רש"ש על פסחים ס״ט

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על פסחים ס״ח ע״ב רש"ש על פסחים ע׳ ע״א »

1 רש"י פתח ↗

אל תכפירני - אל תכפור במה שלימדתני הזאה אע"פ שהיא שבות אינה דוחה ולכך דנתי קל וחומר זה לפניך אע"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחיא מתוך כך תזכור מה שלימדתני דלא דחיא ותחזור בך ממה שאתה אומר ועליה אני דן:

2 תוספות פתח ↗

שמא יעבירנה ארבע אמות - וא"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ויש לומר דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה:

3 רש"י פתח ↗

וכל שביחיד נדחה - והכי פירושא היינו טעמא דר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע"ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע"פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ' האשה דף צ: וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי' להו קומו אזו:

4 תוספות על סוכה פתח ↗

שחל שביעי שלהן בערב הפסח. מכאן קשה להא דא"ר לוי בשילהי הניזקין גיטין דף ס. ושם ח' פרשיות נאמרו באותו יום שהוקם המשכן וקא חשיב פרשת טמאים ופירש שם בקונט' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' ולא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן ואפילו לר"ע לא יתכן לפי הספרים דגרסינן בפסחים בפ' האשה דף צ: רב סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר' יצחק גרס התם ונראה לפרש פרשת טמאים דשרץ ונבלה וזב וזבה ונדה לפי שהוצרכו ליזהר על טומאת מקדש וקדשיו:

5 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחוֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמוּעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּשַׁבָּת, בִּמְרוּבֶּה וּבְטוּמְאָה — אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה.

6 זבחים פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא לַן דְּבָעֵי צָפוֹן? דְּתָנֵי רַבָּה בַּר רַב חָנָן קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת״ – מָה חַטָּאת בַּצָּפוֹן, אַף שַׁלְמֵי צִבּוּר בַּצָּפוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכִי חַטָּאת מֵהֵיכָן לָמְדָה – מֵעוֹלָה; דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?! אֶלָּא מִדְּתָנֵי רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: ״עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם״ – מָה עוֹלָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים; מָה עוֹלָה בַּצָּפוֹן, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר בַּצָּפוֹן. אֶלָּא הֶיקֵּשָׁא קַמָּא לְמַאי אֲתָא? כִּי חַטָּאת – מָה חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי אֵיל נָזִיר דִּכְתִיב: ״וְהִקְרִיב אֶת קׇרְבָּנוֹ לַה׳ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת, וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים״ – הָכִי נָמֵי נֵימָא דְּהִקִּישׁ הַכָּתוּב לְחַטָּאת: מָה חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף אֵיל נָזִיר נָמֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה?! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל״ – מִכְּלָל דְּכוּלֵּיהּ בְּעָלִים אָכְלִי לֵיהּ. זְרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִיהָא לָא לִיתְאֲכִיל אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה! קַשְׁיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: קׇדְשֵׁי אִקְּרִי, קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים לָא אִיקְּרוּ. וְאֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ? אָמַר רָבָא: שֶׁאִם גִּלַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן – יָצָא. מַתְנִי' הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכׇל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל הָעִיר, לְכׇל אָדָם, בְּכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כְּיוֹצֵא בָּהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר״ – אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי רִאשׁוֹנִים בְּטוּמְאָה אֲכָלוּם?! אֶלָּא טָהוֹר – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא; טָהוֹר מִטּוּמְאַת מְצוֹרָע, וְטָמֵא מִטּוּמְאַת זָב. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְאֵימָא טָהוֹר מִטּוּמְאַת זָב וְטָמֵא מִטּוּמְאַת מֵת – וְאֵיזֶה זֶה, זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה! אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ – אוֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלֹא אַחֶרֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אַפְּקַהּ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה; הֲדַר כְּתִיב: ״בְּמָקוֹם טָהוֹר״ – אַפְּקַהּ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. רָבָא אָמַר: ״אוֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ – וְלֹא אַחֶרֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אַפְּקַהּ לִגְמָרֵי. הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״תֹּאכְלוּ בִּמְקוֹם טָהוֹר״ – עָיְילָא לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְאֵימָא עַיְּילַאּ לְמַחֲנֵה לְוִיָּה! לַחֲדָא מְעַיְּילִינַן, לְתַרְתֵּי לָא מְעַיְּילִינַן. אִי הָכִי, אַפּוֹקֵי נָמֵי – לַחֲדָא מַפְּקִינַן, לְתַרְתֵּי לָא מַפְּקִינַן! וְעוֹד, ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ כְּתִיב! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְאַבָּיֵי. מַתְנִי׳ שְׁלָמִים – קָדָשִׁים קַלִּים – שְׁחִיטָתָן בְּכׇל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל הָעִיר, לְכׇל אָדָם, בְּכׇל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד; הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם, וְלִבְנֵיהֶם, וּלְעַבְדֵיהֶם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״; ״וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״; ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״ – לְהַכְשִׁיר אֶת כׇּל הָרוּחוֹת בְּקָדָשִׁים קַלִּים. קַל וָחוֹמֶר לַצָּפוֹן: וּמָה קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – הוּכְשְׁרוּ בַּצָּפוֹן; קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בַּצָּפוֹן?! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַכְשִׁיר צָפוֹן; שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהוּכְשְׁרוּ בְּכׇל הָרוּחוֹת – לֹא הוּכְשַׁר מְקוֹמָן אֵצֶל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים; קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ אֶלָּא בַּצָּפוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא הוּכְשַׁר מְקוֹמָן אֵצֶל קָדָשִׁים קַלִּים?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹהֶל מוֹעֵד״. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי; חַד לְגוּפֵיהּ – דְּנִיבְעֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְחַד לְהַכְשִׁיר צְדָדִין, וְחַד לִפְסוֹל צִידֵּי צְדָדִין. וְצָפוֹן לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: חַד לְגוּפֵיהּ – דְּנִיבְעֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְחַד לְהַכְשִׁיר צָפוֹן, וְחַד לְהַכְשִׁיר צְדָדִין. וְצִידֵּי צְדָדִין לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. מַאי שְׁנָא הָכָא – דִּכְתִיב: ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם – דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״? קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל; דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא נָעוּל. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – בִּזְמַן שֶׁפֶּתַח הַהֵיכָל פָּתוּחַ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא נָעוּל. בְּמַעְרְבָא מַתְנֵי הָכִי – אָמַר רַב יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – פְּסוּלִים. וּבַמִּשְׁכָּן – קוֹדֶם שֶׁיַּעֲמִידוּ לְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּלְאַחַר שֶׁיְּפָרְקוּ לְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן – פְּסוּלִים. פְּשִׁיטָא – מוּגָף, כְּנָעוּל דָּמֵי. וִילוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הוּא עַצְמוֹ אֵין נַעֲשֶׂה אֶלָּא כְּפֶתַח פָּתוּחַ. גּוּבְהָא מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין הָיוּ בְּבֵית הַחֲלִיפוֹת, וְגוֹבְהָן שְׁמֹנָה; כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הָעֲזָרָה כּוּלָּהּ לַאֲכִילַת קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים קַלִּים. מַאי, לָאו דְּאִיכָּא קַמַּיְיהוּ שְׁמוֹנֶה? לָא; דְּגָבְהוּ נִינְהוּ שְׁמוֹנֶה. מֵיתִיבִי: כׇּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם – גּוֹבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרוֹחְבָּן עֶשֶׂר אַמָּה! פִּשְׁפָּשִׁין שָׁאנֵי. וְהָאִיכָּא צְדָדִין! דִּמְעַיֵּיל לְהוּ בְּקֶרֶן זָוִית. אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָמֵי בַּר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לוּל קָטָן הָיָה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת, גָּבוֹהַּ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת; כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הָעֲזָרָה לַאֲכִילַת קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים קַלִּים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שְׁנַיִם לַפַּרְבָּר״. מַאי ״לַפַּרְבָּר״? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, כְּמַאן דְּאָמַר: כְּלַפֵּי בַּר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה, אֶלָּא עַל

7 רש"י פתח ↗

דליכא כרת - לבו ביום אם ימול למחר:

1 רש"י ד"ה אל תכפירני. אע"פ שאינו כדאי. כצ"ל:

2 תד"ה שמא. עיין כה"ד הנה אף ששיטת הר"ש והרע"ב בספ"י דפרה דמי חטאת אינם חוזרים ומטמאים בטומאה הבאה מחמתם ולכאורה דבריהם מוכרחים שמה בפירוש המשנה וא"כ אין מקום לקושייתם יש לומר דאינהו יאמרו דהתם מיירי דנושאן לצורך הזאה והוה כמזה דטהור והכא ס"ל דהוה שלל"צ עיין צל"ח אבל ק"ל מהא דפ"ח מ"ח שם מ"ח שנפסלו כו'. ואת הטהור לחטאת לא בידו ולא בגופו וע"ש בהרע"ב ובא"ר והתם כיון דנפסלו הוה שלל"צ אך ק"ל בתירוצם הא בכלי חרס נמי מצי איירי דהא אינו נטמא מגבו ומשום היסט ל"ל דא"כ אפילו כ"א וכ"ג נמי וע"כ צ"ל דס"ל דאף במ"ח איתא לכללא דכל טומאות המסיטות טהור כדאיתא בר"פ ר"ע חוץ מן הזב אמנם משנה ערוכה בפי"א שם כל הטעון ביאת מים כו' מטמא את מ"ח כו' במגע ובמשא וצ"ע:

3 רש"י ד"ה וכל שביחיד וד"ה יחיד נמי. נראה דצ"ל בד"א:

4 גמרא אלא אמר רבא קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו'. אבל האי מיחזא חזי כו'. ואע"ג דהשתא דלא דחי הזאה שבת א"כ לא חזי י"ל עפ"י מש"כ התוספות בריש חגיגה ד"ה איזהו קטן דדוקא היכא דגברא לא חזי אבל אם לא חזי רק מחמת היום לא ע"ש ור"ע דפריך לי' הזאה הוא משום דאזיל לשיטתיה לפי הגי' שהביאו התוספות בסוכה כה ב ד"ה שחל דא"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן לקמן ר"ד צג איתא ר"ע לטעמיה דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויתכן דר"ל לטעמיה דהכא לדעת התוס' בסוכה שם דמשבשי להגי' הנ"ל והגרי"פ גמגם שם על הך לטעמיה ולפמש"כ אתא לנכון :

5 במשנה ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה. לכאורה קשה על שינוי הסדר מרישא ומצאתי בתוי"ט שהרגיש בזה ונ"ל ליישב ע"ד שכתב התוי"ט לעיל בד"ה בחול ע"ש וה"נ אי הוה אמר בשבת ובטומאה ה"א דדוקא תרוויהון לא דחי לכן הפסיק ביניהון לחלקן:

6 משנה מן הכבשים ומן העזים. לכאורה זה אין רבותא כלל שהרי גם פסח בא מהם. ונ"ל דהתוספות בריש מכילתין ג ב כתבו דרוב פסחיהם היה טלה ואולי מצוה מן המהדרין הוא גבי פסח אף דבשאר קרבנות שניהם שוים כדלעיל ס"פ מש"נ מפני דמזל מצרים היה והיו עובדים אותו להכי קמ"ל דבחגיגה אפילו מצוה מן המהדרין ליכא ולפי מש"כ במ"א דדוקא כבש סתם הוא בן שנה אבל כשב כולל כל המין בן שנה ובן שתים ולמעלה הנ"ל לומר דהכא ט"ס וצ"ל מן הכשבים ולאפוקי פסח דאינו בא אלא בן שנה. וענ"ל כיון דדרשינן לקמן ע ב אליבא דב"ד קרא דוזבחת פסח כו'. צאן ובקר צאן זה פסח בקר זו חגיגה ה"א דוקא בקר ולא צאן וע"ד שדורש ר"א בזבחים נה לענין שחיטת צפון בקק"ל וכפירוש שפירשתי שם בס"ד :

7 רש"י ד"ה דליכא כרת. לבו ביום כו'. וצ"ע קצת מדבריו לקמן צב בד"ה דרך חצרות :

4 תוספות על חגיגה פתח ↗

איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב. משם והלאה הוה ליה הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב וצריך להביא קרבנותיו נדבה ולמ"ד ביצה יט. אין קריבין ביו"ט אין קריבין עד למחר בחול המועד אך קשה למורי למ"ד תשלומין דראשון נינהו כיון דלא מצי קריב בראשון לא קרבי תו כדאמרינן לקמן חגיגה דף ט. גבי חיגר שנתפשט בשני וי"ל דהתם גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בראשונה לא חזי בשני אבל הכא כל חיוב שיש בשני ישנו בראשונה אלא משום שאינו היום ראוי עכשיו ודומה לו מצינו בפסחים בפרק אלו דברים פסחים דף ע: ושם גבי חגיגה פעמים ו' פעמים ז' חל יו"ט הראשון להיות בשבת קרב בששה אלמא אע"ג דלא קרב בראשון קרב בשני כיון דמחמת יום הוא דאתי כדפרישית וליכא למימר דלמ"ד דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו"ט דרבנן הוא והכא דרבנן תקינו לה שיוכל להביא אף ביו"ט דהא בפ"ק דביצה דף יב. ושם משמע דמדאורייתא הוא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו יו"ט וכי תימא מ"מ כי מייתי להם נדבה היכי סמיך עלה דקטן אינו סומך כדאיתא במנחות בפרק שתי מדות מנחות דף צג. וי"ל אע"ג דלא סמיך עליה מ"מ דמיא לחינוך בנו ורש"י פירש דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן רק לראיית פנים בעזרה:

6 פסחים פתח ↗

חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

« רש"ש על פסחים ס״ח ע״ב רש"ש על פסחים ע׳ ע״א »