רש"ש על פסחים ע״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על פסחים ע״ו ע״ב רש"ש על פסחים ע״ח ע״א »

1 פסחים פתח ↗

מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹמֶר וְהַקָּרֵב עִמּוֹ, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַקָּרֵב עִמָּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, הַכָּתוּב קְבָעוֹ מוֹעֵד אֶחָד לְכוּלָּן.

2 תוספות על פסחים פתח ↗

מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג"ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד צולין לקמן פסחים דף עז. משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות' דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע"כ תנאי היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות דף עב. דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג"ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין לקמן פסחים דף עז.:

3 תוספות על פסחים פתח ↗

שכן יש בהן צד חמור - פר"ת שכן ישנן לפני הדיבור וכמאן דאמר חגיגה דף ו. עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ולחם הפנים אומר ריב"א מדכתיב תמיד ילפינן ליה דמשמע אפילו בשבת ובתורת כהנים איכא מאן דדריש דתמיד דחי שבת מדכתב ביה תמיד ומיהו מתרי מינייהו הוה מצי למילף כולהו ואומר ר"י דשמא יש שום פירכא דאי לאו הכי אמאי צריך קרא בשאר. וקשה דבפרק קמא דיבמות דף ה: בעי למימר עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מפסח ותמיד ופריך מה לפסח ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואמאי לא יליף משאר קרבנות ציבור דדחי שבת כדמסקינן הכא:

4 שבת פתח ↗

כְּדַעֲבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבֵיתְהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וְאִם יָצְתָה חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְתָה — פְּטוּרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב לְכַתְּחִלָּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַשּׂוֹי הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי תַּכְשִׁיט הוּא — דִּילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא לֵיהּ וְאָתְיָא לְאֵתוֹיֵי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מַאן דִּרְכֵּהּ לְמִיפַּק בְּעִיר שֶׁל זָהָב — אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, וְאִשָּׁה חֲשׁוּבָה לָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא. כְּלִילָא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. דַּאֲנִיסְכָּא, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי דַּאֲרוּקְתָּא: מָר סָבַר אֲנִיסְכָּא עִקָּר, וּמָר סָבַר אֲרוּקְתָּא עִקָּר. רַב אָשֵׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא: דַּאֲרוּקְתָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דַּאֲנִיסְכָּא: מָר סָבַר דִּילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא וְאָתֵי לְאֵתוּיֵי, וּמָר סָבַר מַאן דִּרְכֵּהּ לְמִיפַּק בִּכְלִילָא — אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, וְאִשָּׁה חֲשׁוּבָה לָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חָנָה לְרַב יוֹסֵף: בְּפֵרוּשׁ אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב — ״כְּלִילָא שְׁרֵי״. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא לִנְהַרְדְּעָא וּמִטְּלַע, וְדָרֵשׁ ״כְּלִילָא שְׁרֵי״. אֲמַר: מַאן גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא דְּאִיטְּלַע — לֵוִי, שְׁמַע מִינַּהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַפָּס וִיתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵי לְהָכָא. וְדִילְמָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, וְרַבִּי אַפָּס כִּדְקָאֵי קָאֵי, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵי לְהָכָא? אִם אִיתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא שְׁכֵיב — לֵוִי לְרַבִּי אַפָּס מִיכָּף הֲוָה כְּיִיף לֵיהּ. וְתוּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא לָא סַגִּי דְּלָא מָלֵיךְ, דְּכִי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָמַר: חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ. וּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: ״וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְגוֹ׳״. דְּרַשׁ לֵוִי בִּנְהַרְדְּעָא ״כְּלִילָא שְׁרֵי״. נְפוּק עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע כְּלִילֵי מִכּוּלַּהּ נְהַרְדְּעָא. דְּרַשׁ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּמָחוֹזָא ״כְּלִילָא שְׁרֵי״, וּנְפַקוּ תַּמְנֵי סְרֵי כְּלִילֵי מֵחֲדָא מְבוֹאָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: קַמְרָא שְׁרֵי. אִיכָּא דְאָמְרִי דַּאֲרוּקְתָּא, וְאָמַר רַב סָפְרָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַטַּלִּית מוּזְהֶבֶת. וְאִיכָּא דְאָמְרִי דַּאֲנִיסְכָּא, וְאָמַר רַב סָפְרָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַאַבְנֵט שֶׁל מְלָכִים. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: קַמְרָא עִילָּוֵי הֶמְיָינָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ תְּרֵי הֶמְיָינֵי קָאָמְרַתְּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי רְסוֹקָא, אִי אִית לֵיהּ מַפְרְחָיָיתָא — שְׁרֵי, וְאִי לָא — אֲסִיר. וְלֹא בְּקַטְלָא. מַאי קַטְלָא — מְנַקְּטָא פָּארֵי. נְזָמִים — נִזְמֵי הָאָף. וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם. הָא יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם — חַיֶּיבֶת. אַלְמָא לָאו תַּכְשִׁיט הוּא. וּרְמִינְהוּ: תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים טְמֵאִים. וְאֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: קַטְלָאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת בֵּין שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם בֵּין שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְנִזְמֵי הָאָף. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי נְחֶמְיָה, הָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָמָהּ שֶׁל אַלְמוֹג — טְמֵאָה, הִיא שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָמָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת — טְהוֹרָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא, שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּטַבַּעַת הַלֵּךְ אַחַר חוֹתָמָהּ. בְּעוֹל הַלֵּךְ אַחַר סִמְלוֹנָיו.

4 ביצה פתח ↗

גְּמָ׳ מַאן תְּנָא דִּפְחִיתַת נֵר מָנָא הוּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: כְּלִי חֶרֶס, מֵאֵימָתַי מְקַבֵּל טוּמְאָה — מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּצְרְפוֹ בַּכִּבְשָׁן.

5 תוספות פתח ↗

נימא דלא כר' יהושע - תימה לר"י והא ע"כ כרבי יהושע אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אף על פי שנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם משמע הא נטמאו שניהם אינו זורק והיינו כרבי יהושע כדאמר לקמן וי"ל דה"ק נימא דלא כר' יהושע והא ע"כ סיפא אתיא כוותיה ואם כן קשיא סיפא: דם אף על פי שאין בשר שנאמר ודם זבחיך וגו' - תימה לרשב"א מנא ליה בעולה דיש דם אף על פי שאין בשר אימא דווקא שלמים אבל עולה דכולה כליל אימא אין בשר אין דם יש דם אף על פי שאין בשר מנא לן:

6 רש"ש על פסחים פתח ↗

תוס' ד"ה מכלל. תימה כו'. עי' צל"ח שישב דהסוגיא אזלא אליבא דרב יוסף במנחות מו ב דס"ל דשתה"ל הבאות בפ"ע מתחלתן לשריפה הם באים. וא"כ אין נקראים אכילות. ולכאורה לפ"ז מאי קמתקיף רב מרי לקמן. וי"ל דודאי רב מרי דמוקי למתניתין בבאות בפ"ע ע"כ ס"ל דלאכילה הם באות מדקתני ואין נאכלים. אבל השתא ע"כ ס"ד דמיירי בבאים עם הזבח וא"כ שפיר י"ל דסבר כרב יוסף. אבל עיקר דברי הצל"ח מופרכין. דמכל מקום נפקא מינה להבאים עם הזבח ולענין תנופה כמש"כ התוס' לעיל :

7 פסחים פתח ↗

וּבִמְנָחוֹת לָא אָמַר? וְהָתְנַן: נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — כְּשֵׁירָה, כְּמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — פְּסוּלָה.

8 רש"י פתח ↗

כמדת ר' אליעזר - שהיה אומר בזבחים ד' קד. דם אף על פי שאין בשר כשירה להקטיר קומצה ונפטרו הבעלים:

9 רש"י על פסחים פתח ↗

אלא לא קשיא - מתני' ודרבי יהושע מתני' דיעבד ודר' יהושע לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר דיעבד:

10 תוספות פתח ↗

שאין בשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם - תימה אימא דוקא שלמים דאית ביה תרי אכילות אבל עולה מנלן דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה בפרק חטאת העוף מעילה דף ט. לית בה נמי מעילה קודם זריקה דהאי קרא בשלמים כתיב וי"ל דר"א לא חשיב הך חומרא ורשב"א מתרץ דר"א יליף עולה מקל וחומר דר' יהושע ובשלמים טרח וכתב לה קרא כדאמר בסמוך:

11 תוספות פתח ↗

אלא פשיטא ר' יהושע קתני לה - תימה לרשב"א אמאי לא משני כדלעיל כמדת ר' יהושע דבעי תרתי ולא כמדת ר' יהושע דאיהו ס"ל הציץ מרצה על אכילות ואנן סבירא לן דלא מרצה:

1 גמרא הכתוב קבע מועד אחד כו'. כצ"ל וכ"ה במנחות ובתו"כ:

2 גמ' צריכי כו' ואי כ"ר פסח כו'. הקשה הב"א דבלא"ה צריך מועדו גבי תמיד למילף גז"ש מועדו מועדו מפסח לענין טומאת התהום כדמסיק רבא לקמן פא ושכח דברי הצל"ח דרבא ל"ק שם אלא לתנא דיליף בגז"ש דמועדו אבל למאן דיליף ממשמעות והוא תנא שלפנינו כמ"ש המחבר בשם התוספות לעיל סו ליכא למילף לענין טומאת התהום כלל ע"ש. ולפ"ז לא יפה עשה התוי"ט בהביאו הצריכותא על פי' הרע"ב דמגז"ש יליף ולא ממשמעותא:

3 גמ' תמיד תדיר וכליל פסח שהוא ענוש כרת. מתוד"ה שכן מוכח להדיא דל"ג כ"ז:

4 גמ' ר' אליעזר אומר הציץ מרצה כו'. אין לתמוה איך יתכן שר' יוסי תלמיד תלמידו דר"א יחלוק עמו דכן מצינו דר"מ פליג עם ר' יהושע בביצה לב ועמש"כ שם. וכן עם ר"א בשבת נט ב והתם ע"כ ר' אליעזר בי' הוא כדמוכח בפ"ב דעדיות מ"ז וע"ש עוד קלח ובתוד"ה מי סברת ובמש"כ שם ושם ס"ב כי קאי אדר"מ כו' א"ל פטור. וכן מצינו ר"ש עם ר' אליעזר בפ"א דהוריות מ"ב ור' יוסי עם ר' יהושע ברפ"ג דמקואות ועי' לקמן צג ב במשנה ובמש"כ שם:

5 תוס' ד"ה סד"א. דה"נ לא קאי אשבת כו'. עי' במהרש"א שכתב דלשון אשבת מגומגם דמוספי שבת ודאי לא איצטריך כו'. וכ"כ עוד בס"ד דלמוספי פסח וסוכות לא איצטריך במועדיכם כו'. ול"ד במחכ"ת דנהי דלא איצטריך לענין שבת אבל משום דחיית טומאה איצטריך וכדמסיק בעצמו לענין תמיד והכי הל"ל דלא מייתא הש"ס קרא לקמן על מוספי שבת. ובאמת צ"ל דילפינן להו ממוספי יו"ט או משבתו דהוה כמו במועדו:

6 תוס' ד"ה נימא מתניתין. ותימה כו'. לכאורה י"ל דהשתא הס"ד דשתה"ל דמתני' הוא להקרב עמהן וכדס"ד לקמן עח כמש"כ שם בס"ד על התד"ה מכלל. ובזה לא נצטרך נמי לדבריהם לקמן בעבר הב' ד"ה כי:

7 גמרא נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו כו'. כצ"ל:

8 רש"י ד"ה כמדת ר"א. שהיה אומר בזבחים כו'. נראה כוונתו בקרבנות הנזבחים והמציין השתבש בזה:

9 רש"י ד"ה אלא ל"ק. ור"י לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר בדיעבד. ונ"ל דזהו לפי התירוץ דהשתא אבל למסקנא דכאן ביחיד כו' הטעם דאם זרק הורצה אי משום דאיתיה בעיניה כפירש"י בסוף הסוגיא או כפי' התוס' שם דציץ מרצה על האוכלין וביצא משום דזריקה מועלת ליוצא כמש"כ התוס' לעיל לד ב אבל באבוד ושרוף אף בדיעבד לא הורצה כמבואר בסוף שמעתין דס"ל לר' יהושע דאף בדיעבד אם אין בשר אין דם ור' יוסי הוא דס"ל דבדיעבד אף אם אין בשר יש דם. ולפ"ז א"ש הא דנטמאו שיריה נשרפו אבדו כמדת ר' יהושע פסולה דפסולה תני משום שרוף ואבוד ונטמאו תני משום לכתחלה דלר"א כשרה ולר' יהושע אסור לכתחלה ולפי' התוס' דהורצה מטעם דציץ מרצה על האוכלין א"ש טפי דא"ל דקאי פסולה אף אנטמאו וכמדת ר' יהושע דבעי תרתי לעיכובא ולא כמדתו לגמרי דאלו הוא סבר הציץ מרצה על האוכלין והאי תנא סבר דא"מ דהא אשכחן ר' יוסי סובר כן וא"ל דהאי תנא ס"ל כוותי' בהא או ר' יוסי גופיה קאמר לה אף דלדידיה כשר מטעם דיש דם אף שאין בשר בדיעבד מ"מ יוכל לומר כמדת ר' יהושע דגם בדיעבד פסול אם אין בשר אף בנטמא פסולה ובזה לא נצטרך לדברי המהרש"א דלא חש לקושיית פסולה דיעבד משמע:

10 תוס' ד"ה שאין. כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כו'. בתשובת רע"א סי' קפ"ט בסופו הניח דבריהם בצ"ע דהא מפורש במעילה שם דמועלין בה עד שתצא לבה"ד ולענ"ד נ"פ דכוונתם על עורה דתנן שם דאין מועלין בו אחר זריקת הדם ומשמע אף קודם הקטרת הבשר וכן בחטאת משמע שם דכיון דנזרק דמה יצא הבשר מידי מעילה אף קודם הקטרת האמורין. אע"ג דעדיין לא הותר לכהנים עד אחר הקטרתן אפי' למ"ד שם היתר אכילה שנינו וכ"מ שם ספ"א. ולכן ק"ל לר"י איך יליף דם מאימורין נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון :

11 תוס' ד"ה אלא כו'. תימה כו'. בכ"ד תירצו על תימה כזו דסמך אועוד ומהם בב"מ ר"ד ו ועי' בדף הסמוך במהרש"א בפירוש רש"י:

1 מנחות פתח ↗

מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹמֶר, וְהַקָּרֵב עִמּוֹ? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְהַקָּרֵב עִמָּהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳״ – הַכָּתוּב קָבַע מוֹעֵד לְכוּלָּן.

4 פסחים פתח ↗

וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, דְּלֵיכָּא תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת אֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת.

5 תוספות על פסחים פתח ↗

סלקא דעתך אמינא הא לא כתיב בהו מועד - ואע"ג דבפרשת פינחס כתיב נמי ראש חדש ה"א דאלה תעשו במועדיכם דכתיב בסוף פרשת פינחס לא קאי אראש חדש אלא אשאר ימים טובים דכתיבי בתריה דאיקרי רגל דהכי נמי לא קאי אשבת ותמיד ומצרכי' להו קרא בסמוך:

6 תוספות על פסחים פתח ↗

נימא מתני' דלא כר' יהושע - משמע משום דסבירא ליה דבעינן דם ובשר ותימה דאפי' סבירא ליה נמי יש דם אף על פי שאין בשר כיון דס"ד דטומאה דחויה ואין הציץ מרצה על אכילות לא אתיא מתני' כוותיה משום שתי הלחם:

9 תוספות על פסחים פתח ↗

שאם זרק הורצה - אף על גב דאין ציץ מרצה על היוצא רבי יהושע סבר זריקה מועלת ליוצא כרבי עקיבא דריש מעילה דף ו: דאמר זריקה מועלת להוציא בשר מידי מעילה וכל שכן להרצאה דהא רבי אליעזר דאמר הכא יזרוק קאמר התם דלהוצאה ממעילה לא מהניא:

« רש"ש על פסחים ע״ו ע״ב רש"ש על פסחים ע״ח ע״א »