רש"ש על פסחים כ״ב ב

1 גמ' ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה כו'. ק"ל נימא דסד"א דסקילתו זו הוא שחיטתו וכמו דאמרינן ביומא ריש דף סד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. ומה"ט עגלה ערופה מטהרה עריפתה מידי נבלה כמש"כ התוס' שם. וכן גבי שעיר המשתלח למ"ד שם סז דמותר בהנאה קשה דלישתרי נמי באכילה מה"ט דאמרן. וכן קשה גבי מליקה למה לא נאמר דאף לזר לא תאסר משום נבלה כמו שמטהרה מידי טומאה וכדאמר בר קפרא ביבמות סוף דף לב. ודע דהקשה לי חכם אחד דלפי דמסיק דלא יאכל אתא לשחטו לאחר שנגמר דינו א"כ מנ"ל דנסקל כדינו אסור בהנאה דנימא הואיל דנסקל כמצותו אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו והתוס' בשלהי תמורה לג ב כתבו גם בשאר איסורין דכיון שנעשית מצותו הלך איסוריה. והשבתיו דאף דדרשינן ליה להיכא דשחטו מ"מ לא עקרינן ליה מפשטיה דקאי על נסקל ממש. ובכתובות לד הבאתי הרבה דוגמאות לזה בס"ד ע"ש. אכן ק"ל דלקמן כו לא מצא הש"ס רק ב' דברים שאסורין לאחר שנעשו מצותן ופריך למ"ד ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין מאי איכא למימר הלא מצינו עוד שלישי והוא שור הנסקל וה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין כדאיתא בקדושין לה ועיין תוי"ש יומא ס ד"ה משום דמחלקי בין קדשים לשאר איסורים אבל התוס' בתמורה שהבאתי מוכיח דלא מחלקי בזה :

2 רש"י ד"ה ואיזה זה. ולבסוף מקלח ואחר כך משחיר כו'. ע"ש בכריתות ובפירושו שאינו כן. וכבר הושג מהתוס' בכה"ג בפירושו בחולין לו: