רש"ש על פסחים ל״ג

1 גמרא בסוה"ע תיבות כי אתא מחקם הצל"ח:

2 רש"י ד"ה שהיתה לו שעה"כ. וכ"ז חיבורו כו' והעמדת כרי הוא. דבריו צ"ע דא"כ אפי' אחר שנתלשו קודם העמדת כרי נמי וכן השיגוהו התוספות בקדושין סב בכיוצא בזה עיין שם:

3 תוס' ד"ה ומינה. שלא חייב מיתה עד דהוה כזית כו'. כצ"ל:

4 תוס' ד"ה אף. וא"כ מ"ט דרבנן כו'. לעד"נ דע"כ ל"א ומינה מה תרומה בכזית אלא לרבי דיליף אכילת הקדש מאכילת תרומה לענין מיתה ודוקא באכילה כמ"ש לעיל וא"כ החיוב הוא על אכילה דוקא ולא על הנאה כמו תרומה דחיובה רק באכילה שפיר אמרינן ומינה. אבל לרבנן באכילת הקדש הוה ג"כ החיוב על ההנאה ולא גרע משאר הנאות דחייב בהן בש"פ כמ"ש לעיל ולא בעינן כזית. וכן לרבי בשוגג לענין קרבן וחומש נ"ל דג"כ לא בעינן כזית רק דיהיה ש"פ כמו בשאר הנאות ונכון בס"ד. ונ"ל עוד דבאכילת הקדש אי איכא כזית אע"ג דלית בה ש"פ חייב לכ"ע אליבא דרבנן דא"ש משום דילפינן מתרומה. ובזה א"ש דברי הר"ן בנדרים סח ד"ה ואי אמרת מיקלש כו' וינצל מקושיית הגה"ש עליו שם. והא דאמרי' בכריתות כג באכילת קדש דלית ביה ש"פ אתיא לא"ש. אולם מהירושלמי פ"ו דתרומות במשנת גנב תרומת הקדש ואכלה דמחלק ביש בו כזית בין אין בו ש"פ ליש בו וכן ברמב"ם פ"י מה"ת הל' כ"ד משמע דלא כמש"כ וכן התנה הרמב"ם בספ"ח מהל' שגגות באכל נותר שא"ח אשם מעילות עד שיהא בו ש"פ:

5 גמרא יצאת זו שאין שיריה נכרין. עי' תמיהת גה"ש וקדמו בזה הצל"ח וכבר הקשו זה בירושלמי ומשני ר"ז מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפי' הימנה למק"א א"ת ונ"ל משום דהוה מן הפטור עה"ח:

6 גמ' דאלת"ה הא דתניא כו' דאי בעי דריך להו פחות כו'. הן לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין ה"ד דמ"פ א"מ טומאה כלל קשה דליפרוך מתותים דמצי למידרכינהו אפי' טובא בב"א:

7 גמ' והתניא מדליקין בפת ובשמן ש"ת שנטמאת. משנה מפורשת היא בלשון זה שלהי תמורה אלא שתיבת שנטמאת ליתא שם אבל אטמאה קאי כדפי' הרמב"ם והרע"ב שם ומוכרח הוא ולכן נ"ל להגיה והתנן ותיבת שנטמאת הוסיף אביי לביאור עמש"כ בשבת קנג ב שוב ראיתי להר"ש ברפ"ה דתרומות שכתב דפליגי חזקיה וריו"ח כו' בהא דתנן מדליקין כו' ע"ש. אלא דלשון גופא לא א"ש לפירש"י בסוכה יד ע"ש דהא על מסכת תמורה יש גמרא:

8 רש"י ד"ה קסבר משקין כו' בסופו. ואין צירוף חבירנו עמו כו'. נראה דהוא טעם אחר ואפילו תאמר דשם משקה עליו מ"מ לא נטמאו משום דאין צירוף כו' :