רש"ש על פסחים ס״ז

1 גמרא ת"ל איש איש. לפרש"י העיקר חסר מה"ס ולכאורה הנל"פ דהילפותא הוא מכפל לשון איש וכדדרשינן בחולין יג ב איש מה ת"ל איש איש לרבות נכרי כו'. וכן טובא ועמש"כ בדף הקודם ונ"ל דלרש"י דחק דהא קיי"ל אפילו שגג או נאנס או הזיד עושה אה"ש לקמן ר"פ מי שהיה ומנ"ל הא ועוד מדוע שיירן התנא דהוויין רבותא טפי לכן השכיל לפרש דדרשת התנא הכא מתיבת טמא ולזאת אין מרבה ממנו אלא טמאים ורבוי דאיש איש אתי לרבות שגג כו'. שוב מצאתי בירו' ר"פ משה"ט מפורש בדרשת הכתובים כדאמרן וב"ה שהנחני בדרך אמת והתוי"ט בר"פ משה"ט ל"ד בזה ואישתמיטתיה פירש"י דהכא :

2 גמ' יאמר טמאי מת ואל יאמר זב כו'. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה יכול יהיו זבין. מדלא כתיב מחנם כו'. כצ"ל:

4 רש"י ד"ה א"צ. דע"כ כולן כו' בטומאותיהן ואי כולהו כו'. כצ"ל עיין מהרש"א:

5 תד"ה הכתוב. וקשה דב"ק נמי כו'. שהכתוב ניתקו לעשה כו'. לכאורה הא בגופיה כתיב נמי לאו ל"י אל תוך המחנה ובסמוך כתבו היכא שאינו כתוב הלאו אלא עד"א לא כו'. ונראה דכוונתם דלא לילקי על כניסת מחנה לויה והלאו דבגופיה איכא לאוקמה על מחנה שכינה ועיין לקמן סח בגמרא:

6 בא"ד וכ"מ בפ' כה"פ כו'. כוונתם דא"א דבמצורע ליכא כרת ובב"ק ודאי יש בו כרת כדאמר אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוה וא"כ איך אמרינן הואיל וק"ל דהא כבר הוכיח הט"א במגילה ג ב דאמרינן הואיל מקילתא לחמירתא ומצורע אף דניתק לעשה מ"מ איסור דאורייתא איכא כמ"ש בש"א סימן פ"א וכש"כ לפירושם בהא דניתקו לעשה דהכא משמע דאיסור עשה איכא לכה"פ:

7 תוס' ד"ה מאי. ה"ה כו'. ולעד"נ דלהכי נקיט חומרא זו דאיתא נמי בזב בראיה א' ובב"ק דל"ת דוכל זב אתא בכדי לרבויי אותם:

8 רש"י ד"ה זב. עושה מו"מ אה"ט אע"ג דתניא בתו"כ עושה מו"מ כו'. וכ"ה להדיא בנזיר נו ב:

9 רש"י ד"ה כחתימת. מהחתים בשרו מזובו כו'. כצ"ל:

10 רש"י ד"ה ואיתקש. כדכתיב זאת תורת הזב כו'. כצ"ל:

11 רש"י ד"ה מחילות. הני תרתי מילי שמעינהו כו'. עי' לקמן פו בפירושו ד"ה כי אמרה ובמהרש"א שם:

12 רש"י ד"ה וב"ק משתלח. דהא איתקש לזב. לכאורה תמוה דהא לא מהיקשא ילפינן אלא ממלת וכל דכתיב גבי זב וגם לא הוקש אלא לראיה ראשונה של זב והוא גופיה מנ"ל ונ"ל דדעתו ז"ל דמוכל לא מרבינן אלא זב בעל ראיה אחת דדמי ליה יותר עיין לקמן בדף הסמוך והדר יליף מיניה בהיקש ב"ק והא דקאמר לעיל לרבות ב"ק קאי אסוף דינא:

13 תד"ה כה"ג. תימה כו'. נ"ל דלפי מה שפרש"י דה"ה מגע נבלה נמי מרבינן מוכל טמא אין כאן תמיהה:

14 תוס' ד"ה שכן עושה. מהא דאמר לזכר לרבות מצורע כו'. הוא בנדה לה:

15 בא"ד דא"כ למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא. כוונתם דמאי פריך אדרבה זב חמור מ"מ מהיקשא הוה ילפינן לסברת הר"מ דאין משיבין על ההיקש וא"כ צרוע ל"ל ש"מ ליתן לו מחנה ג' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין אבל לענ"ד זה אינו קושיא די"ל דכוונת הגמרא להקשות אדרבה זב חמור וא"כ מאי חזית דצרוע מיותר למידרש ליתן לו מחנה ג' דהוה ילפינן מהיקשא לזב דלמא זב חמור ואתי כל זב ליתן לו מחנה ג' משום דמיותר דהוה ילפינן ליה ממצורע מאותו ההיקש עצמו:

16 תוס' ד"ה ואתקש. דקאמר התם בעא מיניה רבה כו'. כצ"ל: