רש"י על פסחים ט׳ א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ט׳ ע״א:ו׳ רש"י על פסחים ט׳ ע״א:ח׳ »

1 פסחים פתח ↗

וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָא תַּנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טְבִילִי הָנֵי פֵּירֵי, וְסָפֵק מְעוּשָּׂרִין וְסָפֵק לֹא מְעוּשָּׂרִין, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

2 פסחים פתח ↗

3 פסחים פתח ↗

4 אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו, ואם יש שם מנהג הולכין אחר המנהג בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר, אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. השגת הראב"ד. בד"א כשהיו וכו' עד שכורה ביד אחרים. א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמ' העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא, פי' חצר דמשכיר דלא אגירא ליה לשוכר דאי אגירא ליה כדידיה דמיא וקניא ליה מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. בגמ' פריך אמתני' דתנן הזבל של בעה"ב במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קנו בה, ופירש"י בחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר וזהו פי' הראב"ד והרמב"ם מפרש שהשכיר את החצר, וכתב המ"מ להוכיח כפי' הרמב"ם ממה שאמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו דלא אגירא ליה לשוכר, וכבר עמד בזה בלח"מ וכן הגר"א בחו"מ דהא גם לדעת הרמב"ם קשה למה אמר בחצר דמשכיר ולא אמר דאגירא ליה לשוכר ולדעת רש"י והראב"ד שפירשו דלא אגירא לי' לשוכר נראה דמפרשים בחצר דמשכיר, היינו שתשמישו הוא למשכיר דאם לומר שעיקר החצר הוא של משכיר פשיטא ומעיקרא לא בעי אלא אי דאגירא לשוכר או דלא אגירא ליה, אבל ודאי כיון דתנן הזבל של בעל הבית היינו שחצר שלו. אכן יש להוכיח כדעת הרמב"ם מתחלת הסוגיא דאמר במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית, ולדעת הראב"ד למה אמר ותורי דשוכר דהא גם בתורי דאתי מעלמא קשה אמאי של בעה"ב, וראיתי שעמד בזה הריטב"א ומפרש דכונת הגמ' במה דאמר ותורי דשוכר היינו או תורי דשוכר דבין שהחצר שכור לו ותורי דעלמא בין שאין החצר שכור לו ותורי דידיה פריך דצריך להיות של השוכר, אבל פירושו קשה דאיך יפרש אח"כ הא דאמר אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, ובזה א"א לפרש דבחצר דלא אגירא לשוכר אפי' בתורי דשוכר פשיטא דהזבל של בעל הבית דבודאי אין זה פשיטא, ואף דיש לומר דכיון דאין החצר שכור לו א"כ הפקיר השוכר הזבל אפי' מתורי דידיה, מ"מ קשה דודאי אינו פשיטא כיון דעכ"פ יש לו דריסת הרגל בחצר ויש רשות לשוורים שלו לילך דרך החצר, וכמו שכתבו התוס' בד"ה תרתי דאפי' בחצר שאינו שכור יש לו עכ"פ כניסה ויציאה וכן הוא ודאי לגבי שוורים שלו, וכן א"א לומר דמה דאמר ותורי דמשכיר היינו אפי' בחצר דאגירא לשוכר דבזה נמי אינו פשיטא דהוי דמשכיר דכיון דאין למשכיר כניסה ויציאה שפיר אפשר לומר דמפקיר הזבל, ולכן ע"כ צ"ל דבזה הכונה דוקא בצירוף שניהם דהחצר לא אגירא ליה לשוכר וגם תורי דמשכיר דבזה ודאי פשיטא, וא"כ א"א לומר דברישא הכונה או או ובסיפא שניהם ביחד. אלא דאפשר לומר דמעיקרא לא אסיק אדעתיה כלל הך אוקימתא דמיירי בתורי דאתו מעלמא והוי סבר דהשוורים היו או של שוכר או של משכיר, ולכן שפיר פריך ע"כ אי בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר, משום דבתורי דמשכיר לא פשיטא ליה למיפרך אמאי של בעה"ב, דאפשר לא אמרינן בזה דמפקיר המשכיר הזבל כיון דעכ"פ בחצר שלו אפשר כמו דאין השוכר מקפיד שיעמדו שוריו בחצר ה"נ הוי לענין זה כמו בחצרו דאינו מפקיר הזבל, ולפי"ז כדמשני בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא, ופירשו רש"י והראב"ד דהכונה בחצר דלא אגירא לשוכר הו"מ לשנויי בחצר דאגירא לשוכר ותורי דמשכיר דג"כ הוי של המשכיר כיון דמעיקרא לא הוי פשיטא ליה למיפרך על זה, אלא דבאמת הגמ' סבר דבחצר דאגירא לשוכר גם בתורי דמשכיר אין הזבל של המשכיר דכיון דאין לו זכות להחזיק השוורים שלו אף שבמקרה היו שם לא נימא דבשביל זה אינו מפקיר הזבל, וכן לא בעי לאוקמי בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דשוכר, דבאמת סבר דבכה"ג ג"כ אין הזבל של בעל החצר כיון שיש להשוכר זכות כניסה ויציאה לא הפקיר הזבל. והנה הלח"מ הקשה דאיך יפרש הרמב"ם הא דשברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית ואמר ע"ז רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה דהא לדעת הרמב"ם אפי' השכיר רפת שבה הזבל של בעל הבית וכתב הלח"מ דזה איירי בתורי דשוכר ומ"מ שברפת כיון דאין לו שום כניסה ויציאה הפקיר הזבל, וכתב הגר"א בחו"מ ע"ז שהוא דוחק ודחה בשביל זה דעת הרמב"ם, ולא ידעתי למה כתב שהוא דוחק דהא גם לפירש"י ותוס' והראב"ד הך ברייתא לא מיתוקמא כמו מתני' דהא מתני' אוקימנא לפירושו דלא אגירא לשוכר, והכא אוקמינן להדיא שהשכיר החצר, א"כ גם לדעת הרמב"ם אינו דוחק לאוקמי בתורי דשוכר דהא מעיקרא לא הוי סבר בגמ' לאוקמי מתני' בתורי דאתו מעלמא, אלמא דבסתמא אינו כן וא"כ שפיר אפשר לאוקמי הברייתא כדבעי מעיקרא לאוקמי מתני' בתורי דשוכר דהזבל שבחצר ודאי לשוכר, אלא דמ"מ שברפת של בעל הבית דהמשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה. והנה בב"מ דף י"א ע"ב בהא דפריך בגמ' אמתני' דר"ג וזקנים וכי בצד שדהו של ר' גמליאל היו עומדים כתבו בתוס' וז"ל, וא"ת והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי פ"ג דמעשרות וביתו של ר"ג הי' משתמר וי"ל דלגבי זקנים לא הי' משתמר שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתן וא"ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בגמ' בתורי דאתו מעלמא בחצר דמשכיר והשתא והלא השוכר משתמש בחצר, וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו עכ"ל, ומה שכתבו והלא השוכר משתמש בחצר אף שהתוס' ג"כ מפרשים כפירש"י דמה דאוקימנא בחצר דמשכיר היינו דלא אגירא לשוכר כדמוכח שם מדבריהם בד"ה תרתי, מ"מ שפיר כתבו שהשוכר משתמש בחצר משום שיש לשוכר זכות כניסה ויציאה כמו שכתבו שם ואינו משתמר לגבי המשכיר, ולזה תירצו שגם המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר והיינו דבסתמא כיון דאוקימנא בדלא אגירא לשוכר ע"כ שהמשכיר משתמש בו והוא משום שגם ביתו פתוח לחצר, אבל כל זה לדעת התוס' אבל לדעת הרמב"ם דמפרש בדאגירא לשוכר א"כ לא נוכל לומר דבסתמא בית המשכיר פתוח לחצר, וא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם בסתמא דהזבל של משכיר, ועוד דבר מן דין קשה טובא דהא הרמב"ם סובר בפי"ז מה' גזו"א הל' ח' ובפ"ד מה' זכי' ומתנה הל' ט' דבחצר שאינה משתמרת ועומד בצד שדהו צריך שיאמר זכתה לי וא"כ לא מהני לשיטתו תי' התוס' מה דמשכיר ביתו פתוח לחצר והוי עומד בצד שדהו דאכתי צריך שיאמר זכתה לי ואיך פסק בסתמא דהזבל של בעה"ב ולא התנה דדוקא בשאמר זכתה לי, והתוס' לשיטתם בב"מ דף י"א דא"צ שיאמר זכתה לי תירצו שפיר אבל לדעת הרמב"ם קשה. ולבאר שיטת הרמב"ם נביא דברי הירושלמי פ"ג דמעשרות שכתבו התוס' דמוכח משם שהתבואה היתה בביתו של ר"ג, והכי איתא התם מעשרות מהיכן ניטלות מן הבית או מן השדה ושמעינה מן הדא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' בו ביום הכניסן הרי אלו בחזקת מתוקנים, ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת אמר ר' בון בר חייא תיפתר שמת מתוך ישוב ר' חנינא בשם ר' פנחס שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עמוד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית ר' חייא בר אבא שמע לה מן הכא מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני הדא אמרה מן הבית ר' אבא מרי שמע לה מן הכא מן הבית זו חלה הדא אמרה מן השדה, והנה מה שכתבו התוס' דמוכח בירוש' שהפירות היו בביתו של ר"ג אף דבעיקר האבעיא לא הוכרעה בודאי דהא ר' אבא מרי פשיט מהא דמן הבית זו חלה דמצות מעשרות מן השדה, וכן מה דפשיט מקודם מהא דחבר שמת שמפרש הפ"מ דהפשיטות הוא דמן הבית הגר"א מפרש להיפוך דהפשיטות הוא דהוא מן השדה מדפסיקא לן דודאי עישר החבר והיינו דכיון שהביא לבית מסתמא עישר מקודם, וע"ז דחי שמת מתוך ישוב הדעת וההוכחה היא מדלא צוה מקודם, ולפי"ז כיון שהרמב"ם בפ"י מה' מעשרות הל' ב' כתב הך דינא בסתם ולא התנה שמת מתוך ישוב הדעת מוכח דמעשרות ניטלות מן השדה. ולכן חזקה על החבר שעישר קודם שהכניסם, ומה דמוכיח מהא דמי שהיו פירותיו במגורה אינו מובן דהא זה ודאי דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, אלא דבדעתו להוליכן לשוק לא בעינן ראיית פני הבית וא"כ מנלן דמיירי בדעתו להוליכה לשוק ובעיקר האבעיא וגם מדינא דחבר שמת צריך לומר דאף דליכא חיוב ולא עבר על איסור טבל מ"מ כיון דאם הפריש חל המעשר מצוה להפרישם בשדה שלא יבוא לידי מכשול, אבל עכ"פ מה מוכח מהא דמי שהיו פירותיו במגורה דהא לא תנן זה דוקא בחבר ומשכחת לה במי שלא דקדק להפריש מן השדה וע"כ צ"ל דרוצה להעמיד מתני' אפי' בחבר אבל ודאי אינה ראיה מוכרחת. עתה נבוא להוכחת ר' חנינא מהא דר"ג וזקנים דלפי' הפ"מ קשה דלמה הביא מעישור אחר שאני עתיד למוד שהוא מעשר עני נתון לעקיבא בן יוסף ולא הביא מעישור הראשון שנתן ליהושע והוא תימה, לכן נראה דהראי' הוא דוקא מעישור שנתן לעקיבא בן יוסף שהוא לעניים דהא במעשר עני המתחלק בשדה אין לבעלים טובת הנאה כדאיתא בנדרים דף פ"ד ובחולין דף קל"א, והנה בב"מ דף י"א בהא דפריך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדה של ר"ג היו עומדים משני דמטלטלין אגב קרקע הקנה להם, ובמעשר עני המתחלק בשדה דאין לבעלים טובת הנאה אין לו שום כח להקנותם אגב קרקע, ובב"מ שם שו"ט רק אם טובת הנאה ממון לענין להקנות אג"ק, אבל כשאין לו טובת הנאה פשיטא שאין לו זכות להקנותם, ולכן שפיר מוכח מזה דהי' בתוך הבית ואפשר להקנות בין אג"ק בין ע"י חצר, ומשום דשפיר הוי חצר המשתמרת, וכן מוכח באמת מלשון הרמב"ם בפ"ד מה' זכיה ומתנה שכתב אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו ומדדייק לכתוב שדהו וחורבתו מוכח דחצר הוי משתמרת אפי' כשיש בחצר עוד אנשים כיון שאינו ירא שיקחו. והנה מלשון הגמ' בב"מ דפריך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדהו של ר"ג היו עומדים משמע לכאורה שהתבואה הי' בשדה אם לא דנימא דהוא לאו דוקא ואמר בלשון זה אגב הלשון דאמר מעיקרא והוא שיהי' עומד בצד שדהו, ובדין אם מצות מעשרות מן הבית או מן השדה כבר כתבתי דלדברי הירושלמי דמוכיח מחבר שמת לפי' הגר"א מוכח להלכה דמצותו מן השדה, אלא דלפי מש"כ רש"י בפסחים דף ט' בד"ה ודאי טבילי שכתב וז"ל משום דרוב חברים מעשרים הם מיד קודם שיניחם מתחת ידו ומשמע דההוכחה הוא מאחר שהכניסם לבית שלא הי' לו להניחם מתחת ידו עד שיעשר אבל לא מדלא עישרם בשדה אבל עכ"פ לפי"ד הירוש' מוכח כן להלכה. והנה עם כל זה שביארנו אכתי קשה דאם הבבלי מפרש שהתבואה היתה בשדה ומשו"ה פריך דהא לא היו זקנים עומדין בצד שדהו של ר"ג, א"כ היכי משני דאגב קרקע הקנה להם דהא מעשר עני המתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה ונראה דמה דמתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה זהו קודם זמן הביעור ובזמן דקיימי עניים, דאז עניים באים ונוטלים ע"כ של בעלים, אבל כשאין עניים בשדה והגיע זמן הביעור ואיכא מצוה על הבעלים לחלק את המעשרות אז ודאי יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שהוא רוצה, דכיון שהוא מוליך המעשרות מן השדה לבית העני הרי הוא יכול להוליך לעני שהוא רוצה, וא"כ ה"נ כשהוא בא להקנות להעני בקנין הרי אז ע"כ הוא המקנה, וכיון שהוא המקנה הרי אז יש לו טובת הנאה, וכיון שיש לו טובת הנאה ממילא יכול להקנות וזהו טעמא דמ"ד בירוש' דמצות מעשרות מן השדה, ולשון הבבלי דמוכח שהיו בשדה, ומ"מ שפיר אפשר להקנות אג"ק דבזמן הביעור יש לו טובת הנאה. ועכשיו מבואר שפיר דהרמב"ם אינו סובר כדעת התוס' דבחצר משתמרת צריך שיהי' משתמר להקונה מצד אחרים ודוקא בשדה וחורבה שהוא מופקר לכל, הוי חצר שאינה משתמרת כמו שכתב בהל' זכיה, לכן שפיר שלא חלק כאן בדין המשכיר וכתב בסתמא שהזבל של בעה"ב. אלא דאכתי צריך ביאור דמנ"ל לש"ס דילן למיפרך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כיון דאם הי' התבואה בבית הוי חצר המשתמרת, וא"כ מנלן דהתבואה היתה בשדה אימא דהיתה בבית, ונראה דמזה מוכח דהבבלי ג"כ סובר כר' אבא מרי בירושלמי דמוכיח מהא דתנן מן הבית זו חלה דמעשרות ניטלין מן השדה וכיון דר"ג עישר עתה מעשרותיו ע"כ שעוד לא לקחם מן השדה לבית, ולכן שפיר פריך וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין, ומ"מ שפיר משני דאג"ק הקנה להם דבשעת הביעור כשאין עניים בשדה יש לבעלים טובת הנאה למי להוליכם ולמי להקנותם וכנ"ל. והנה במה שבארתי דעת הרמב"ם דאף דבמעשר עני המתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה מ"מ כשהגיע זמן הביעור והבעלים חייבים להוציא המעשרות ואין עניים בשדה אז יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שהם רוצים, העירני בזה ח"א דהא בתוס' בחולין דף קל"א הביאו ד' הספרי דיליף הך דינא מקראי, כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת, אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו, וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו, וזה מעשר המתחלק בתוך הבית, מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלים אותו, א"כ מוכח דמעשר עני שהוא בשדה אין מצות ביעור אלא להניח בגורן ואין עליו מצוה ליתן להעני, אכן נראה לי דאף דמדברי הספרי שהביאו בתוס' משמע כן דכשהמעשר בשדה אין עליו חיוב ביעור, אבל מד' הרמב"ם בהל' מע"ש פי"א לא משמע כן דלא חלק בדין ביעור, וכתב בסתם דכשהגיע זמן הביעור נותן תרומה ותר"מ לכהן ומע"ר ללוי ומעשר עני לעניים, ואף דבזמן הביעור הוא קודם הפסח מ"מ הי' לו לחלק דדוקא אם המעשר הוא בתוך הבית, ועוד דבירושלמי שהבאנו דיליף דמצות נטילת מעשר הוא מן השדה ממתני' דתנן מן הבית זו חלה דמוכח דמעשר אינו מן הבית אלא מן השדה, וכן כתב הרמב"ם הך דרשא בפי"א מהל' מעשר הל' י"ב ופירש להדיא מן הבית זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית, והך קרא דכתיב בערתי הקודש מן הבית הא כתיב בפרשת כי תכלה דכתיב ונתת ללוי וקאי על מעשר עני המתחלק בתוך הבית, וא"כ מנ"ל למדרש דמן הבית זו חלה דהא גם מעשר עני נמי מחלקו מתוך הבית, ועוד דעיקר דרשת הספרי אינו מבואר דאיך אפשר לומר כאן קודם הפסח כאן לאח"כ דהא תרווייהו קראי הוא על זמן הביעור שהוא בערב הפסח, ולכן ע"כ צריך לומר דכל מה דדריש בספרי זהו הכל קודם שהגיע לקריאת ודוי מעשר דצריך לבער הכל וקורא בערתי הקודש מן הבית וזה קאי על כל מה שיש ברשותו בין מן הבית בין מן השדה דהא דריש מן הבית זו חלה וכנ"ל, והספרי משמיענו רק דתחלת המצוה הוא דבשדה מניח לפני העניים וזהו דכתיב והנחת ואין לו טובת הנאה, ובבית נותן לעניים ויש לו טובת הנאה, ואשמעינן עיקר דינא דזהו סדר של כל השנים קודם זמן הביעור, וכן עכשיו בזמן הביעור הוי ג"כ כן דאם המעשר בשדה צריך להניח לפניהם, אבל זהו כשיש עניים בשדה ויש זמן שיטלו עד שיקרא פרשת ודוי מעשר, אבל כשאין עניים בשדה הוא צריך להוציא את כל המעשרות בין מן הבית בין מן השדה.

1 מגורה - גורן:

2 בני יומן - דנכרין הן שהיום נתמרחו:

3 והא הכא - דכיון דממורחין הן והרי הן בבית דכל מגורה בבית היא:

4 ודאי טבילי - דהא נגמרה מלאכתן וראו פני הבית וחל שם טבל עליהן משעה שראה פני הבית ספק עישרן חבר זה ספק לא עישרן ואתי ספק זה ומוציא פירות הללו מידי ודאי טבל משום דרוב חברים מעשרין הם מיד קודם שיניחם מתחת ידו:

« רש"י על פסחים ט׳ ע״א:ו׳ רש"י על פסחים ט׳ ע״א:ח׳ »