברים כמצוותם.

6 א רב כהנא רמי השליך, הראה סתירה: נאמר במקום אחד "ולא ילין חלב חגי עד בקר" שמות כג, יח, משמע: עד בוקר הוא דלא ילין, הא הרי נלמד מכאן כי כל הלילה כולה ילין שמותר להלין את חלב הקרבן כל הלילה. ואילו במקום אחר כתיב נאמר "והקטיר עליה חלבי השלמים" ויקרא ו, ה, ודרשנו: עליה השלם כל הקרבנות כולן, משמע שיש להקטיר את החלבים של הקרבנות עוד לפני הקרבת תמיד של בין הערבים!

7 הוא מותיב לה והוא מפרק לה הוא מקשה קושיה זו והוא עצמו מתרץ אותה, כאן מדובר כשנתותרו שנשארו לאחר שנזרק דמם ביום הקטרתם על תמיד של שחר, ולא הספיקו להקריבם לפני תמיד של בין הערבים, שאף שלכתחילה יש להביאם לפני התמיד, אבל אם נשארו — זמנם עד הבוקר.

8 וכן רמי ליה הקשה לו, הראה לו סתירה רב ספרא לרב: כתיב נאמר במקום אחד "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" שמות לד, כה, ומכאן נדייק: לבקר הוא שלא ילין הא הרי משמע כי כל הלילה ילין, ואפילו איברי עולה שנשחטה בערב יום טוב שהוא חול, מותר להקריבם בליל יום טוב. והכתיב והרי נאמר במקום אחר "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" במדבר כח, י, ולמדו מכאן שאין מקריבים עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, ולפיכך אי אפשר להקריב את חלבי הפסח ביום טוב — שהרי הם עולת חול שאינה קרבה ביום טוב!

9 אמר ליה לו: כבר רמייה ניהליה הקשה קושיה זו לפניו ר' אבא בר חייא לר' אבהו, ושני ליה ותירץ לו: הכא כאן בפסוק האומר שלא ילין החלב עד בוקר, אבל כל הלילה מותר בהקטרתו בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת עסקינן עוסקים אנו שחלבי שבת קריבין ביום טוב, שבמקרה מיוחד זה מותר להקריבם ביום טוב.

10 אמר ליה לו: משום שחלבי שבת קריבים ביום טוב, אנן ניקו ונימא ליה דהאי קרא אנו נקום ונאמר לו לאותו פסוק שבארבעה עשר שחל להיות בשבת הוא דכתיב שנאמר ורק במקרה מיוחד זה ולא כמשמעו? אמר לו: שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה הנח את המקרא הזה שהוא דוחק, ומעמיד את עצמו במקרה מיוחד. שהרי הסתירה קיימת כאן, וחייבים לישבה באיזו שהיא דרך.

11 ב משנה הפסח ששחטו שלא לשמו, שבזמן שחיטה אמר שאין כוונתו לשחטו לשם פסח אלא לשם קרבן אחר כגון שלמים או עולה, או קבל את הדם, או הלך עם הדם למזבח, או זרק את הדם על המזבח באמירה שיהא שלא לשמו, או שעשה את העבודות לשמו ושלא לשמו יחד או שלא לשמו ולשמו, בכל אלה אם פסל בעבודה אחת — הפסח פסול.

12 כיצד הוא האופן של לשמו ושלא לשמו — כגון שאמר שכוונתו לשם פסח ולשם שלמים, שלא לשמו ולשמו שאמר — לשם שלמים ולשם פסח.

13 ג גמרא בעי שאל רב פפא: מה שאמרנו "לשמו ושלא לשמו", האם הכונה היא שחשב שתי מחשבות אלה בעבודה אחת תנן שנינו, כגון שבשעת שחיטה אמר את שני הדברים כאחד. או בשתי עבודות תנן שנינו, שאמר בעבודה אחת לשמו, ובעבודה אחרת מאלו הארבע אמר שלא לשמו?

14 והוא מבאר את ההבדל: האם נאמר כי בעבודה אחת תנן שנינו ולפיכך משנתנו כשיטת ר' יוסי היא, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו ר' יוסי ור' מאיר במקרה שאומר אדם שתהא בהמה עולה ושלמים שלדעת ר' מאיר דינה כעולה, שכיון שהוציא מפיו בתחילה לשון עולה — חלה קדושת עולה עליה ושוב אין קדושת שלמים יכולה לחול עליה. ור' יוסי אומר שגם דיבור אחרון יש לו חשיבות, ולכן יש בה גם קדושת עולה וגם קדושת שלמים, וממילא אינה ראויה להקרבה, אלא תימכר כשיפול בה מום, ובדמיה יקנו עולה ושלמים. משמע שלשיטת ר' יוסי כשאומר אדם דיבור שיש סתירה בין תחילתו וסופו, אין אומרים שרק ראשית דבריו היא הקובעת, ומבטלת מה שבא אחר כך. אלא גם מה שאמר בסוף יש לו חשיבות, ואפשר לתפוס — לקבל ולהתחשב גם בדבריו האחרונים.

15 דאי שאם משנתנו כשיטת ר' מאיר הא הרי אמר תפוס לשון ראשון ודיבור שני שמדבר שוב אינו מועיל,